“אני חיפאית”, אומרת רוני ברודצקי, חצי שנה בלבד לאחר שארזה את בן זוגה ואת בנם בן השנה וחצי, עזבה את מרכז תל אביב ונחתה עם משפחתה במרכז הכרמל. כי כדי להיות חלק מקבוצת החיפאית יש לעמוד בתנאי סף מינימלי – לגור בעיר. לא כל שכן כשאת המנהלת החדשה של קבוצת התיאטרון הצעירה מייסודו של תיאטרון חיפה.
“גדלתי בצפון, בכפר ורדים”, מספרת ברודצקי, “אבל איכשהו, חיפה, אפילו שהיתה קרובה אלינו, לא היתה עיר מבחינתנו. היינו מדלגים מעליה בדרך לתל אביב. לא הכרתי אותה בכלל כשהגעתי לגור כאן, אבל זו העיר הכי יפה שביקרתי בה אי פעם”.
היא רק בת 34 וכבר נחשבת לכוכבת בתחום הבימוי. היא למדה תיאטרון כנערה והיא בוגרת מגמת בימוי בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. כשהיתה בת 25 בלבד היא ביימה את ההצגה הראשונה שלה “כי אמיתית היא” עם ניבה דלומי על חברת הילדים בקיבוץ המתפורר, ומאז ביימה הצגות בפסטיבל עכו, בפסטיבל חיפה להצגות ילדים והרבה פרינג’. בשנת 2014 היתה ברודצקי מועמדת לפרס היוצרת המבטיחה במסגרת פרסי קיפוד הזהב. שנתיים אחר כך היא פרסמה את רומן הביכורים הראשון שלה “בריכה כמעט אולימפית” בהוצאת כנרת זמורה ביתן. היא גם חתומה על אחת מההצלחות הגדולות של החיפאית – ההצגה “אקווריום” שזוכה לתשואות בכל הארץ.
ספרי על “אקווריום”.
“לפני שנתיים התחלתי לביים את ‘אקווריום’. הקלטנו קשישים בשיחות חולין, והשחקנים עושים ליפסינק לקשישים אבל נשארים צעירים בגופם. בדקנו את המתח שהדימוי הזה יוצר, וזו הצגה שטפו טפו טפו מצליחה מאוד. הבית שלה הוא בחיפה אבל היא רצה בכל הארץ. זה מין קאלט. זה ממש כיף גם כי זה מצליח וגם כי זה מאוד מאוד אחר וגם כי הבית שלה הוא פה ולא במקום אחר. ביימתי את ההצגה, ועריכת הטקסט היא שלי”.
מיהם הקשישים שהקלטתם?
“זה היה מרתק. קודם כל סבא וסבתא של השחקנים, אנשים בתי אבות, כל מיני אנשים שפגשנו בדרך, אפילו המנהל האמנותי הקליט את ההורים שלו. יש כ־60 אנשים שמוקלטים, וגם השתמשנו בטקסטים מתוך סרטים דוקומנטריים כמו ‘מועדון בית הקברות’ ומתוך הסדרה ‘זוגות’ של דוד אופק”.
והכנסת אותם לבריכת שחייה.
“את רואה את הכל צבעוני מאוד בתוך בריכת שחייה. קשישים מדברים אבל את רואה בעצם צעירים שחיים את זה, וזה עובד חזק. זו הצגה שהצליחה ואני גאה בה מאוד. אז בעצם קיבלתי את העבודה להיות מנהלת הקבוצה החיפאית”.
יש לך קטע עם בריכות.
“נכון. יש לי שנים כאלה שאני מתעסקת בהן באותו נושא. היתה לי שנה שעשיתי בה שתי הצגות שונות על מעבדה, ואחר כך הגיעה ההתעסקות בבריכה. עכשיו תחום העיסוק העיקרי שלי הוא לקחת טקסטים לא דרמטיים ולהמיר אותם בתיאטרון. טקסטים שהם לא כתובים כמו דרמה. ‘אקווריום’ כזה, אבל גם ההצגה החדשה ‘איך לקום מכיסא’ שהיא כל כולה עשויה מטקסטים שאספנו מה־YouTube, וספציפית מהוראות הפעלה, כל סרטי How To Do”.
כולנו צרכנים של הסרטונים האלה.
“כולם, זה מטורף. זו תופעה חברתית די מטורפת. כשהתחלתי את התהליך לא הבנתי עד כמה, כי לא רק שכולם צופים בזה אלא שמספר האנשים שמעלים את הסרטונים בכל העולם הוא עצום. אנשים מעלים סרטונים של איך לעשות משהו סופר מורכב כמו איך להרכיב מפוח חשמלי בסטודיו ועד איך לקשור עניבה. יש אין ספור סרטונים כאלו וגם מספר הצפיות הוא מטורף, משהו כמו 32 מיליון איש למדו איך לקשור עניבה. אז עשינו מזה הצגה מיוחדת מאוד. היא ממש עכשיו בקעה ולכן קשה לדבר עליה. היא גם מצחיקה ופרועה ולא שגרתית וגם כזו כואבת את העידן שבו אנחנו חיים”.
איך הגעת לנושא הזה?
“צפינו בהמון סרטונים, שעות YouTube של חיפוש סרטונים. אלה סרטוני הדרכה נורא משעממים, אבל ברגע מסוים בצפייה לא הפריע לנו שמשעמם כי פשוט נקשרנו לדמויות. נקשרנו לאנשים האלה שיש להם צורך עז ללמד אותנו. נראה לי שזו דרך מסוימת להבין משהו על האנושות – שכל בן אדם רוצה ללמד משהו את מישהו, שזה מין מכנה משותף אדיר מימדים לכל בן אדם ולכל תרבות. מישהו רוצה ללמד אותך משהו ולחלוק עמך את הידע, וזה לא משנה אם הידע הוא תואר שלישי במקצוע מסוים או שהוא מתמצה בדבר בסיסי כל כך כמו לשטוף רצפה. המון אנשים מעלים סרטונים גם על הדבר הזה”.
מעבר לעניין הלימודי יש להם רצון עז להיראות ולהישמע.
“כמובן, וזה הדבר הבא – הצורך באהבה ובלהיות שייך. מנגד, יש פה גם טרגיות כי אתה רוצה שיאהבו אותך, אבל הדרך שיאהבו אותך היא לא נוכחת אלא מספר הצפיות, הלייקים והשיתופים. זה לא דבר אמיתי וקונקרטי שבאמת קורה לך בו משהו. קורה משהו ואתה מרגיש נאהב יותר, והטרגדיה הזו עניינה אותנו מאוד גם מבחינת מי שמעלה וכמובן גם מי שצופה. מה קורה לתרבות שהפילוסופיה שלה היא סרטוני הדרכה של שתיים-שלוש דקות? לאיזו רמה הגענו כדי שנזדקק לסרטוני הדרכה. אני כל הזמן חושבת על הטלפונים, איך פעם היינו זוכרים עשרות מספרי טלפון ואיך עשינו מיליון דברים שהיום אנחנו כבר לא עושים אותם. גם סרטוני ההדרכה האלה יחליפו משהו שאנחנו כבר לא נעשה. ההצגה היא סביב זה”.
זו הצגה מצחיקה?
“מאוד. משוגעת אבל גם נוגעת ללב. יש בה משהו פיוטי. רוממנו את הסרטון החובבני למשהו קצת מעבר, שיהיה יותר חגיגי”.
איך את חושבת על הרעיונות האלה?
“התשובה הכי כנה היא שקשה לדעת. גם כיוצרת אני לא בדיוק יודעת מאיפה יבוא הדבר הבא שאעשה. זה מסתורי מאוד. אני יכולה לספר שחיפשתי הרבה חומר ושקראתי את ספרו של חוליו קורטאסר ‘שמים אחרים’. בתוך הספר הזה יש קובץ של ספר אחר ‘סיפורי קרונופיוס ופמס’ ויש שם הוראות הפעלה. הוראות ההפעלה של קורטאסר הן בסיסיות מאוד – איך לטפס במדרגות, איך לשיר, איך למתוח שעון. חשבתי שזה רעיון טוב וחשבתי שההצגה תהיה סביב זה, אבל הוראות ההפעלה מה־YouTube שאבו אותי והתמקדתי בהן. עם זאת המפתח – ואין לזה אמנם זכר בהצגה – היה אצל קורטאסר. בגדול אני מרגישה שהחיים שלי הם ללכת ולחשוב על דברים, וברגע מסוים להבין איך אפשר לנפח את המחשבה למשהו של שעה וחצי צפייה. אני יכולה לספר ש’אקווריום’ נולד אחרי שישבתי בבית קפה, קראתי ספר ולידי התנהלה שיחה שהפריעה לי. אלו היו שתי קשישות והייתי חייבת לצוטט להן ולכתוב את הדיאלוג ביניהן. באותה התקופה כתבתי את הספר שלי, וחשבתי שהדיאלוג הזה הוא חומר טוב לספר. הוא היה אדיר, אבל כשקראתי אותו אחר כך הרגשתי אכזבה, הרגשתי שמה שאני כתבתי ואיך שהן דיברו זה לא אותו דבר. התנופה של הדיבור שלהן היתה כל כך יפה, ואותה אני רציתי. כך עלה לי הרעיון לעשות שיחות של קשישים, והעניין התגלגל. אין לי מושג מה יהיה הדבר הבא, פשוט צריך לגלות את זה איכשהו”.
מתוך ההצגה "אקווריום". "זה מין קאלט" (צילום: יואב איתיאל)
רוצים להישאר מעודכנים?
תנאי מרכזי: מגורים בחיפה
בחודש ינואר השנה נערכו אודישנים לכ־200 שחקנים מכל הארץ, ולאחר המיונים נבחרו תשעה שחקנים ושחקניות. לצד רון ריכטר שחבר בקבוצה מאז היווסדה כוללת החיפאית הנוכחית את שירה בליץ, אדר בק, אורי גוב, אוריה יבלונובסקי, ג’רמי אלפסי, יואל רוזנקיאר, ליאור לב ומאשה שמוליאן.
“פרויקט החיפאית הוקם בשנת 2010”, מספרת ברודצקי, “המטרה היתה ליצור להקה של שחקנים שיכולה לעבוד במנותק מהכובד של הרפרטואר שצריך להצדיק את עצמו ולמכור כרטיסים. זו קבוצה שיכולה לעשות חיפושים תיאטרליים. הקבוצה קמה במטרה להצמיח בעיר ובתיאטרון קבוצה יוצרת שתקרין על סביבתה ותתרום באופן משמעותי לקהילה, וזאת לצד השאיפה ליצור תשתית תעסוקתית יצירתית לעוד יוצרים ושחקנים. יש שני תנאים להתקבל ללהקה – האחד הוא שהשחקנים יהיו מקצועיים וטובים מאוד, שהם עברו הכשרה של בתי ספר למשחק וכל המשתמע מכך, והתנאי השני הוא מגורים בחיפה”.
היו שחקנים אחרים בקבוצה והחלפתם את כולם.
“החיפאית היא פרויקט שנמשך כבר שמונה שנים, ומטבע הדברים היה זמן לשינוי. ובחרנו שמונה שחקנים חדשים ואחד ותיק, וכולם ללא יוצא מהכלל חיים פה, בחיפה. הקבוצה הנוכחית עברה כולה לחיפה בחודש פברואר, וכולם נמצאים בתקופה של התאקלמות והתרגשות. הם גרים בשכונת הדר, מקבלים משכורת חודשית ופועלים ויוצרים פה. הם עוברים שיעורי יוגה פעם בשבוע, שיעורי פיתוח קול, יהיו להם שיעורי כתיבה. אנחנו מתייחסים לזה בצורה רצינית מאוד. לא רק להרים הצגות, אלא גם לפתח אותם ואת המחשבה היצירתית שלהם”.
את כולם ייבאתם מבחוץ כי אין שחקנים חיפאים מוכשרים?
“לא עשינו מיון לפי גיאוגרפיה”.
כך זה נראה.
“רוב בתי הספר למשחק הם לא בחיפה. אין בית ספר למשחק בחיפה, מלבד החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה”.
יונתן שוורץ ונירו לוי יחלקו עלייך.
“זה לא רלוונטי אלינו כי הסטודנטים עדיין לא סיימו את הלימודים בבתי הספר למשחק שיש פה. הם רק התחילו שנה ראשונה אז הם לא רלוונטיים לתהליך הזה. הלכנו על שחקנים שסיימו שלוש שנים של לימודים”.
בית הספר למשחק הסטודיו הוא ותיק יותר.
“אולי שנה שנייה, בטוח שעדיין אין לו בוגרים. יש לנו מישהי שהיא חיפאית במקור, אבל זה לא היה העניין. מה שעניין אותנו זה שהם יהיו שחקנים מצוינים ועוד כמה פרמטרים. הגיעו המון שחקנים מצוינים, אבל בחנו גם פרמטרים של עבודה בקבוצה וכמובן הנכונות לעבור לחיפה. הלכנו על הטובים ביותר לפרויקט הזה ולא התפשרנו. הקמנו את הקבוצה הכי טובה שיש נכון להיום. בעתיד אני מאמינה שיהיה פה בית ספר למשחק שיהיה שייך לתיאטרון, ואז יהיה מעבר טבעי מבית הספר לחיפאית”.
מיהו קהל היעד שלכם?
“זה תיאטרון צעיר שפונה לקהל צעיר, אבל כמובן שלא רק. קהל היעד הוא קהל שמחפש צורה חדשה לתיאטרון”.
זה לא סוד שקהל היעד של התיאטרון העירוני הוא מבוגר ברובו.
“אבל גם לו מגיע תיאטרון. אני שמחה שיש בשבילם מענה, אבל אני לא המענה שלהם. אנחנו יוצרים יצירות שאנחנו אוהבים לצפות בהן בעצמנו, והן קשורות לעולם התוכן שבו אנחנו חיים. אחד הקטעים ב’איך לקום מכיסא’ זה של זוג אמריקאי, סם ונייה, שהם להיט YouTube מטורף, ומדהים לחקור את התופעה על הבמה. המעבר מהאינטרנט לבמה משנה את התפישה, וזה מעניין מאוד. מי שיצפה בהצגה גם יזהה סרטונים שהיו סופר ויראליים עם מיליארדי צפיות וגם סרטונים הכי עלובים שאנחנו מצאנו בהם את היופי ואת הכיף. כולם צרכנים של סרטונים כאלה, ולכן ההצגה הזו תהיה רלוונטית עבור כולם. אני מקווה שהקהל ייתן אמון בדבר הזה שאנחנו מנסים לעשות ושירחיב את מה שאנשים מכירים על תיאטרון. אני חושבת על כל מיני להיטים תל אביביים בני שמונה-תשע שנים, כמו ‘מייקל’ או ‘ציפורלה’, והם נוצרו בתל אביב. אנחנו עשינו משהו אחר לגמרי ואנחנו פונים לקהל יעד דומה, אבל אנחנו קודם כל רוצים שזה יהיה בבית שלנו ואחר כך לרוץ עם זה בכל הארץ. אני מודדת את זה לפי שתי הצגות – הצגה שרק נולדה והצגה שכבר רצה כמו ‘אקווריום’ שמצליחה בארץ בטירוף והציגה כבר יותר מ־100 פעמים בכל בארץ. לפעמים אני מרגישה שלא יודעים שהמקור שלה הוא פה, וחבל. אני מקווה שההצגה הנוכחית קודם כל תגדל מהבית שלה ואחר כך תצא החוצה. כמובן שזה כיף שהצגות יוצאות החוצה, אבל אף פעם זו לא תהיה אותה האיכות כמו הצגה שמשוחקת פה. את חייבת לראות אותה”.
אני לא מתחברת לתיאטרון.
“את האמת? אני עושה הצגות לאנשים שלא אוהבים תיאטרון. זה קהל היעד שלי. למי שלא אוהב תיאטרון אני אומרת ‘מדהים, בוא אלינו, אתה בדיוק הכתובת, אנחנו פונים אליך’. מי שלא אוהב תיאטרון רוצה משהו אחר, ואנחנו ניתן לו את זה”.
זה מעודד.
“לאנשים שקצת התייאשו. אני לא שייכת אליכם, אני אוהבת מאוד תיאטרון, אבל ההצגות שלי הן לקהל שמחפש אלטרנטיבה לאינטרנט, לטלוויזיה ולקולנוע”.
יש מודל נוסף כזה בארץ?
“בעבר היו כל מיני קבוצות של שחקנים צעירים אבל כיום אנחנו היחידים. אנחנו פועלים מפה, היצירה שלנו היא מפה והאנשים שאנחנו שואבים מהם השראה הם מפה”.
מתוך ההצגה "איך לקום מכיסא". "אני כואבת את העידן שבו אנחנו חיים” (צילום: רדי רובינשטיין)
ממורמרת או מלאת חיים?
כחיפאית טרייה ברודצקי לא מכחישה שהיא עדיין לא מצליחה להכיר את העיר ולהבין את הראש של תושביה. הבחירה לגור במרכז הכרמל נעשתה בגלל המלצה על גן ילדים לבנה ולא בגלל ידע מוקדם, ודווקא הבחירה הזו זכתה לאכזבה קלה. “חשבתי שאני הולכת לגור בלב העיר”, היא אומרת, “אני לא יכולה לומר בלב שלם שיש פה אווירה של לב עיר”.
את נותנת לזה צ’אנס?
“לא קל פה אבל מעניין. יש פה אלמנט של שוק בהקשר התרבותי. יש יתרונות בכך שהשפע התרבותי הוא אחר כי אז מה שיש חייב להיות גם מעולה וגם בולט. יש כל כך מעט אז אי אפשר שזה יבוזבז על אמצע הדרך. זה דווקא מתאים אבל אני עוד צריכה להתרגל לזה, זה שונה מתל אביב”.
לעולם לא נהיה תל אביב.
“אני אגיד לך משהו בכנות – נורא קל להיות בעמדה שבה אתה כל הזמן יורד על מה שעושים ושום דבר לא טוב מספיק. יש כל הזמן עמדה צקצקנית. אני מסתכלת מבפנים על רפרטואר ההצגות של 2018 של תיאטרון חיפה, והוא רפרטואר מדהים. למה אני מתכוונת? שהוא פונה לקהלי יעד רחבים בטירוף. הוא פונה לאנשים שאוהבים הצגות יותר מסודרות ומרגשות ומובנות. האתגר הוא לא השפה של ההצגה אלא יותר הסיפור הרגשי. כאלה יש בכל הרפרטוארים, אבל פה הוא גם פונה לטקסטים פורצי דרך, למחזאות ישראלית חדשה, לניסיונות אמנותיים אחרים. הדבר הזה הוא מדהים ולא מובן מאליו בכלל. כשתיאטרון עושה כזה דבר ומעז לפרוץ את קהל היעד ולעשות משהו רחב הוא לוקח סיכון שזה יכול להיכשל. אין מה לעשות, כשאתה מנסה יש סיכוי שתיכשל. אני חושבת שהקהל צריך ללכת עם זה ולהגיד ‘בתמורה לזה שנותנים לאינטליגנציה שלנו הזדמנות ושמכבדים אותנו ניתן את הצ’אנס גם במחיר שזה עשוי להיכשל. בסוגריים, עכשיו אני מדברת על התוכנית ברמת התוכנית. ברמת התוצאות התיאטרון רחוק מכישלון ועושים בו דברים מדהימים, מעניינים ויפים. אני לא יחצנית, אני לא אשת שיווק, אני פשוט מרגישה שיש אווירה צקצקנית לא במקום. מה שעושים הוא כל כך מעניין וכל כך למען הקהל. אני אגיד עוד משהו – יש איזה בלבול. אני שומעת הרבה אנשים מדברים על תיאטרון הצפון. כבודו במקומו, אבל אין השוואה בינינו לבינם כי הם מביאים הצגות מוכנות ואנחנו יוצרים הצגות. זה הבדל משמעותי, ואני מקווה שאנשים יבינו אותו”.
העיר מזדקנת. הצעירים נוטשים ונשארים המבוגרים.
“המשפט הזה שחיפה היא עיר זקנה כבר לא נכון. אין מקומות בגני הילדים בשכונה, הגנים מפוצצים, וזה אומר משהו. כשאני הולכת לגינה עם הילד שלי היא מפוצצת בטירוף בהורים צעירים ובילדים. אלו אנשים צעירים, לא זקנים. השאלה היא אם הצעירים האלה לוקחים איזו אחריות פנימית. אני יודעת שמטופש להגיד את זה – בתל אביב אף אחד לא מרגיש אחריות למלא את האולמות – אבל ככה זה קורה. האם האנשים הצעירים האלה אומרים ‘בואו נשנה את העיר כי אנחנו כאן’? לי נראה שיש פה מספיק צעירים, אז בואו ניקח חלק בשינוי שיכול לעשות משהו אחר לעיר. במקום להגיד שהעיר הזדקנה ושהיא כבר פאסה בואו נהפוך אותה לעכשווית. אני אוהבת את תל אביב ברמות אבל אי אפשר לחיות שם. כאן אני מרגישה שיש תשובה לאנשים שהם לא קפיטליסטים, שהם לא במרדף מטורף אחרי הכסף. הם פשוט רוצים לחיות את החיים שלהם אבל עדיין אוהבים תרבות. אותם אנשים צריכים לקחת אחריות ולא לצאת בהאשמות על העיר, כי מה זה יעזור? בחיים שלי לא ראיתי בתל אביב כל כך הרבה פסטיבלים. כל הזמן יש פה שילוט על פסטיבלים שהעירייה עושה. סחתיין על העירייה, זה מדהים, אבל דברים שהעירייה עושה עובדים חלקית. אם התושבים לא עושים לעצמם זה יהיה פחות מעניין ופחות מדויק. העירייה עושה משהו כללי, זה מה שהיא יכולה לעשות, והתושבים צריכים לעשות לעצמם כדי שיהיה להם נחמד וטוב ומעניין”.
נראה שהקהילה בהדר כן מנסה לעשות לעצמה, אולי הייתם צריכים לגור שם?
“באמת היינו צריכים לגור שם, אבל עם ילד יותר קשה שם. זה היה השיקול. לגבי הדברים שנעשים או לא נעשים בעיר, נראה לי שזה בר שינוי ושזה דבר שצריך להבין אותו. זה לא קורה מלמעלה, לא יעזור שיעשו דברים למעלה, זה קשור לעצמך ולפעולות שאתה עושה כדי שיהיה פה מעניין ומוצלח. זו עיר שיש בה את כל התשתיות ולא צריך הרבה דברים אלא דברים איכותיים, ואת זה נראה לי שיש. אני מרגישה שאני נשמעת הכי ממורמרת אבל אני דווקא הכי מלאת תקווה. יש פה משהו שצריך להבין אותו, ואני עדיין מנסה ללמוד איך עושים את זה. גם מבחינת מחירים – אני שייכת לתיאטרון רפרטוארי ותמיד היה דימוי שתיאטרון כזה הוא דבר נורא נורא יקר. אבל זה ממש לא יקר אלא זול בטירוף, בטח ההצגות של החיפאית. רק צריך לבוא”.
קשה לכם למלא אולמות?
“ב’אקווריום’ לא היה קשה. אני פשוט מסתכלת על אנשים בקהל – אני אוהבת אותם אבל חושבת שיש עוד קהל שאמור להגיע ואותו אני מחפשת. הקהל שיותר דומה לקהל שלי בתל אביב. יש אותו כאן, אלו אנשים צעירים וחמודים וכיפים. זה לא קשור לגיל. אני אומרת צעירים וזו פשוט מילה כזו מגעילה, זה לא נכון לי, הרי גם אנשים מבוגרים ייהנו מאוד כי זה קשור בכלל למה מחפשים. אם אתה מחפש דברים שהם יותר חתרניים ויותר פרועים אז לא משנה בן כמה אתה, משנה שזה מה שמעניין אותך באמנות. בקיצור, תבואו. אין פה פשרות, אנחנו עובדים ברצינות ובכוונה עמוקה שזה יהיה הכי טוב שיש. מבחינתי החלום הוא שהחיפאית תהיה מזוהה עם יצירה מעניינת, רדיקלית, מצחיקה, מתקשרת ומרגשת, שלא נצטרך לצאת מהבית שלנו, ושאנשים יבואו אלינו מכל הארץ כי נהיה תו תקן לאיכות ולעניין. לדעתי אנחנו בדרך לשם, אבל זה לא תלוי רק בנו, זה תלוי גם בחיפה”.
ברודצקי. "בעתיד אני מאמינה שיהיה פה בית ספר למשחק שיהיה שייך לתיאטרון" (צילום: חגית הורנשטיין)
ליאה
מקסימה. יצירתית ואינטליגנטית. נכס לחיפה.
מאיה הירש
מקסימה, מבריקה ויצרת בחסד. איזה כיף לחיפאים שזו בך
עודד
הייתי רוצה להיות אח שלך, זה בטח כיף בארוחות החג סביב השולחן.
כתבה מצויינת שעושה חשק לראות את ההצגה אפילו לאנשים שלא ממש מתחברים לתיאטרון.