“ביקשתי מאלוהים שייקח אותי כי אני לא רוצה לחיות"

עמית דורי היא כמעט בת 23. היא שוקלת 55 ק”ג ולובשת מכנסיים במידה 34. בשיא היא שקלה 117 ק”ג שהתפרשו על פני 1.65 מטר, ומידת מכנסיה היתה 48. לפני שנתיים, אחרי שנים של הלקאה עצמית ושנאה תהומית לדמות שהשתקפה במראה, היא החליטה לעשות שינוי – ניתוח שרוול קיבה – והיתה בטוחה שבמטה של קסם חייה ישתנו ביום אחד מן הקצה אל הקצה.

כעת היא פותחת ומספרת על ילדותה, על המאבק המתמיד ועל תהליך השינוי במונולוג מצמרר, כשהיא לרגע לא מייפה את העניינים או מעגלת פינות.

“לא היה משהו שאני יכולה להצביע עליו כעל משבר שגרם לי לאכילה מטורפת”, היא מתחילה, “האהבה לאוכל באה מהבית. היינו אוכלים הרבה במסעדות, נסענו הרבה לחו”ל, וכילדה את נחשפת לדברים ומסגלת לעצמך הרגלים. הייתי נוסעת המון לסבתא, ותמיד זה היה סביב אוכל. זה לא היה נשנושים או חטיפים, זה היה אוכל. הרבה אוכל. זו היתה חזירות לשמה – לאכול מנה גדולה ולאחריה עוד מנה ועוד. אני לא יכולה להסביר מאיפה זה נובע. רק אצלי זה היה אישיו גדול מאוד מגיל צעיר מאוד. אבא שלי גם היה אוכל, אבל בשנים האחרונות זה התאזן לו. אצלו זו לא היתה איזו שריטה כמו אצלי. אני כל הזמן אומרת שהיתה לי הפרעת אכילה אבל מהכיוון השני – בולמוס – רק ללא החלק של ההקאות. ימים שלמים את לא אוכלת, את בדיאטות, אבל פתאום בא יום אחד, כשאת כבר לא יכולה ואת מתפרקת, ואז את אוכלת מכל הבא ליד. הכל, הכל, הכל ואז את נעצרת ואומרת ‘רגע, מה עשיתי?’.

“אני נלחמת במשקל מגיל צעיר. כשהייתי בת 8 כבר הייתי בקבוצה של שומרי משקל ובכל מיני קבוצות אחרות. לאורך כל השנים ניסיתי הכל. בקבוצות שהייתי בהן לא הצלחתי להוריד במשקל עד שהגעתי לגיל 14, אז התחלתי בדיאטת אטקינס – הדיאטה הרצינית הראשונה שעשיתי. שמים לך מדבקות באוזניים לדיכוי התיאבון, אסור סוכרים ופחמימות, רק סלטים ובשר. המשקל ההתחלתי שלי היה 96 ק”ג והגעתי ל־70 ק”ג. בשבילי זה היה שינוי גדול מאוד, אבל אם אני מסתכלת על כך כיום, זה עדיין 15 ק”ג יותר מהמשקל שלי עכשיו. השינוי קרה בחופש בין החטיבה לתיכון, ואני זוכרת את היום הראשון שהגעתי לכיתה י’ והייתי שונה לגמרי. ואז התחילה אצלי השריטה עם פחמימות. ידעתי שאסור בדיאטה הזו פחמימות, אז הוספתי חטא על פשע והפסקתי לאכול כמו שצריך למשך תקופה ארוכה. כשאת לא אוכלת פחמימות ולא מקפידה על התזונה המותרת את מתחילה לעלות במשקל ולעלות ולעלות ולהילחם ולעלות. ואז התחיל שלב הכדורים כי התייאשתי והרמתי ידיים. כל השנים בתיכון לקחתי כדורים, למשל דיאטות של 40 יום וספריי מתחת ללשון וכל מה שאת רוצה ולא רוצה, ושום דבר לא עוזר. כלום. סתם. זה לזרוק כסף – 1,400 שקל כל חפיסה. איזה דברים הזויים ממציאים, וכל דבר הזוי שיש אני ניסיתי. ההורים שילמו על הכל ותמכו כי הם ידעו שזו הבעיה הכי גדולה שלי.

“אני לא יכולה להסביר את זה. תמיד היה לי אישיו עם אוכל, אבל האמת – מבחינת חיי חברה ממש לא סבלתי. תמיד הייתי מוקפת חברים, ובתיכון היו לי גם קשרים רומנטיים. כשהתגייסתי, מרוב שנגעלתי מהאוכל בצבא פשוט לא אכלתי אז רזיתי. הכרתי את החבר שלי בבסיס. בחצי השנה הראשונה של השירות שקלתי 65 – הכי רזה שלי עד לאותה נקודת זמן – והייתי מבסוטה. אפילו עשיתי ספורט. ואז התחילו הנשנושים. לא אוכלים בחדר האוכל, אוכלים בשקם, מזמינים אוכל לבסיס – פשוט אכילה חברתית. משעמם? זה מה שעושים כל היום. עליתי, ועליתי, ועליתי והשתחררתי 92 ק”ג. החבר שלי נשאר איתי לאורך כל התהליך, ממש באש ובמים, אבל אני לא יכולתי לסבול את עצמי. זה לקום בכל בוקר עם שנאה עצמית, להסתכל במראה ולא לאהוב את מה שאת רואה. גם עכשיו, במבט לאחור, אני חושבת שאף פעם לא נהניתי מעצמי. גם כשהצלחתי לרזות, תמיד משהו הפריע לי, תמיד משהו לא היה טוב לי. אף פעם זאת לא היתה אהבה עצמית שיכולתי לומר ‘טוב לי, אני מתה על עצמי, אני אוהבת את עצמי’”.

דורי. "זו התעסקות אין סופית"

“חודשיים וחצי של גועל"

חודש אחרי שדורי השתחררה מצה”ל היא נרשמה לחדר כושר אבל לא הגיעה לתוצאות הרצויות. היא הבינה שהיא לא מסוגלת לעשות זאת לבד והחליטה לעשות את הניתוח. היא למדה את הנושא וגילתה שאינה עומדת בקריטריונים. לכן היא פצחה בדיאטת השמנה במודע, ובמשך חודשיים וחצי הוסיפה 25 ק”ג למשקלה כדי להגיע לרף הנכסף.

“אלו היו חודשיים וחצי של גועל”, היא משחזרת, “התביישתי לצאת מהבית. הייתי בדיכאון קשה מאוד. כל מילה לא במקום היתה יכולה לרסק אותי. הייתי בתקופה רגשית קשה – אכלתי המון, השמנתי והגעתי למשקל של 117 ק”ג. כולם בסביבתי ידעו שאני עומדת לעבור ניתוח וחשבתי שזה ייגמר והכל יהיה בסדר – הבעיה תיפתר ואהיה סוף סוף מאושרת. עברתי ועדה, הייתי צריכה ללכת לדיאטנית חמש פעמים, ללכת לייעוץ נפשי, לקבל חוות דעת ממנתח ולעשות בדיקות דם. הייתי כל כך באטרף ובלחץ על הניתוח עד שנסעתי לעבור ועדה בתל אביב כי פה לא היה מקום. עשיתי בדיקת אקו לב בכפר ורדים, פעמיים בדיקות בשפרעם, שילמתי לפסיכיאטר 900 שקל בשביל חוות דעת פרטית כי בקופת החולים היו תורים עצומים. עשיתי הכל והפכתי עולמות כי ראיתי רק את הניתוח מול עיני. ההורים ליוו אותי, בלעדיהם לא הייתי מצליחה לעשות את כל זה. אני מחוברת להורים שלי בנשמה. בורכתי בסביבה תומכת מאוד. אגב, ההורים לא רצו שאעשה את הניתוח, הם פחדו, אבל כשהם ראו שאין עם מי לדבר הם הצטרפו למסע. בלעדיהם אני כלום”.

עמית דורי. "התביישתי לצאת מהבית" (צילום: יריב כרמלי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“הרגשתי שהעולם חרב עלי”

יום הניתוח הגיע. כשדורי הובלה לחדר הניתוח היא פרצה בבכי וניסתה לומר למנתח שהיא מתחרטת, אבל נרדמה לפני שהצליחה להשחיל משפט.

“קיבלתי רגליים קרות”, היא מספרת, “את רואה את כל הרופאים סביבך ולא מבינה מה את עושה לעצמך. לא ידעתי למה אני נכנסת. ידעתי ולא ידעתי. כמה שאת מכינה את עצמך וקוראת על התהליך, בגיל 21 את לא ממש מבינה את ההשלכות. כבר בהתאוששות, מהרגע שבו התעוררתי, ידעתי שפה אני הולכת לגיהינום. ידעתי, הרגשתי. הימים הראשונים היו קשים מנשוא. זה כואב ברמות ואני לא יכולה להתחיל להסביר עד כמה. בכל תזוזה את מרגישה שחותכים אותך. את מקבלת המון הוראות שלא יהיה דלף ושלא יהיו זיהומים, ומלא כדורים וויטמינים, מן סלט כזה. בבית החולים ירדתי ארבעה ק”ג כי אסור לאכול מלבד נוזלים, אבל לא רואים את זה.

“ואז השתחררתי הביתה. בהתחלה אוכלים רק גבינות, ואחרי שבוע אוכל מרוסק, ואחרי עוד שבוע אוכל מבושל. הרגשתי לא טוב. מבחינה נפשית הרגשתי שמשהו לא טוב יקרה לי. הימים עוברים, את מחלימה בבית, את לא עובדת ומשעמם. בחודשיים וחצי לפני הניתוח זה מה שהייתי עושה – חוזרת מהעבודה, יושבת מול הטלוויזיה ואוכלת – ופתאום אין לך את זה. יש חלל, חור שצריך למלא. ואז התחיל הסיוט. עבר שבוע, הרגשתי לא טוב ופחדתי לאכול. עבר עוד שבוע, לא אכלתי כלום והתייבשתי. לא יכולתי אפילו לשתות מים, הם לא עברו לי בוושט. פחדתי, פשוט פחדתי. מה שבאמת שבר אותי זה הבחילות וההקאות שנמשכו שלושה שבועות. כבר לא היה לי מה להקיא, הייתי מקיאה רק רוק. לא ישנתי בלילות. המנתח אמר לי שזה יעבור, שניתן לזה עוד צ’אנס. הגעתי למצב שלא ישנתי במשך 24 שעות, אז הטיסו אותי למנתח והוא אמר ‘דחוף אשפוז’.

“אשפזו אותי ברמב”ם למשך תשעה ימים. עשו לי מיני ניתוח והכניסו לי לזרוע פיק-ליין, הזנה לווריד. המנתח היה בא לבדוק אותי בביקור הרופאים בכל בוקר והיה אומר לי שאני צריכה טיפול פסיכולוגי כי מבחינה פיזית הכל בסדר אצלי והבעיות הן בעצם נפשיות. המשכתי להרזות, הורדתי 11 ק”ג בחודש, אבל לא היה טוב לי. לא הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי רע ושהעולם חרב עלי. היו לילות של בכי שבהן שאלתי את עצמי ‘מה עשיתי, איך לקחתי לעצמי את האוכל?’. התאבלתי. בימי שישי לא הייתי יושבת לארוחת ערב עם המשפחה. נמנעתי מארוחות, נמנעתי ממפגשים, לא רציתי שאף אחד יבוא לבקר אותי. לא רציתי כלום, התפללתי למות. כל יום ביקשתי מאלוהים שייקח אותי כי אני לא רוצה לחיות בעולם הזה. לא רוצה. האהבה הכי גדולה שלי בעולם הזה זה אוכל, עשיתי שטות ואני מצטערת על זה. כששאלו אותי אם אני שמחה שעשיתי את הניתוח עניתי שלא, וכל מי ששאל אותי אם כדאי לעשות עניתי שמה פתאום, שלא יעשו.

“כשהשתחררתי מבית החולים הייתי מאוזנת מבחינה בריאותית, ואמא שלי אמרה שהם כבר לא יכולים לעזור ושאני צריכה טיפול פסיכולוגי. מצאתי מישהי מדהימה והתחלתי ללכת אליה פעם בשבוע. בהתחלה לא רציתי, אבל היא עשתה איתי עבודה נהדרת במשך שבעה חודשים. אגב, בבית החולים הגיעה אלי דיאטנית שנתנה לי תפריט, וכשהשתחררתי פניתי אליה באופן פרטי, ומאותה הפגישה, כבר שנה וקצת אחרי, אני אצלה בכל שבוע על השעון. היא האוויר, האיזון שלי. לא הכינו אותי לכך שאזדקק לליווי צמוד כל כך של אנשי מקצוע. יש כל כך הרבה איסורים על מנותחים בגילי, ובדרך כלל לא מנתחים בגיל הזה. לי במקרה היה כבד שומני שזה אחד מהקריטריונים לניתוח. כשהמנתח הכיר בהשמנה שלי כמחלה – מחלת השמנה – קופת החולים לא רוצה לקחת סיכון ומאשרת ניתוח.

"בעקבות הניתוח מתפתחות תופעות לא טובות כמו אנורקסיה והפרעות אכילה אחרות, וגם אני כמעט הגעתי לשם, אבל הצוות שלי גרם לכך שאין מצב שזה יקרה לי בחיים. אם הצוות הזה היה איתי מהתחלה לא הייתי עוברת שבעה חודשים של סבל, של חרדות, של צמידות להורים, כולל במקלחת. פחדתי מהכל. היתה לי חרדת מוות שההורים שלי ימותו, ובכיתי כל יום מה אעשה בלעדיהם. המחשבות הרעות לא הרפו ממני, אף אחד לא הבין אותי, אף אחד לא הבין מה זה אוכל בשבילי ואיזה חלל עצום נפער אצלי. הפסיכולוגית איזנה אותי ונתנה לי משימות. החרדות פחתו, הירידה במשקל עבדה ופתאום חזרתי להתאפר, הלכתי למספרה, לעשות טיפולים אצל אמא שלי שהיא קוסמטיקאית, ופתאום רציתי להתחיל לצאת”.

דורי. "פתאום רציתי להתחיל לצאת”

“למדתי למצוא את האמצע”

ההתגייסות המשפחתית היתה טוטאלית, אבל לאחר שבעה חודשים החליט אביה שהגיע הזמן לחזור למסלול חיים נורמלי ומצא לבתו עבודה בחנות שעמדה להיפתח במרכז חורב. זו היתה הנקודה שבה השתנו חייה של דורי לגמרי. היא התחילה להתאמן עם מאמנת כושר על אף סלידתה מספורט, וגם השעות הרבות בהקמת החנות הענקית גרמו לה לזוז בניגוד לחודשים שבהם היא שכבה במיטתה. כל אלה עזרו לה להשיל מספר רב של קילוגרמים, כאלו שנתקעו שם מחוסר פעילות. היא הפחיתה עוד 25 ק”ג ממשקלה והגיעה ליעד של 55 ק”ג.

“היה לי קליק ראשוני עם מאמנת הכושר, כאילו אלוהים שלח לי את האנשים הכי הכי כדי שילוו אותי, ומאז אני חזק בספורט”, היא מספרת, “אחרי שיצאתי מהכל סיגלתי לעצמי משפט – ‘אני אוהבת אוכל, אבל את עצמי אני אוהבת יותר’. פתאום התחילה לי אהבה עצמית שאני לא יודעת להסביר אותה. לקום בבוקר למציאות אחרת לחלוטין. אני מדברת על בחורה שהתעוררה עם שנאה עצמית ועם מבט עצוב וריק בעיניים והפכה לבחורה שבפעם הראשונה ב־22 שנותיה אוהבת את עצמה. פתאום זה לקום בבוקר ולקבל מחמאות, להתאפר ולהתלבש, וזה כיף. כל מי שלא מכיר אותי חושב שאני הבחורה הכי שטחית כי אני כל היום בקניות בקניון, הולכת למספרה, לטיפול קוסמטי ולטיפול גבות בכל שבוע, אבל לא אכפת לי מה חושבים כי אף אחד לא יודע מה זה לקום כל בוקר ולשנוא את עצמך. עכשיו, כשאני אוהבת את עצמי, אני אוהבת עד הסוף. גם אם יישארו לי רק 100 שקל בכיס אלך לבזבז אותם במספרה או על איזו חולצה, כי אני לא מסוגלת ליפול למקום הזה שוב. לפסיכולוגית אני כבר לא הולכת, אבל לדיאטנית ולכושר כן, וכל הצוות הזה נמצא עד היום עם היד על הדופק.

“אז כן, זה מתיש. הפחד הכי גדול שלי הוא לעלות במשקל, ובגלל זה הגעתי למסקנה שרק אם אעסוק בזה, בתזונה, זה מה שישמור עלי, כי הנפילות תמיד יהיו שם. תמיד אתפתה ותמיד אוהב אוכל, זה לא משהו שעובר. אף פעם לא יעבור ה’בא לי’ הזה, ותמיד יהיו אכילות חברתיות כשיוצאים, אבל ברגע שאתעסק בזה אהיה חזקה. חשוב לי להגיד שזה לא רק ניתוח ואז קורה קסם. אמרו לי שאני צריכה ליווי אבל לא ממש הקשבתי. גם אף אחד לא מתעקש איתך – זורקים אותך למים ואת צריכה לעזור לעצמך. הייתי צריכה להבין שהכל בראש. בכל שבוע דיברתי עם הפסיכולוגית וניסיתי להבין למה אני שמנה ולמה האופי שלי הוא כזה – של חזירות. וזה לא רק אוכל – זו חזירות בהרבה דברים אחרים כמו לקנות חולצה שאת אוהבת, ואת לא מסתפקת במועט אלא חייבת לקנות אותה בכל הצבעים. המשימה שלי היתה להסתפק במועט ללא החמדנות הזו. הבנתי שאני בן אדם קיצוני – הכל שחור או לבן, אין אמצע – והקיצוניות היא או שאוכלים הכל או שלא אוכלים כלום. עם הזמן למדתי למצוא את האמצע, כי אי אפשר לחיות בקיצוניות כזו. חשבתי שהניתוח יעשה אותי מאושרת, שהוא יעשה קסם, אבל לא. החור הנפשי לא מתמלא, לזה אין ניתוח. צריך לעבוד קשה מאוד על הנפש”.

דורי. "אני בן אדם קיצוני – הכל שחור או לבן, אין אמצע"

“היום אני יכולה לעשות הכל”

שנה וחצי עברו מאז הניתוח והמשקל התייצב. זה נתן את האות להתחיל לטפל בצד הקוסמטי של תוצאות הניתוח.

“הגעתי לפינאלה”, אומרת דורי באושר, “הורדתי עודפי עור בבטן. החזה שהיה נורא גדול נהייה נורא קטן, אז עשיתי הרמה ומילאתי 250 cc בכל צד. ההורים ליוו אותי בכל התהליך, הם שילמו על זה 45,000 שקל. אני עכשיו בתקופת החלמה אבל לא מוכנה לשבת דקה בבית. פתאום אני חיה. אלו דברים שלא הייתי עושה, פשוט לא חייתי. את מתחילה להבין מה את שווה ולהעריך את עצמך, וגם רואים את זה. משהו מהפנימיות יוצא החוצה”.

למזלך את לא צריכה ניתוח אף, עיניים או שפתיים כי את כל כך יפה.

“תמיד הייתי יפה, אבל לא ראו את זה. היום אני יודעת שזה יצא החוצה בגלל שנורא טוב לי בפנים ואני שלמה עם עצמי בכל פרמטר. כשהתחלתי לעבוד הרגשתי כמו מישהי מפורסמת כי כל הזמן קיבלתי זרי פרחים לחנות. אני לא רוצה להישמע כאילו אני עפה על עצמי, אבל מבחורה אנונימית לחלוטין פתאום כל תמונה שלי מקבלת מיליון תגובות. פתאום אני מכירה יותר אנשים, המעגל החברתי שלי התרחב, אני מתערבבת – זה משהו שלא היה קיים”.

שיתפת את התהליך ברשתות החברתיות?

“כשהייתי שמנה התנתקתי מהכל, התביישתי, לא הייתי מעלה תמונות. כשהעליתי את התמונה הראשונה קיבלתי גל של תגובות. מי שלא ידע על הניתוח סיפרתי שזה בגלל שאני מתאמנת חזק ועושה דיאטה, כי זה משהו אישי שלי. גם עברתי משהו נפשי וקשה מאוד – רציתי למות. לא רציתי לחיות בכלל”.

המנתח לא ממש האמין בך.

“כל כמה חודשים אני מגיעה לביקורת והוא אף פעם לא מזהה אותי. הוא אומר לי ‘תזכירי לי מי את’, ואז אני מראה לו את התמונה שלי כשמנה והוא אומר ‘אני לא מאמין’. בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא אמר לי שהוא לא האמין בי ושהוא היה בטוח שאעלה בחזרה את כל המשקל. בקיצור, הוא אמר לי שאני אחת מההצלחות הכי גדולות שלו”.

היום את ממליצה על ניתוח?

“מכל הלב, אבל רק למי שבאמת רוצה לעבור את הניתוח, וגם אז היא צריכה להבין שהיא הולכת לשנות את כל החיים, וזו התעסקות אין סופית”.

איך תרגישי אם תהיה לך ילדה עם נטייה להשמנה.

“אני חושבת שזה ישבור אותי כי לא הייתי רוצה שהיא תעבור את מה שאני עברתי. הייתי רוצה שהיא תלמד מהניסיון שלי, אבל אני חושבת שלא אביא אותה לשם, אתן לה את הכלים לאיזון מגיל צעיר. היום אני אוהבת את עצמי, שזה הכי חשוב, ואני יכולה לומר בפה מלא שהיום אני יכולה לעשות הכל. הכל”.

דורי. "הגעתי לפינאלה"