“הייתי ילדה קטנה. איך אתה מסוגל לגעת בילדה, איך?”

כבר מגיל צעיר היה ברור לעדי טננבאום, 34, שהיא תעסוק בטיפול או בכל סוג אחר של עזרה לזולת. כנערה היא התנדבה במד”א, בצבא היא שירתה כחובשת, וכעת, בבגרותה, היא עובדת כאחות בחדר המיון של הקריה הרפואית רמב”ם. טננבאום נולדה וגדלה בחיפה למשפחה בורגנית – הורים פלוס שני ילדים, לימודים בתיכון לאו באק – ועד גיל 28 היא חיה בבועה, מנותקת מאותו ערב נורא, שבו נהג אמבולנס מבוגר ממנה בהרבה, נשוי עם תינוקת בת שנתיים, הוליך אותה שולל וביצע בה את זממו. היא, אז ילדונת בת 15.5, חוותה לראשונה מגע של גבר ואפילו לא הבינה שלמעשה שהוא עשה בגופה הבתולי קוראים אונס.

“בגיל 15 התחלתי להתנדב במד”א שהוא חממה תמידית לקשרים בין מתנדבות לנהגים”, משחזרת טננבאום, “המתנדבות הן נערות מתבגרות שתמיד הסתכלו על נהגי האמבולנס כמושא להערצה, ובכל פעם שהם נתנו להן טיפל’ה סמכויות או אחריות במסגרת ההתנדבות זה היה כאילו כבשו את כל עולמן. נהג נחשב לבעל סמכות גדולה, כמו מפקד בצבא. זו התרבות שם, כל אחת עברה את זה. כל מי שהתנדבה במד”א תספר לך את אותו הדבר. וזה קורה עד היום”.

זו הנורמה מאז ומתמיד?

“מאז ומעולם. את יודעת מה? לפני כמה חודשים השתתפתי בפאנל בירושלים, וישבה שם אשה בת יותר מ־50 שסיפרה לי את אותו הדבר. סיפורים זהים לחלוטין”.

איך מהערצה לנהגים זה הופך למשהו אינטימי?

“בגלל היחסים האלה הגבולות בין הנערות או הנערים לבין הנהגים מיטשטשים. הנהגים מכניסים את הצעירים באופן לא מודע אל עולם המבוגרים ולא מבינים שמדובר בבני נוער שמגבשים זהות בשלב הכי ראשוני. זה מתחיל בשיח לא מתאים, לא הולם לגיל ולסיטואציה, על החיים, וממשיך לשיח לא מכבד גם ברמת המיניות ולפלישה למרחב האישי. זה לא מתאים לגילן של המתנדבות. זה לשלוף אותן לאיזשהו עולם תוכן מסוים שהן לא נתקלו בו או שהן נתקלו בו מהעיניים התמימות שלהן. זה להקפיץ אותן שלב, אבל בלי כלים לשמור על עצמן ולהבין מה נכון ומה לא נכון, מה זה שיח מכבד ומה זה שיח שאינו כזה, מה זה מגע טוב ומה זה מגע רע. כל הגבולות שם מטושטשים מאוד”.

המגע הוא אגבי או מכוון?

“יש ויש. זה מתחיל בפלירטוטים כאשר במקרים רבים המתנדבות נמשכות, כי ‘תראו אותי, אני עכשיו מבוגרת ומגניב לי וכיף לי’. וזה בדיוק העניין – הן אפילו לא מודעות לכמה זה לא נכון. ואז לאט לאט זה ממשיך למגע כזה, פה ושם, של ליטוף על הרגל או במקום אחר, עד למגע מאוד חד וקיצוני שהוא נורא מבלבל. את לא מבינה, את ילדה. אני מתארת את זה כרגע מהעיניים הבוגרות שלי, אבל גם דרך חוויות של אחרות. אם בהתחלה זה היה איזה ליטופון, פתאום זה הופך להיות משהו שהוא יותר אינטימי ופולשני, ואת לא מבינה את זה בכלל. אני לא הבנתי את זה כי לי זו היתה פעם ראשונה. את לא מבינה את הסוג הזה של המגע. וזה קורה כמעט לכולן. אולי לא כולן חוו חדירה עד הסוף, אבל גם נשיקה לצורך העניין זה לא מכבד ולא לעניין. זה נורא מבלבל בחורה צעירה. אלו הן חוויות ראשוניות שמעצבות אותה, היא גדלה לתוך זה, וכך היא מפתחת את עצמה – שבגיל 20 היא תצטרך להתמסר בגופה מהר כדי שמישהו יהיה מעוניין. אני רואה את זה אצל חברות, אצל מתנדבות – בוגרות וצעירות – מאז שהפכתי להיות סוג של יועצת שלהן”.

טננבאום. "כיום, כאחות חדר מיון, אני רואה איך המתנדבות מסתכלות על הנהגים באותו מבט של הערצה" (צילום: חגית הורנשטיין)

"אין, הייתי מנותקת"

טננבאום התנדבה בתחנת ההזנקה בטירת כרמל אשר שייכת למרחב כרמל. בסוף כל משמרת מפזרים את המתנדבים הביתה, ואותה, בגלל שהיא גרה בחיפה, פיזרו אחרונה, אחרי שני חבר’ה שסיימו גם משמרת וגרו בטירה.

“ואז הוא נזכר שהוא שכח את המחשב וחזרנו לתחנה”, היא מספרת בלחש, “ניגשתי לשירותים, שמעתי אותו נועל את דלת הכניסה, ומבעד לחריץ של הדלת ראיתי שהאור כבה. באותה נקודת זמן כאילו התנתקתי. יצאתי מהשירותים, ראיתי שהוא הצמיד שני כיסאות אל מול הטלוויזיה שדלקה, וזה היה מקור האור היחיד בחדר. התיישבתי על הכיסא, לא יודעת למה. לקחתי את השלט ליד ומשם זה התחיל. כאילו פאק, אתה לא רואה שהבחורה לא משתפת איתך פעולה? שהיא בשוק?”.

מה חשבת שהולך לקרות?

“אין, הייתי מנותקת. יש דברים שאני אפילו לא זוכרת מתוך החוויה עצמה”.

למה לא הלכת?

“לא יודעת. לא יודעת. את יודעת כמה שנים הלקיתי את עצמי על זה? לא יודעת למה כשיצאתי מהשירותים התיישבתי במקום לפנות לכיוון היציאה. אפילו לא בדקתי אם המפתחות היו בתוך המנעול, לא שמתי לב. למה לא בדקתי אם המפתח בדלת? משהו התנתק”.

ידעת לקראת מה את הולכת?

“אני לא יודעת לומר”.

פחדת ממנו?

“אני אפילו לא זוכרת. הכל היה נורא מעורפל בתוך הראש, כאילו את יוצאת מתוך הגוף. זו חוויה שאני לא יכולה להסביר. אוף. אני רק זוכרת שהוא נגע לי בכתפיים ואז לקח אותי לחדר השני. וואי, זה הזוי. פשוט לא הייתי שם”.

מי הוא היה בשבילך, גם דמות להערצה?

“לא, לא. לי לא היה אף פעם מישהו כזה. הייתי נורא שקטה ומופנמת, גם לא ראיתי את עצמי כמישהי מושכת. הסתכלתי בתמונות שלי אחר כך כדי לראות אם אולי שידרתי מיניות, ואז אמרתי ‘באמת?’. בשנייה סלחתי לעצמי. הייתי ילדה קטנה, פשוט ילדה. איך אתה מסוגל לגעת בילדה, איך? זו הזיה”.

האשמת את עצמך במשך זמן רב?

“הניתוק הזה מהסיטואציה עצמה ממשיך עוד הרבה שנים. את לא שם, את לא חושבת על זה. את רק יודעת שיש לך כל מיני תופעות לוואי”.

את יודעת מה היה בחדר?

“אף פעם לא נתתי לזה כותרת, אבל אני יודעת להגיד מה היה מבחינה טכנית. חודש מאוחר יותר סיפרתי את זה לחברה והיא סיפרה לאמא שלה. אמא שלה מן הסתם הבינה שזה לא תקין והתלוננה על המקרה למנהל התחנה. היא נתנה את הכותרת, ממנה הבנתי שזה היה אונס. היום בוודאי שאתן לזה כותרת שאומרת ‘נאנסתי’, אבל אז לא הבנתי בכלל”.

גם לא אחרי ששמעת שעברת אונס?

“עדיין לא הבנתי. הבנתי שזה היה משהו לא נכון. הבנתי שהוא כפול ממני בגיל ושהאיומים שלו שהגיעו אחר כך לא הגיעו סתם. בשלב הזה את לא מבינה את חוקי המשחק. קשה נורא להסביר את זה היום בעיניים של בוגרת. כילדה את לא מבינה שגבר נשוי זה פשוט לא. זה לא כמו היום, כשנערות בנות 14 נחשפות להכל בגיל יותר צעיר כי מדברים איתן על הנושא. כיום יש מודעות גדולה יותר והרבה יותר פתיחות. אני לא יכולה להסביר, זו חוויה הזויה”.

היתה אלימות?

“לא”.

אמרת “לא”?

“לא אמרתי ‘לא’. אני זוכרת שרק הזזתי כזה את היד. אני לא זוכרת בכלל אם כאב או לא כאב. אני ממש לא זוכרת את הדברים האלה”.

הבנת שאיבדת את הבתולים באותו ערב?

“לא. אמרתי לך – הניתוק נמשך עוד שנים. כיום מכינים אפילו נערות דתיות למה מחכה להן לאחר החתונה. אותי לא הכינו”.

מה קורה ביום שאחרי?

“נאטמתי. התנתקתי”.

ובבית הספר?

“הכל היה רגיל. אני זוכרת שבשלב מאוחר יותר היה לי צורך לספר שהיה לי מקרה עם מישהו מבוגר. סיפרתי לאחת מהמורות שלי ואיכשהו היא לקחה את זה לקטע רומנטי, אז לא המשכתי לספר לה כלום”.

איך המשכת לחיות את חייך?

“החיים לא הסתובבו סביב המקרה. לא חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, אפילו שלא יצרתי שום קשר רומנטי. הייתי בטוחה שאף אחד לא באמת רואה אותי מבפנים. היו לי התקפי חרדה ועברתי טיפול פסיכולוגי, אבל עזבתי כי המטפל הגיע למסקנה שמה שעובר עלי קשור למקרה טראומתי שעברתי. לא סיפרתי לו, הוא פשוט הבין. אז הפסקתי את הטיפול. גם התחלתי לשים לב – אני לא יודעת אם זה אמיתי או לא – שמסתכלים עלי בקטע מיני מאוד. כל הזמן. כל גבר שהסתכל עלי הרגשתי שזה בקטע מיני, גם אם זה היה דוד שלי שלא הסכמתי לתת לו נשיקה על הלחי. זה לא בא ממקום של חרדה אלא פשוט לא רציתי שיסתכלו עלי בקטע מיני, וזה המשיך הרבה שנים אחר כך. כשעבדתי בבית החולים תל השומר, אחד מהרופאים אמר לי שאני נראית סנובית מאוד, לא מסתכלת בעיניים. פחדתי שאם אסתכל עליו הוא יחשוב שאני מסתכלת עליו בקטע מיני ואז גם הוא יסתכל עלי כך”.

היה לך חבר מאז המקרה?

“לא. לא הייתי שם בכלל. התחילו איתי הרבה אבל חשבתי שהכוונה שלהם היא אחרת. דברים השתנו בשלב מאוחר מאוד, בגיל 28, 29, כשהבנתי שמשהו צריך להשתנות, שהמחשבה שלי היא לא נכונה”.

טננבאום. "התלוננתי בשלב שבו הייתי יכולה, שבו הייתי מוכנה" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"קשרו לי תחתונים על האנטנה"

טננבאום שתקה. למעט אותה חברה ואמה שהתלוננה, הנהג ומפקד התחנה אף אחד לא ידע על המקרה.

איך טיפלו בזה במד”א?

“מנהל התחנה לקח אותי אליו לחדר והחתים אותי על מסמך. הוא הסתכל לי בעיניים במבט חודר, ואני חתמתי על מסמך שאומר שבדיתי הכל מלבי, ששיקרתי. המכתב היה מודפס, לא בכתב יד. את המעמד הזה לא אשכח בחיים. את המבט שלו בעיניים לא אשכח”.

אותו נהג הוענש?

“עשו איזו ועדה קטנה, הביאו המון גברים לשם, ואני הייתי לבד. אני אפילו לא זוכרת מה היה שם אלא רק את ההרגשה ושזה היה נורא. בחורה בת 15.5, לבד, מול חבורת גברים שרדו בי אחר כך ואמרו לי כל הזמן שאני הורסת לו את החיים. אגב, דבר דומה קרה לא מזמן. נערה סיפרה לוועדה שהשתתפתי בה בתל אביב, ויש לי הקלטות, על כך שהכניסו אותה לשימוע לבד והטיחו בה האשמות. אלו דברים שממשיכים לקרות. הנהגים מגנים מאוד האחד על השני. באיזשהו שלב שרטו לי את הרכב, קשרו לי תחתונים על האנטנה, קראו לי בשמות גנאי. קראו לי ‘זונה הורסת משפחות’ והתחילו לשלוח לי ידיים כי איתי זה איזי. ותחשבי שכל אלה הן חוויות ראשוניות. תחשבי איך את מתעצבת אחר כך בעולם האמיתי, בחיים הבוגרים. זאת טראומה לחיים האמיתיים. זה מטורף, ואין מי שיכוון אותך. מישהו נוגע בך ואת לא יודעת אם זה בסדר או לא”.

בין המתנדבות לא דיברתן על מה שקורה?

“דיברנו, אבל אני הייתי יותר מסוגרת. הן סיפרו שהיו עם זה ועם ההוא, אני סיפרתי רק לאותה חברה שסיפרה לאמא שלה”.

המשכת להתנדב שם?

“המשכתי לבוא בקטנה עד שהפסקתי”.

למה לא עזבת מיד?

“מה הייתי אמורה להגיד למשפחה שלי – שעזבתי מקום שאהבתי?”.

טננבאום. "בדיון בכנסת לא התכוונתי לדבר, אבל כן דיברתי ונחשפתי לראשונה” (צילום: חגית הורנשטיין)

"פתאום נורא רציתי לספר"

ערב אחד, בחודש ינואר 2016, ישבה טננבאום מול הטלוויזיה וצפתה בכתבת תחקיר של יפעת גליק בערוץ הראשון על מתנדבות מד”א שהוטרדו מינית. צעירות מכל הארץ סיפרו באומץ איך נהגי אמבולנס ניצלו את תמימותן. עולם אפל ומזעזע נגלה והשאיר את הצופים עם תחושה קשה מאוד.

“רק כשראיתי את כתבת התחקיר פתאום הרגשתי שאני מוכנה שישמעו גם את הסיפור שלי ולא הבנתי למה בעצם לא פנו אלי”, אומרת טננבאום, “פתאום נורא רציתי לספר. לאחר השידור פניתי אל גליק בפייסבוק, היא ענתה לי תוך כמה דקות, הקליטה אותי ואז השתמשה בריאיון בכתבת המשך, בהסכמתי כמובן, אך בעילום שם ותוך עיוות הקול.And the rest is history”.

משהו השתנה בעקבות התחקיר?

“היה דיון מיוחד בוועדה לקידום מעמד האשה ולשוויון מגדרי בכנסת, שבו אמר מנכ”ל מד”א אלי בין שהם יביאו יותר כוח נשי ושיהיו יותר ממונות על הטרדות מיניות. אבל כלום לא השתנה חוץ מזה שלמתנדבות ולמתנדבים אסור לעלות למשמרת לילה. כיום, כאחות חדר מיון, אני רואה איך המתנדבות מסתכלות על הנהגים באותו מבט של הערצה. בא לי לקחת את הבנות האלה, לנער אותן, להציב מולן מראה, לומר להן מה נכון ומה לא, איך לגדול לתוך המציאות הזו, איך הן צריכות שינהגו בהן ולא כמריונטה”.

איך קרה המעבר מאפתיה ללוחמת?

“וואי, זה נורא משחרר. את קודם כל יכולה להתמודד עם זה. את בשלה לזה, יש לך את היכולת ואת הכוח. בדיון בכנסת לא התכוונתי לדבר, אבל כן דיברתי ונחשפתי לראשונה”.

מה אמרת?

“מנכ”ל מד”א סיפר שהוגשו מעט תלונות במשך השנים ואמר שברגע שהוא יגלה שאחד מהמנהלים שלו טייח מקרה כזה או אחר הוא יפטר אותו לאלתר. התעצבנתי, קמתי ודיברתי, אפילו שלא הייתי רשומה במליאה הזו כדי שיגנו עלי. אמרתי לו משהו בסגנון ‘מה אתה חושב, שכולנו מטומטמים? על מי אתה עובד, כמה באמת אתה יכול להמשיך ולגלגל את כדור הטיפשות הזה ולומר שבמשך שנים רק כמה בנות התלוננו’. ואת זה הוא אומר לחברות כנסת, לעורכות דין – נשים מהשורה הראשונה, נשים של עשייה חברתית. איך הוא לא מתבייש? וזה בדיוק העניין – אין להם בושה. הוא אמר שהוא לא מוכן לשמוע דברים לא נכונים ואיים עלי בתביעת דיבה. אמרתי לוועדה ‘שומעים את זה? זה בדיוק מה שהם עושים – מפחידים כדי שתשתקי’. זהו אפקט ההפחדה כדי שנסתום. שמחתי על זה שהוא הגיב כך כי ראו את האמת”.

מה יצא מזה?

“אנחנו בתהליכים, היו לנו כבר תקדימים משפטיים אבל הם מנסים להתיש”.

התכוונתי לגבי הנורמה שלדברייך נשארה בעינה.

“רק כשהם ישלמו כסף וייפגעו כלכלית אז משהו ישתנה שם”.

את מבינה שאת מכתימה ציבור שלם של נהגים, גם כאלו שלא שותפים להתנהגות לא הולמת?

“לא, בכלל לא. באו אלי כמה נהגים ואמרו לי שאני עושה להם שם רע. עניתי שעל ראש הגנב בוער הכובע. אם אתה רואה את זה ככה זו הבחירה שלך, כי רוב הנהגים הטובים באו ואמרו לי ‘עדי, כל הכבוד לך’. אם אתה פוחד אז כנראה שיש לך סיבה. חברים טובים מאוד שלי הם נהגים במד”א, אבל משהו במוסר האישי הולך לאיבוד שם”.

הזכרת משפטים. התלוננת במשטרה?

“כן. לפני שנה וחצי התעמתי עם מנהל התחנה שהתקדם מאז. סיפרתי לחוקרת על המבט הזה שלו. הוא ניסה להגיד שלפניו היה מנהל אחר בעל אותו שם ושאולי אני מתבלבלת בין שניהם, וביקש שאתאר לו איפה היה החדר. לשמחתי את הפרטים האלה לא אשכח לעולם. בסוף החקירה היא אמרה לי שהיא מבינה בדיוק על מה דיברתי, כי הוא עשה שוב את אותו הדבר. אז העיפו אותו – לא מהשירות אלא מתפקידו – כי היתה סיטואציה דומה עם אחת מבנות השירות או מהמתנדבות הצעירות שהוטרדה, והוא החתים אותה על מסמך זהה. אחרי שכבר הגשתי תביעה, אחרי שפרסמתי את הכל ברבים – אחרי כל זה הוא עדיין עושה אותו דבר. רק שהיא היתה חכמה והקליטה אותו בסמארטפון. אגב, הנהג לא הסכים לעימות. לגבי המקרה הוא אמר שלא היה ולא נברא. אני רציתי פוליגרף והוא סירב”.

אולי הוא חשב שהתמסרת?

“הוא לא אמר את זה, הוא טען שהוא לא יודע מי אני. אם זה מה שאתה טוען אז למה אתה לא מסכים לפוליגרף? מה אכפת לך?”.

מה קרה עם התלונה?

“היא נסגרה מפאת התיישנות. הפרקליטות סגרה את התיק. לקניין, לרכוש, יש התיישנות של 25 שנה, ולגוף שלנו, שזה הקניין הכי חשוב של כל אחד ואחת מאיתנו, יש התיישנות של שבע שנים. הזוי, נכון?”.

למה התלוננת רק בשלב מאוחר כל כך?

“התלוננתי בשלב שבו הייתי יכולה, שבו הייתי מוכנה. זה היה יותר בשביל לסגור מעגל. חשבתי שאולי הצדק ייצא לאור. אני שמחה שעשיתי את זה למרות שזה היה קשה והתיק הפלילי נסגר. אני תובעת את הנהג ואת מד”א בהליך אזרחי, אני לא שותקת על זה. אני פשוט נורא מתעצבנת מזה שאונסים אותנו בפעם שנייה. בנות לא בהכרח מוכנות להגיש תלונה בפרק הזמן הזה של שבע שנים. ההכרה מגיעה מאוחר יותר”.

החשיפה היא חלק מההחלמה?

“בטח, חד משמעית. אני מקווה מאוד – וזאת הסיבה לכך שאני מספרת את הסיפור שלי ואמשיך לספר אותו עוד 100 פעמים אם צריך, למרות שזה קשה לי – שזה נותן פתח וכוח לבנות שעברו סיפור דומה. ויש סיבה נוספת – זה צריך להגיע לכמה שיותר אוזניים”.

איך הורייך הגיבו?

“אמא שלי נפטרה בלי לדעת. אבא שלי היה בהלם. לא יכולתי לספר לה אז, וכשכבר נפתחתי היא היתה חולה מאוד ולא רציתי להכאיב לה. אחי, שגדול ממני בשלוש וחצי שנים, היה הראשון שסיפרתי לו. הוא מזג לעצמו וויסקי”.

איך תעמדי במשפט האזרחי?

“אני לא יודעת. אני לא מתעסקת בזה עד שזה יקרה”.

את טובה בהדחקות.

“כן, זה הישרדותי אצלי”.

יכול להיות שמנגנון ההדחקה דווקא שמר עלייך?

“שמר, אבל לצערי ליותר מדי שנים. אני בטוחה שאם רגע ההתפקחות היה הרבה יותר מוקדם, החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי”.

את מבכה על אותן השנים?

“מצד אחד כן, אבל מצד שני אני מבינה שלא הייתי מוכנה. לעשות דבר כזה כשאת לא מוכנה זה אחד מהדברים היותר נוראיים שאת יכולה לעשות לעצמך. אם את לא מוכנה זה יכול לעשות לך נזק יותר גדול מהמקרה עצמו”.

מה את אומרת לאמהות של נערות שעומדות להתנדב במד”א?

“כל עוד אין לקיחת אחריות והמערכת לא עושה שינוי, אני לא ממליצה לשלוח אף אחת להתנדב שם. אני אוהבת את זה שמגיעות בנות ותיקות ואומרות לי ‘כל הכבוד, את מייצגת את כולנו’. בנות פונות אלי, מזהות אותי. זה קשה אבל אני מרגישה מחויבת כי לא סתם בחרו בי לעזור להן, אז אי אפשר שלא להקשיב. מה המשמעות של כל העשייה שלי אם לא לתת יד? גם אם מישהי תחליט בסופו של דבר לא להתלונן, ויש הרבה כאלה, לפחות היא יודעת שיש אל מי לפנות, מישהי שהיא בצד שלה. זה מספיק לשלב מסוים. עצם זה שיש מודעות גדולה יותר, גם בעקבות תנועת Metoo#, זה מעורר מחשבה שאולי אני לא אשמה, שאני יכולה לזהות דברים יותר בקלות, וגם שיש אל מי לפנות בלי שישפטו אותך”.

* * *

מדוברות מד”א נמסר בתגובה: “מדובר במקרה שאירע לטענתה של המתלוננת לפני כ־20 שנה וסוקר בתקשורת כמה פעמים, וכעת פעם נוספת, וזאת לצערנו על מנת ליצור מצג שווא של אירועים חוזרים. המקרה נחקר על ידי המשטרה אשר החליטה בסיום החקירה על סגירת התיק. במקביל הוצע למתלוננת להיפגש עם הממונה על מניעת הטרדות מיניות במד”א במטרה לבדוק את התלונות לעומקן ולהגיע לחקר האמת, אך עורך דינה סירב להצעה ובחר להגיש תביעה כספית. במד”א דוחים את הטענות המיוחסות לארגון. יודגש כי מגן דוד אדום רואה בחומרה רבה את נושא ההטרדות המיניות ופועל בנחישות חסרת פשרות בכל מקרה שבו מתקבלת תלונה”.

אמבולנס של מד"א. מדוברות הארגון נמסר: "מגן דוד אדום רואה בחומרה רבה את נושא ההטרדות המיניות" (צילום תומר נויברג, ג'יני)