החלוצה משוק תלפיות

תארו לכם את הסיטואציה הבאה: שבת, שעת בוקר מוקדמת. מחדר המדרגות בביתכם עולה רעש של המולה שהולך ומתגבר. זה נשמע כאילו עשרות אנשים נרגשים התאספו בקומת הכניסה. לפתע צרחה מאפילה על שאון האדם ומפלחת את האוויר מעל השכונה המנומנמת.

“יש לי חבר טוב”, נזכרת איילת ביתן שלונסקי, “רון כחלילי שמו. הוא עיתונאי, במאי, תסריטאי ועוד כמה דברים. התקשרתי אליו כי הייתי בשוק, נחנקתי. אמרתי לו שאם הוא בחיפה אז שיבוא עם המצלמה. לא כל כך הבנתי מה קרה ואפילו שאלתי אם להזמין משטרה. כמה טמטום. לא הבנתי שמה שאני רואה וחווה זה קטע תרבותי. רון מיד אמר לי ‘רצית להשתדרג, כפרה? קבלי חדר מדרגות משודרג’. הוא נקרע מצחוק”.

מה קרה שם?

“התעוררתי לקול של תכונה מטורפת בחצר. מסתבר שבדיוק שחטו כבש כי היה צריך להעלות קורבן. תשמעי, זה היה פה, בחצר שלי, בבית שלי. מתתי מסקרנות”.

היה טעים?

“לא יודעת, לא העזתי. הציעו לכבד אותי אבל לא יכולתי. זה היה גדול עלי למרות שאני אוכלת כבש ואת הכבש שאני אוכלת שוחטים, אבל זה לא קורה מול העיניים ולא בחדר המדרגות שלי. כל הקירות היו עם חמסות של דם, זה חלק מהריטואל, אי אפשר בלי. וזה לא הכל, הם שטפו את הדם שזרם במורד רחוב יחיאל. נהרות של דם ירדו במדרון. בתל אביב אין סיכוי לראות כזה דבר. הייתי נסערת. בשממה הבורגנית אין לך שום הפתעה, ואז את מקבלת את זה. במשך חודש לא הצלחתי להירדם. תארי לך שבכרמל ישחטו כבש בחדר המדרגות”.

היא נקרעת מצחוק. צחוק מתגלגל שמהדהד בסלון ביתה. הסלון הזה הוא אחד מהחדרים הכי יפים שראיתי מימי – עם תקרה גבוהה, עם חלונות ויטראז’ מקושתים ועם מרצפות מאוירות בדוגמה מסורתית. לפני שנתיים, בגיל 57, היגרה ביתן שלונסקי (הגרוש שלה הוא נצר למשפחתו של המשורר אברהם שלונסקי) לחיפה מהעיר הגדולה. היא עדיין נוסעת לתל אביב בכל בוקר לעבודתה כאוצרת ומנהלת מתחם ביאליק, אבל מקפידה לחזור לארמון שלה בלב שוק תלפיות. את מה שהחיפאים עדיין לא הפנימו היא זיהתה כבר לפני שש שנים – זה הולך להיות הטרנד הבא. בינתיים נוח לה עם כך שהמגמה עדיין לא זוהתה.

“חלק מההגעה שלי לכאן זה בדיוק המקומות המחוספסים האלה”, היא מסבירה “אני אוהבת מקומות שיש להם תשתית מפוארת כמו שיש לשוק תלפיות, למרות שחיפאים שיקראו את דברי ירימו גבה”.

תשתית מפוארת בשוק תלפיות?

“כן, תשתית מפוארת בשוק תלפיות, ואני לא מתבלבלת במילים. יש פה ארכיטקטורה מטורפת, יש פה בניינים שנבנו עבור משפחות ערביות אריסטוקרטיות. את הבניינים האלה תכנן אדריכל יהודי, חיים הרי, שעשה פה עבודה מטורפת. אני מדברת על הבניינים ברחוב יחיאל”.

מאיזו שנה הם קיימים?

“1932. בית נותן את המקום לנפש באופן הכי רחב והכי יפה שיכול להיות. התקרות הגבוהות האלה, החלונות שהפכתי לוויטראז’ים צבעוניים, הריצוף המטורף הזה. זה ריצוף מקורי, ואפשר לראות שהוא היה של אנשים עשירים לפי הגודל של האגרגטים (אגרגט הוא תערובת של שברי אבנים שמשמשת כחומר מילוי וחיזוק גם למרצפות טרצו; ח”ה). תראי איזה אגרגטים קטנים. ככל שהם קטנים יותר האפשרות לעשות צורות גדלה, וכך גם המורכבות. זה אומר שעבדו על המרצפת יותר זמן, כלומר היא הוזמנה על ידי אנשים שיכולים לשלם על העבודה הזו. את נכנסת לדירה כזו ויש לך סימני דרך – מין ארגז כלים כזה שאם את יודעת לקרוא אותו תדעי מה את מקבלת. לשמחתי אני יודעת בדיוק מה אני קוראת”.

ביתה של איילת ביתן שלונסקי ברחוב יחיאל. “הבית היה שחור כשנכנסתי" (צילום: חגית הורנשטיין)

“כמה שלום שלום אפשר?”

ביתן שלונסקי היא “אמנית במהות” כהגדרתה, שעוסקת בפיסול סביבתי. כל מה שהיא עושה נובע מהפריזמה הזו, וכשהיא אומרת שהיא יודעת לקרוא את סימני הדרך היא מתכוונת לניסיון הרב שצברה בשיפוץ מתחם ביאליק, אשר כולל את בית ביאליק, בית העיר, המרכז למוזיקה ומוזיאון הבאוהאוס, שהיו מוזנחים ושאותם היא הכניסה להליך שימור מחמיר. היא עבדה עם טובי האדריכלים, האורים והתומים של השימור, ששחזרו את אחד מהמתחמים הכי יפים בתל אביב, ועם הידע שצברה היא הגיעה לכאן, לשוק.

“לא צריך הרבה כדי לשדרג את השכונה הקטנה הזאת, והיא דורשת וצריכה שדרוג”, אומרת ביתן שלונסקי, “יפה לה החספוס, אבל אפשר למנן אותו. והארמונות האלה ממש לא שווים ולא נחשקים בעיני החיפאים, כי לדבריהם האזור נגוע בפשע, עם נרקומנים ועם זונות ועם סיפורים ובלה, בלה בלה. אבל לי זה נראה, זה הולך לקרות פה”.

כאמנית את רואה דברים אחרת?

“לא הבנתי את זה כשהייתי צעירה, אבל עם הזמן הבנתי שיש דבר כזה. ראייה של אמנים היא באמת קצת שונה, היא מגיעה ממקומות אחרים לגמרי. היא מנתחת את המציאות בצורה אחרת לגמרי, ורק שלא ניתן למציאות לבלבל אותנו. אסור לתת למציאות לבלבל אותנו. אני קושרת את זה גם להגעה לשוק תלפיות – מקום שהחיפאים ממש לא מאמינים בו אבל זה המקום הכי כיף שיכול להיות. בדרך כלל תהליכים כאלה קורים למקומות נחשלים או נמוכים בגלל שאמנים מאתרים אותם ומעיזים להיכנס אליהם. אותי מרתקים דווקא המקומות המחוספסים. מקומות שהפכו להיות סכריניים, בורגניים ומסודרים לא מצליחים לעניין אותי”.

איך לא גולשים למתקתקות?

“כשלוקחים מקום שהוא מחוספס ומטפלים בו מהר מדי, מתוק מדי, צריך לקוות שלא יהרסו אותו. אני מקווה שפה בשוק יטפלו באופן רגיש ונכון, שלא יהפכו אותו לבית למרקחת. זו שכונה מעורבת, ויהיה נחמד אם היא תמשיך להיות כזו. יש פה תרבויות שונות, ולמרות שהן לא התרבויות שלי הן מרתקות אותי. יש דברים קיצוניים ברמה התרבותית. למשל משפחות ערביות חיות יותר בחוץ והכל מוחצן מאוד. חדר המדרגות מבחינתם הוא חלק משטח הדירה, של המרחב הפרטי שלהם ולא של המרחב הציבורי. זה מחייב אותך להיות כל הזמן קצת ערנית וקצת חברתית וחברותית אפילו. כשאני יורדת או עולה במדרגות זה מחייב להגיד שלום. זה מעייף לפעמים כי כמה שלום שלום אפשר? לפעמים זה כולל גם כוס קפה ושמיעת סיפורים”.

בעיני זה מקסים, יש מי שדואג לך.

“הדאגה היא הדדית אבל זה מחייב אותך להיות בקשר, את לא יכולה להתעלם מזה. זה לא בית באוריינטציה תרבותית אשכנזית שבו כל אחד ספון בביתו ולפעמים נוצר מצב ששכנים לא מכירים האחד את השני במשך 30 שנה. פה אתה חייב להכיר. בעל כורחך אתה נתקל בשכן כל הזמן”.

זה שייך להוויה הישראלית או שמור לחיפה?

“זו ההוויה החיפאית מתוקף זה שיש פה אוכלוסייה מעורבת. בתל אביב כמעט אין ערבים. הערבים שגרים שם הם שחקנים ואמנים שמאמצים פחות או יותר את התרבות הישראלית-יהודית ומשתלבים בה. פה כל אחד שומר על הצביון שלו. יש כאלה שזה מתאים להם, כמוני, ויש כאלה שלא. יש פלוסים ויש מינוסים”.

איך בעצם הגעת לפה?

“בדרך הכי פרוזאית שיכולה להיות. אני מתעוררת נורא מוקדם בבוקר, 4:00 בדרך כלל, ואני לא יכולה ללכת בשעה כזו לעבודה כי יגידו שאני משוגעת. אז מה אפשר לעשות בשעה הזו? יד2. כל החיים שלי אני רוצה בית על הים או בית שמשקיפים ממנו לים. בתל אביב אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות, זה לא יקרה, זה המון כסף שאין לי. התחלתי לחפש ביד2 והגעתי לשני מכרזים מטורפים. הראשון של החברה לפיתוח עכו שהוציאה כמה בניינים למכרז. את אחד מהם כינו הדובדבן שבקצפת”.

מלון האפנדי של אורי בורי?

“לא, הבית שלי. סוויטת ארבעת הלבבות שהורסת את הבריאות. ניגשתי למכרז וזכיתי. בית על הים כמו שרציתי, אבל מה – אני עדיין רוצה לקנות את הדירה שבה אני גרה בתל אביב בשכירות כבר 30 שנה, שהיא בבניין באוהאוס מהמם ברחוב ביאליק, אבל אין לי כסף. אף פעם לא חשבנו שזה מספיק כלכלי לקנות את הדירה ולגור בה”.

לנסוע חיפה-תל אביב כל יום זה יותר משתלם?

“בטח, By Far. לא כלכלי לקנות בית בכמה מיליונים כדי לגור בו. נקודה. קחי את המיליונים ותגלגלי אותם”.

ביתה של ביתן שלונסקי. "החלונות היו מכוסים בדיקטים שבורים" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“המעמדי הוא גם גיאוגרפי”

ביתן שלונסקי רצתה לגור במקום שאותו היא רוצה, לא במקום שבו היא יכולה. אלא אם כן היא מוצאת מקום שקוסם לה, ואז היא נכנסת אליו ומנסה להפוך אותו למקום הכי נעים בעולם. כשהיא מזהה מקום כזה, גם אם הוא במצב ירוד אבל התשתיות הן איכותיות מספיק ויש לה את היכולת לרכוש אותו, היא קונה.

חשבת לעבור לגור כאן או רק להשקיע?

“חשבתי שאם אמצא דירה שבה יהיה לי טוב ממש, שהיא תהיה הטופ מבחינתי, אז אעשה את המעבר הזה. הדירה הזו שאנחנו יושבות בה לא היתה Step One מבחינתי אבל היא ה־Step האחרון. אין לי לאן ללכת, טוב לי, הכי טוב לי. הדירה הראשונה שלי בשכונה היתה דירת הקרקע בבניין הזה. איך שראיתי את המרצפות שלה השתגעתי. אני עוסקת הרבה שנים בשימור, ובחיים שלי לא ראיתי דבר יפה כל כך יפה ומיוחד כל כך כמו הריצוף של הדירה בקומה התחתונה. זה לא אמיתי בכלל. ראיתי את הריצוף וקניתי את הדירה. המתווך אמר לי ‘אבל עדיין לא ראית את החדרים’, ועניתי לו ‘אל תשגע אותי כי אני צריכה לתפוס את הרכבת חזרה. אני קונה, תסגור לי את העסקה’. התחלתי להגיע לפה יותר, הכרתי אנשים, בין היתר את יוסי אזולאי – חבר טוב, איש מהמם שנולד פה בשוק ומכיר את המקום כמו את כף ידו – וממש התחבבנו והתחברנו. הוא התחיל למסור לי אינפורמציה על כל מיני דירות ובתים, אינפורמציה שזרמה אליו וממנו אלי, וזה מבחינתי היה מושלם”.

הדירה בקומה הראשונה עדיין שלך?

“לא, מכרתי אותה בלי לגור בה. היא לא היתה מספיק בשבילי, לא היתה טריגר מספיק חזק בשביל לעזוב את תל אביב ולעבור הנה. מכרתי אותה כדי לממש את קניית הדירה הזו. מבחינתי זה הטופ”.

נכנסת אליה והיה ברור לך שאת עוברת לחיפה?

“כן”.

באיזה מצב היתה הדירה?

“הבית היה שחור כשנכנסתי. הכל היה כבוי ואפור ומוזנח למות. לא האמנתי כמה כסף אנשים מוציאים כדי לכבות את היופי. הפתחים שבמקום החלונות היו מכוסים בדיקטים שבורים. היו פה תריסי פלסטיק שבורים וגנבו את כל החלונות. התקרה היתה מונמכת, על הרצפה ברוב הבית היתה הדבקה של קרמיקה מגעילה בצבע בז’, משהו דוחה בטירוף. היו המון פתחים שאטמו אותם בבלוקים, ואני פתחתי הכל. כשכל הדברים הגדולים פחות או יותר הושלמו, גירדתי את הקירות וגיליתי הרבה צבעים. פה החלטתי שלא ללכת על שימור ולא החזרתי את הצבעים המקוריים כדי שהם לא יתחרו בצבעוניות של הקשתות בחלונות, אחרת זה מתחיל להיות שקשוקה לא מוצלחת. הריהוט זה שילוב בין שוק הפשפשים המקומי לאיקאה. יצא פצצה”.

שוק הפשפשים שלנו?

“זה שוק פשפשים מהמם. חיפאים, אתם מוזרים, תפתחו את העיניים. זה מזכיר לי שעשיתי פה פעמיים ‘בתים פתוחים’ והשתתפתי גם ב’בתים מבפנים’, ואני נהנית לשאול כל קבוצה שנכנסת לפה אם הם חיפאים כדי לעשות להם ‘נה לכם, תראו מה אתם מפסידים כשאתם לא פותחים את העיניים, על מה אתם מסובבים את הגב’”.

הדשא של השכן ירוק יותר. חיפאים יעדיפו את השווקים של עכו ושל יפו.

“יש פה משהו מעמדי שאני לא מצליחה להבין אותו. זה ממש קיצוני ולא מובן. המעמדי הוא גם גיאוגרפי”.

ברור. רק פה השכונות הקרובות לים הן העניות והמוזנחות ביותר.

“גם בתל אביב המקומות הכי קרובים לים היו כאלה, אבל תל אביב הבינה שהיא טועה. לדעתי גם חיפה מתחילה להבין, ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא. בקיצור, אני צופה למקום הזה גדולות ונצורות. כשהגעתי לפה שמעתי המון ביקורת על העירייה ועל כך שהיא לא מתפקדת. לא ידעתי מה נכון ומה לא, אבל אמרתי שנתחיל, נדבר ונראה מה קורה. גיליתי שיש שיתוף פעולה סבבה לגמרי עם העירייה, אנחנו מוצאים שם עם מי לדבר. יש פה כמה אנשים שאפשר להצביע עליהם כסוג של מחוללים”.

באיזה כובע את פה – של יזמית או בקטע חברתי?

“אני אמנית ואני עושה כל מה שנראה לי נכון ורצוי. אם אני חושבת שנכון להכניס את כל השכונה לשימור מחמיר אז אטפטף זאת בכל מקום. כל דירה שרכשתי שיפצתי באוריינטציה כזו והפכתי אותה מפח זבל למשהו שאנשים מסתכלים עליו וזה עושה טוב לכל הסביבה. זה מזמן אוכלוסייה טובה יותר שמחוללת דברים חיוביים ושעשויה לגור פה. אני מושכת בכל חוט שרק אפשר. לפני כמה ימים נתקלתי פה במשהו שהטריף אותי. אחד מהגופים – לא העירייה – בא לכרות עץ, האקליפטוס הכי יפה בשכונה שחי פה לפחות 150 שנה. עץ מלהיב עם עלווה מטורפת שנותן הוד והדר לכל רחוב לוד. ראיתי את הגזם ונטרפתי. ישר צלצלתי ללשכת מנכ”ל העירייה, ושלחו לפה פיקוח. הגעתי בשלב מאוחר מדי אז גזמו הרבה, אבל אם לא היינו עוצרים את זה היו גוזמים יותר. זה לא נעשה מרוע אלא מחוסר מודעות. אז צריך להכניס מודעות, לעורר ולהסביר שאולי צריך לגזום בגלל היונה שיושבת על העץ ועושה קקי על הכביסה, אבל לא לחרע אותו. למה להרוג, למה להרוס? באותו מחיר תבנה, אפילו בפחות כסף. אז זה מה שאני עושה – מעורה בחיי היומיום השכונתיים ובמה שמשתפים אותי. למשל שיתוף הציבור על עתיד השכונה. יש לי הרבה מה להגיד מתוקף זה שאני מכירה את הנושא. הרבה בתים הם מוזנחים ואני יודעת מה להציע כדי לשפר, אז למה שלא אתרום את הידע שלי? ואז, כשזה נכנס לשיח רחב יותר, מתחילים להתייחס ולראות שלשכונה הזו יש איכויות יפהפיות, ואם היא הפופיק של הדר, אם היא תהיה משופצת בצורה רגישה ויפה, לא בניינים רבי קומות, אז הפופיק הזה יהיה פופיק נהדר. יש פה שילוב מוצלח של עסקים ושל דיירים, יש פה יוזמות חברתיות כמו רובין פוד שלא מובל על ידי כסף כי גם חיפה לא מובלת על ידי כסף. לבוא ולראות שיש פה אוריינטציה חברתית חזקה ואפילו מיליטנטית זה כיף נורא. זה משהו שהוא שונה מאוד מתל אביב. ככה מבינים את ההיסטוריה של המקום שצמח כעיר פועלים, ועדיין חושבים פה כמו פועלים. אני לא יודעת אם זה ישתנה או לא, אבל זה שונה מאוד. בתל אביב כולם יזמים וכולם מנהלים, ופה יש המון פועלים”.

הקצב, או בעצם האין קצב, לא מפריע לך?

“לא, הוא נעים לי. אני הרבה יותר פעלתנית מהאנשים שהכרתי פה מסביבי. הקצב לא עוצר אותי, הוא לא מפריע לי, אלא להיפך. לי זה יתרון. אני רואה מהר וגם פועלת מהר, הרבה לפני שההוא הספיק להתעורר”.

הבית. "הריהוט זה שילוב בין שוק הפשפשים לאיקאה. יצא פצצה” (צילום: חגית הורנשטיין)

“טוב לי איפה שאני”

אחד מההישגים שעליהם היא גאה ביותר קשור לגמלון אבן קטן – אלמנט אדריכלי נפוץ בבתים ישנים. גמלון כזה ניתק ממרפסת בדירה שבבעלות חברת עמידר. באופן טבעי היו מחזקים אותו עם כמה רלסים מתכתיים שאותם היו מקבעים למרפסת, תוך התעלמות מוחלטת מהעיצוב ומהשימור. ביתן שלונסקי התעקשה וגרמה לעמידר למצוא גמלון אבן דומה ולהכניס אותו בחזרה לתוך הקיר כדי שיתמוך במרפסת.

“זה נראה אולי קטן, אבל זה ענק”, היא מספרת, “על רוב מבני האבן שאני מכירה יש את הברזלים הכואבים במקום הפיוט היפה של גמלוני האבן או כל אלמנט אחר. פתאום, כשאת מכניסה את זה לאג’נדה, שמה את זה על השולחן, רואה שזה אפשרי ומערבת את העירייה ואת מחלקת השימור שדואגת שדברים ייעשו כמו שצריך, אז גם אם סטטוטורית העירייה עדיין לא שם, לפחות הצעדים הקטנים האלה קורים. אני לא יודעת אם יש לעירייה תוכנית סדורה, אבל הם מבינים שצריך לשמר. מה שבאמת מטריף לי את השכל זה חריגות הבנייה בשכונה. כל אחד יכול לקום בבוקר ולסגור מרפסת? אני לא יודעת אם זה קורה גם בכרמל או רק פה, כי פה פחות שמים לב. מה זה, כל אחד עושה פה מה שהוא רוצה? אסור שזה יקרה, אסור שזה יעבוד ככה. אני מניחה שייקח זמן ושיגיע שינוי כשזה יהיה שווה יותר כסף. זה שעכשיו המקום לא שווה הרבה זה לא רק לטובה מבחינת מחירי הנכסים, אלא גורר דברים שליליים כמו הזנחה. יש כל מיני סוגיות מעניינות. פתאום צעירים קמים ואומרים שאנשים כמוני באים ומייקרים להם את השכונה, ואני עונה ‘רבאק, מה אתם רוצים, מה האופציה?’. אני הייתי פה כבר לפני שש שנים, איפה הם היו? כשזה היה מוזנח וחשוך הם לא היו פה, אז עכשיו כשיש התעוררות הם מצפים שמחירי השכירות יישארו אותו הדבר. ומה קורה עם הבתים לשיקום שהם מוזנחים כל כך והופכים למאורות של זונות ונרקומנים ושל כוחות שליליים שמורידים את השווי של המקום. לא ראיתי שם מגמה של צעירים שנכנסים לשפץ ולשדרג. יש טענה שהיא נורא יפה והיא כובשת לב, אבל זה תמים מדי, זה לא עובד ככה. אם אתה נכנס, משקיע ומשפץ אז מן הסתם המחירים יעלו כי הכל מתייקר”.

חיפאים משקיעים פה?

“לא. כשנכנסתי לפה לראשונה לפני שש שנים מצאתי דירה מתוקה לאללה ואמרתי לאחי לבוא לראות ולקנות. הוא הגיע עם חברה חיפאית שלו ועיניה חשכו. היא ישר אמרה לו שלא יעז לקנות בשוק תלפיות. זו היתה דירה מסוג הארמונות, והודעתי לו שתוך יומיים הוא חייב להחליט. בסוף הוא לא קנה. אני קניתי. עברה שנה והמחיר שלה הוכפל. בהזדמנות אחרת סיפרתי לו על דירה נוספת אבל הזהרתי אותו שלא יגיע עם החיפאית. הוא קנה והיא שילשה את המחיר שלה. זה קורה פה וזה תענוג. המקום הזה יעלה ויחזרו לראות את הערך האמיתי שלו. ההימצאות שלי פה תורמת לשכונה. זו שכונה מפוארת ונורא כיף שיש פה אנשים מכל מיני שכבות, מכל מיני סוגים. יש פה משפחות חמות עם לב חם ורחב. הנוכחות של אנשים כמונו היא קריטית כי אין משהו חזק כמו השטח. השטח זה הדבר הכי חזק שיכול להיות, ואם לעירייה שיושבת למעלה יש עם מי לדבר למטה, בשטח, אז מתחיל דיאלוג. כשאין שטח אין דיאלוג. דווקא כעובדת עיריית תל אביב קל לי להבין את הנקודה הזו שלעירייה קשה להשקיע במקום שאין לה בו דיאלוג שוטף וזורם. אז מה, היא תשכיב מיליונים ויהיה פה פיל לבן? קל לי להבין למה לא קרה פה כלום, אני מאושרת שלא קרה פה כלום, ועכשיו כשקורה זה יהיה אחרי תהליך מושכל, רגיש ומתחשב ברצונות ובצרכים של התושבים”.

את מאושרת הזה שלא קרה פה כלום?

“הכירו לי בכירה בעירייה שאמרה לי ‘יא, אנחנו כל כך שמחים שהגיעו לגור פה אנשים כמוך’, והשבתי לה ‘יא, אני נורא שמחה שאנשים כמוך נמצאים פה. תמשיכו להזניח את מה שיש לכם פה, אל תשקיעו בכלל, תחשבו שזה זבל. זה נהדר, זה טוב לי. כשייגמר לי הכסף אודיע לכם ואז תתחילו להשקיע’”.

מצחיק שתל אביבית מגלה לנו איפה כדאי להשקיע. הצרה היא שאת מביאה לפה רק תל אביבים.

(צוחקת) “מה אני אביא? זה מה אני מכירה ואוהבת. חיפאים נכנסים אלי הביתה ולא מאמינים לאן הם נכנסו. אז אני אומרת להם שאותם כבר פספסנו אבל שהם לא ימנעו מהילדים שלהם לבוא לגור פה”.

הם מתלהבים מהדירה אבל כשהם יוצאים החוצה הם מעקמים את הפרצוף.

“נכון, אני מסכימה איתך, לרוב זה ככה, אבל אני מנסה לפתוח צוהר קטן. כשאת רואה שזה אפשרי וזה גם טוב ונראה סבבה, אז אולי בכל זאת זה יקרה”.

אין להם את החזון שיש לך.

“היום אני יודעת שחזון הוא לגמרי רלוונטי ולגמרי לגיטימי. אני יודעת שאני אדם עם חזון, יש לי גם יכולת עשייה, אז מסתדרים לי מקומות כאלה שיש מה לפתח בהם. פה מעניין ומדהים, והיכולת להשפיע ולתרום נותנת משמעות. להחזיר עטרה ליושנה או לא ליושנה, להחזיר את כל היופי וההדר הזה – אני כאן לכל מה שצריך”.

העירייה עדיין לא ניסתה לפתות אותך עם ג’וב נחשק?

“טוב לי איפה שאני”.

ביתן שלונסקי. "ההימצאות שלי פה תורמת לשכונה" (צילום: חגית הורנשטיין)