“אני פה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר”

כשנעמה דפני-קלן היתה בת 14 עברה משפחתה לעיר האוניברסיטאית קיימברידג’ באנגליה, שם העביר אביה פרופ’ אמוץ דפני שנת שבתון מטעם אוניברסיטת חיפה. שם, רק שם, בגיל 14, היא גילתה את יהדותה. בישראל, בחיפה, בשכונת כרמל צרפתי היתה היהדות מובנת מאליה, דבר שלא שמים אליו לב, כמו בועת אוויר. פתאום היתה לה זהות יהודית ולא רק ישראלית, בלי לחשוב עליה, בלי לבחור בה.

היא בת למשפחה חילונית ערכית, השומר הצעיר, רקע קיבוצי. הסבים והסבתות היו חלוצים וחלוצות, לוחמים ולוחמות, שהגיעו לפה הרבה לפני קום המדינה. היא גדלה לתוך סיפור ציוני ישראלי משמעותי, אבל עם זהות יהודית דלילה.

אנגליה לא היתה קלה לה – חוויה לא פשוטה בסביבה לא מוכרת, סגורה ואליטיסטית. כשחזרה ארצה, בדיוק למבצע הגדול של העלייה מאתיופיה, היא הרגישה שזה המקום לתרום מניסיונה כ”מהגרת” לרגע והתנדבה במשך קיץ שלם בכפר הנוער הדתי ימין אורד. “זה מקום קסום, נפלא וערכי”, נזכרת דפני-קלן, “פתאום נחשפתי ליהדות אורתודוכסית שוויונית – לא במובן של שוויון בין גברים ונשים, אבל יהדות שנלחמת בגזענות ומכבדת כל אדם באשר הוא. זה נורא סקרן אותי, זה היה המפגש הראשון עם היהדות האורתודוכסית שהיה משמעותי. הסתיים הקיץ, חזרתי הביתה, הלכתי לבית כנסת בשכונה ולא מצאתי את עצמי”.

זו הסיבה שהגעת לתנועה הרפורמית?

“התחלתי ללמוד בבית הספר ליאו באק בכיתה י’ בכיתת מחוננים. לא היתה לי תודעה שהמקום הזה הוא רפורמי, אבל פה נחשפתי לעולם הזה. ברגע הראשון זה היה משונה – בפעם הראשונה ראיתי אשה עם טלית והייתי בהלם”.

למי שלא מכיר, מה זו קהילת ליאו באק?

“מרכז החינוך ליאו באק הוא מקום נפלא עם סיפור נפלא. פה, במבנה הזה של בית הספר, נמצאת קהילת אהל אברהם של התנועה ליהדות מתקדמת, שהיא התנועה הרפורמית. אני בוגרת ליאו באק, וזה עיצב את תפישת עולמי כי כאן נחשפתי ליהדות ולערכים רפורמיים שנתנו לי את התחושה שאני פה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. אני לא פה רק כדי לראות מה העולם יכול לתת לי, כמה אני יכולה להתקדם, מה מגיע לי, מה בא לי, מה מתחשק לי – כל הז’אנר – אלא מה יש בי שאני יכולה לתרום לאחרים. את לא חייבת להיות רפורמית, זה יכול להיות בכל כיוון אחר. מרכז החינוך ליאו באק, שחוגג בקרוב 80 שנה להיווסדו, התחיל כגן ילדים קטן ברחוב הלל בהדר על ידי הרב מאיר אלק. היתה בו קבוצה מתפללת ועשייה קהילתית, והיום זה קומפלקס גדול ומרשים. מרגע היווסדו הקהילה היתה רפורמית”.

80 שנה ורק ארבעה מנהלים.

“נכון, לאחר שהרב אלק פרש, הרב הרפורמי ראובן סמואלס ניהל את המרכז, אחריו דני פסלר שהוא לא רב רפורמי אבל בהחלט היה מחויב לערכים רפורמיים, ועכשיו הרב אופק מאיר שהוא רב רפורמי. המקום הזה הוא חלק מהתנועה העולמית ליהדות מתקדמת והוא הוגדר כמוסד רפורמי, אבל זה לא אומר שמי שלומד פה הוא רפורמי בשום צורה”.

מה כולל הקומפלקס?

“יש פה עולם ומלואו. תלמידים מגיל חצי שנה בגני הילדים עד גיל 21 בחינוך הפרטי. בבית הספר יש 120 ילדים על הספקטרום האוטיסטי, שזה כמו בית ספר לחינוך מיוחד. יש מערכת חינוך של כמעט 3,000 תלמידים, מתנ”ס, מרכז ספורט, שלוחות בשמונה שכונות במערב חיפה ובית הכנסת שהקהילה בו מונה יותר מ־300 משפחות, שאם אני צריכה להגדיר אותן הן רובן ישראליות שמגיעות מרקע חילוני ומחפשות מקום שבו הן יכולות להיות מי שהן, עם הערכים שלהן, עם הלבוש שלהן. כמו שאת לבושה עכשיו את יכולה להיכנס אלי לבית הכנסת, את לא צריכה להתחפש. את לא צריכה להשאיר את הערכים שלך בצד, את לא צריכה לעמוד מאחורי מחיצה. בואי כמו שאת”.

נעמה דפני-קלן. “מרכז החינוך ליאו באק הוא מקום נפלא עם סיפור נפלא" (צילום: חגית הורנשטיין)

בלי שאלון בכניסה

היום דפני-קלן היא בת 39. לפני כשש שנים היא חזרה ל”מקום הפשע”, הפעם כרבה הראשונה בהיסטוריה של קהילת ליאו באק. היא נשואה לדוד ואמא של אריאל (9) ואיילת (6). היא מלאת אנרגיה, חייכנית ומאירת פנים, ולאורך כל הריאיון היא לא מפסיקה להזמין אותי לבוא ולהתפלל איתה, אולי בגלל שהצהרתי על עצמי כאתיאיסטית מבית.

“הדת יכולה להרוס והדת יכולה לבנות”, היא אומרת, “ואני משתדלת במשך רוב הזמן להיות בצד הבונה שפותח דלתות ונותן תקווה ובחירה. לא אוכיח אף אחד, אבל אני רוצה שאנשים יידעו שמותר להם לבחור. בסופו של דבר זאת הזהות היהודית שלך ושלי, לא של אף אחד אחר, אז לא צריך לחתום עליה ויתור וכשיש איזה טקס לא צריך לפתוח איזו מגירה וייצא יהודי מקצועי שיערוך את הטקס ונחזיר אותו לשם בסיום השימוש. זה שלנו, ובעיני – ואת יכולה לחלוק עלי כמובן – חבל לוותר על זה. את יודעת, כשאנשים מתפללים חלקם מתפללים לאלוהים וחלקם לא, אין אצלנו מבחן אמונה, זה לא מעניין אותי. אין אצלנו שום שאלון בכניסה”.

אז למה אני צריכה בית כנסת?

“לא כל האנשים צריכים בית כנסת. יש משהו בקהילה שהוא חסר, משהו בודד מאוד בחיים שלנו. אני אמא לילדים צעירים ועושה ג’אגלינג כל הזמן – להסיע, להחזיר, לקנות, לבשל, צריך וצריך. אבל צריך גם לנשום. איפה עוצרים כדי להתחבר לסיפור גדול יותר? איפה שמים לב למה שקורה בחוץ, למה שקורה בחברה, למה שקורה בזמן? איך לא רצים כל הזמן, איך עוצרים רגע ואיך ממלאים מצברים? על מה אני אומרת תודה ותפילה? אלו דברים שקהילה מאפשרת. במרקם הקהילתי הזה כשמישהו אומר ‘עכשיו אני עם שפעת’, מישהו אחר בא עם סיר מרק. אז למה להתמודד לבד? למה לקחת מעצמינו את החוויה הקהילתית הזו, את היכולת לתת ואת היכולת לקבל, שלפעמים היא קשה יותר מאשר לתת? הקהילה הזו נועדה לתת צרכים רוחניים אך גם אינטלקטואליים. הרבה ישראלים פותחים את העיניים יום אחד ואומרים ‘רגע, אני יהודי ואני לא יודע שום דבר על המקורות שלי. בפעם האחרונה שהסבירו לי על ראש השנה הייתי בגן. אז אולי קניתי את הסיפורים האלה, אבל עכשיו אני בן אדם אינטליגנט’. מבחינתי, התפקיד שלי הוא לתת לאנשים שרוצים לדעת ולהכיר יותר בסביבה שלא מנסה לשנות אותם ולהפוך אותם. אין בי מיסיונריות. החלום שלי הוא שאת תיקחי אחריות על הזהות היהודית שלך כמו שאת רוצה ומאמינה ותפעלי לאור זה. אני יכולה לעזור לך בזה? מעולה. אני לא הכתובת? גם מעולה. קשה לי כשיש אנשים שלא יודעים שהם יכולים, שמותר להם, שהיהדות הזו היא גם שלנו, שהם לא צריכים להיות משהו אחר כדי לחגוג את החגים ולפתוח את הספרים, כי זה שלנו ולא צריך לחכות להכשר מאף אחד. זה שלנו, אם אנחנו נשים, אם אנחנו עולים חדשים, אם אנחנו הומואים, לסביות, טרנס או בי, ולא סתם יש דגל גאווה בכל משרד פה. אנחנו פעילים מאוד בתחום הזה עם בית הקהילות בהדר. היהדות שייכת לכולם. האם כולם ירגישו בנוח אצלי בבית הכנסת? לא. מי שקשה לו עם אשה רבה – אני לא הולכת לשום מקום. מי שקשה לו עם ילדים בתפילה – ילדים זה שמחה וברכה. מי שקשה לו עם הומואים ועם לסביות – זאת לא הקהילה בשבילו. יש מספיק קהילות אחרות, אבל כל מי שבא עם לב פתוח – לא אכפת לי כמה הוא יודע, בן כמה הוא, אם הוא מאמין או לא, שומר או לא. אם את בן אדם נחמד זה נהדר. אם את בן אדם לא נחמד את גם מוזמנת לקהילה אבל זה קצת פחות כיף”.

אז מה מצפים ממני? מה עלי לעשות או לא לעשות?

“זאת שאלה נהדרת ואנחנו בדיוק עסוקים בזה. את לא חייבת להיות חברת קהילה. יש הרבה מאוד אנשים שמגיעים בחגים ולאירועים בלי להצטרף אליה. להיות חלק מקהילה זה להגיד ‘אני חלק מרשת אנושית חברתית’. את יכולה להחליט שאת במרכז הרשת, פעילה, מתנדבת, יוזמת ומארגנת ואת יכולה להחליט שאת בצד. כשצריך עזרה את עוזרת, וכשאת צריכה עזרה את מבקשת. האמירה היא ‘אני חלק ממשהו שהוא לא רק אני והמשפחה שלי’. זה לא רק מה אני צריכה אלא גם מה אני יכולה לתת ואיך אני יוצרת את המרחב שבו אנשים מרגישים בנוח ומחייכים אל מי שנכנס לבית הכנסת, מי שחולה עוזרים לו ומי שיולדת שמחים בשבילה – כל הדברים הבסיסיים של קהילה שקצת איבדנו. אין התחייבות להגיע, זה לא עובד ככה. אנחנו יוצרים את המחויבות בזה שאנחנו מנסים לספק לאנשים רגעים משמעותיים”.

את בכל זאת קצת מיסיונרית.

“אני לא עושה מאמץ אקטיבי כדי להפוך מישהו מדבר אחד לדבר אחר. רוב חברי הקהילה שלי, אם תשאלי אותם, יגידו שהם חילונים. מה זה אומר בכלל? יש אנשים שהם חילונים והם מאמינים, ויש כאלו שמגדירים את עצמם שומרי מצוות והם פחות מאמינים. אין לי דתומטר, זה בכלל לא סוג השיח שלי”.

דפני-קלן. "אין לי דתומטר" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

סוד של חוסן

לפני שבועיים קבוצה של נשים בנות 60,50 ו־70 שלא עלו לתורה בגיל 12 עברו בת מצווה מאוחרת, עם הכל מהכל. הן קראו תפילות מספר תורה פתוח לפני ארון הקודש, בדיוק כמו בטקסי בר מצווה שעברו הבנים במשפחתם, ואפילו סוכריות הושלכו עליהן. זו היתה חוויה מעצימה וייחודית לקהילה הרפורמית.

“התפישה הבסיסית אצלנו היא שכולם יכולים”, מסבירה דפני-קלן, “האדם הוא במרכז. הדת, התרבות והמסורת נועדו כדי לעזור לנו לחיות חיים משמעותיים, ערכיים ומוסריים יותר. אני מסתכלת על התרבות היהודית, ועם כל מה שעברנו אנחנו עדיין פה. יש כאן סוד של חוסן. כמה קשיים עברנו והצלחנו להמשיך – לא יכול להיות שאין לתרבות הזו מה לתת לי כשקשה לי, כשאין לי כוח יותר, כשדברים סביבי מתפרקים. יש לנו אוצר. בתור פולנייה אני מודאגת על מה ואיך אני יכולה לעזור לדור שלי ולדור הבא כדי שהיהדות הזו תהיה משמעותית עבורם, כי אם זה לא משמעותי זה לא יימשך. יש הרבה יותר ריגושים ואתגרים בעולם, ואני מאמינה בכל לבי שיש לנו מה לתת. האם כל מה שכתוב שם אני אוהבת? לא”.

יש המון איסורים בתורה.

“צריך לחלק את זה לנושאים שבין אדם לחברו ולנושאים שבין אדם למקום. בנושאים של בין אדם לחברו בוודאי שיש איסורים – אם זה מוצא חן בעינייך או לא. לשקר, לגנוב ולנאוף זה לא. האם צריך לשלם שכר עבודה בזמן? כן. האם אסור להונות את הגר? כן. ביני לבין אלוהים זה ביני לבינו. יהיו אנשים שיקפידו יותר על איסורים, יהיו כאלה שלא. בעיני להקפיד על ואהבתך לרעך כמוך זה מצווה הרבה יותר חשובה מאשר להפריד כלים, ואני מפרידה, או לשמור כשר לפסח, ואני שומרת. אבל במדרג, המצוות החשובות הן איך את מתנהלת בעולם. בינך לבין אלוהים? אם את מאמינה בו או בה או לא”.

שלך היא בה?

“אצלי זה גם וגם, זה משתנה. הרי לאלוהים אין גוף ואין מגדר. הרעיון של אדם זקן עם זקן ארוך ולבן שכועס בקול רועם על כל מה שאני עושה? מצטערת, ככה לא נראית האמונה שלי. אני מאמינה ביכולת שלי לעשות טוב בעולם, להתחיל מחדש אם פישלתי, לתקן טעויות וללמוד מהן, לעזור לי להחזיק את חוט התקווה בתקופות קשות. יש ערך ביכולת להגיד ‘נבראתי בצלם אלוהים’, אבל מנגד אני לא אלוהים ויש לי מגבלות. אני לא יכולה לנצל את כל מה שיש בעולם רק כי אני יכולה ובא לי. לא הכל עומד לרשותי ומתחשק לי. זו אחת מהבעיות של החברה המערבית. צניעות היא לא רק אורך המכנסיים, היא גם, אבל הרבה יותר חשוב זה ההבנה שאני לא לבד בעולם, שיש לי אחריות להבין שאני חלק ממשהו גדול יותר, לא לקחת דברים כמובן מאליהם. היכולת להתפעל היא אחד מהדברים שדתות – לא רק היהדות – יכולות לתת. זה שקמתי היום בבוקר זה לא מובן מאליו”.

הכרת תודה, הדרך אל האושר.

“זה עושה פלאים וזה כל כך פשוט לפעמים”.

דפני-קלן. "צניעות היא לא רק אורך המכנסיים" (צילום: חגית הורנשטיין)

איסורי חג החירות

דפני-קלן אינה מנהלת את הקהילה לבדה אלא עם הרב גבי דגן. השניים יצרו מודל חדשני ומעניין. “גבר-אשה, ספרדי-אשכנזייה, רקע אורתודוכסי-רקע חילוני, אנחנו יוצרים קהילה מגוונת מאוד”, היא מסבירה, “כשתסתכלי על הבמה בכל רגע נתון תראי שיחה, דיאלוג. אנחנו מאמינים בכוח של שותפות”.

זה נפוץ שיהודי אורתודוכסי הופך לרפורמי?

“אין הרבה אבל יש. הרבה פעמים אלו אנשים שמגלים את הפער בין איך הם גדלו וברחו מהעולם הזה לבין איך הילדים שלהם גדלים. הם רוצים שהילדים והנכדים שלהם יידעו, אבל אחרת, ממקום שלא מפחיד אותם, שלא בא ואומר אם תיסע בשבת או תאכל חמץ בפסח כך וכך יקרה לך. לא. אנחנו מדברים על מה מותר לעשות, על מה כדאי לעשות, על מה אפשר לעשות – את תבחרי. והבחירה, כל עוד היא מוסרית, היא לא טובה פחות או יותר”.

רגע, את נוסעת בשבת?

“זו שאלה מורכבת. אני נוסעת בשבת אבל לא לענייני עבודה. אני גרה ממש קרוב לבית הכנסת, אז אעשה כאן טקס בר מצווה ואחזור ברגל הביתה. אתנשם מהעלייה, אחליף בגדים וניסע לטייל. אין שום בעיה. האם מהותית כן לנסוע או לא לנסוע זה יותר טוב או פחות טוב? לא. זה מה מתאים לך ולשבת שלך ולערכים שלך ולחברים שלך”.

איך הופכים להיות רבה?

“קודם כל רוצים. יש מסלול פורמלי עם תואר ראשון רלוונטי, ועד שאת מוסמכת את צריכה גם תואר שני רלוונטי. זה אינטנסיבי אבל נפלא. בודקים אותך ברמה של ידע, אבל לא פחות ברמה של כישורים בין אישיים. הנכונות להיות שם עבור אנשים ברגעים משמעותיים זה מאתגר. איזה כיף של עבודה יש לי”.

את מחתנת?

“מעט. רוב הגברים והנשים שבוחרים להתחתן בחתונה רפורמית, שזה נפלא, בוחרים בחתונה שוויונית, מסורתית ויצירתית”.

ובוחרים רב.

“(צוחקת) ובוחרים רב. אני עושה טקסי בר מצווה, פחות טקסי בת מצווה לצערי. אני רוצה שנשים ירשו לעצמן, בגיל 12, בגיל 17 כמוני או בגיל 60 לגעת בזה. זה שלנו”.

הכובע שלך הוא כסות ראש.

“זו כיפה וזו שאלה מצוינת, כי בסופו של דבר השאלה היא איך מגדירים אותה. אני לא תמיד איתה. כשאני בתפקידים רבניים אני איתה, בבית הכנסת כמובן שכן, אך במקומות אחרים פחות. אני מרגישה – אולי זה רק חשש שלי – שאנשים יותר עסוקים במה יש לי על הראש ופחות בדברים שיוצאים מפי”.

פסח הוא חג החירות, אך יש בו איסורים רבים.

“במפגש הורים שהתקיים לפני זמן קצר, אחת מהשאלות היתה על האיסורים הרבים בהקשר לחג הזה. אסור את זה ואסור את ההוא, חייבים להגיע לצד הזה של המשפחה וחייבים לנקות ולבשל, אז מה השמחה הרבה בכל הדבר הזה? כמו בהורות, כשהגבולות הם נכונים זה נותן לילדים ביטחון, אפשרות לבטא את עצמם, להתנסות וגם לפרוץ את הגבולות. כשהכל פתוח זה משתק, זה לא מאפשר לנו להיות מי שאנחנו, כי החופש המוחלט הזה הוא מבלבל. ודווקא חג החירות הוא חג של מגבלות בדיוק מהמקום הזה של לבוא ולהזכיר לעצמנו שאנחנו בוחרים את הגבולות שלנו – אותם גבולות ערכיים ומוסריים שבעצם מאפשרים לי להיות מי שאני ולבטא את החירות שלי. חג החירות הוא חג המגבלות והאיסורים, אבל אני אוהבת מאוד את פסח”.

את שורפת חמץ?

“למה לשרוף אוכל כשאפשר לתת למי שאין?”.

בעלך משתייך לקהילה?

“בן זוגי. המילה בעלי היא לא פמיניסטית. יש את הפסוק ‘ביום ההוא לא ייקרא עוד בעלי אלא אישי’, אבל המילה אישי לא עוברת טוב בעברית. הוא לא מגיע לבית כנסת, יש לו את מסלול חייו שלו. אין אצלנו כפייה דתית בבית, והוא מאוד תומך”.

הוא חילוני?

“כן. הוא יגדיר את עצמו חילוני ואין לי שום בעיה עם זה. הילדים לומדים פה, וכשהם יגיעו לגיל מצוות הם יבחרו. יותר קריטי לי שהם יהיו אנשים שמנסים לעשות את העולם מקום טוב יותר, שיודעים ליהנות ממנו, שיש להם תחושה בסיסית של אושר, שמה שהם עושים טוב להם בו, מאשר אם הם יאכלו ככה או אחרת. אלו הן הבחירות שלי, וכשהם יגדלו הם יעשו את הבחירות שלהם. בינתיים אני יכולה להציע להם חוויה מלאה לבחור ממנה, ומה שהם יבחרו אני איתם. כמובן שאני רוצה שהם יבחרו כמוני, אבל עולמי לא יטולטל אם הם יגידו שהם לא באים יותר לבית כנסת או לא אוכלים כשר. מאוד יטלטל את עולמי אם הם ירגישו שהם יכולים לנצל אנשים אחרים בשביל התועלת שלהם. זה יהיה כשל חינוכי”.

איך ההורים שלך קיבלו את התהליך שעבר עלייך בגיל צעיר.

“בהתחלה היה להם חשש שהבת שלהם עוברת תהליך של חזרה בתשובה, אבל כשהם באו ונחשפו לקהילה ולערכים הם תמכו ותומכים מאוד. אי אפשר לעשות רבנות ללא בן זוג ומשפחה תומכת. היום הם חברי קהילה”.

אני עומדת לשאול אותך שאלה מאוד אישית: האם השינוי שחל בך כנערה קרה בגלל אחיך ניצן?

“כן. אחי התאבד בשנת 1995. הוא היה בן 13.5 ואני הייתי בת 17. אין ספק שמי שאני היום קשור בסיפור ההתאבדות שלו. זה יהיה לא נכון לומר אחרת. אלו היו חוויה מעצבת וגיל מעצב. איך זה השפיע עלי? אני מקווה שזה הפך אותי לבן אדם קשוב יותר, שיפוטי פחות ומחבק יותר בהבנה שאת אף פעם לא יודעת מיהו האדם שמולך ועד כמה קשה לו. זה בוודאי גרם לי להעריך יותר את החיים ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. הייתי פעילה בתנועה הרפורמית לפני כן, אבל אין לי דרך לדעת איך הייתי אם זה לא היה קורה. אי אפשר לענות על שאלה כזו. זה בא בהפתעה מוחלטת. אני יכולה לומר בוודאות שאני לא פוחדת לדבר על מוות או על התאבדויות, ושהנכונות שלי לדבר על נושאים אלה כבר הצילה חיים”.

הוא קפץ אל מותו מבניין האוניברסיטה – מקום עבודתו של אביך.

“ההורים שלי הם מדהימים ולאט לאט הם חיים חיים מלאים. גם הזמן מרפא. בעקבות התאבדותו נכתבה תפילה מיוחדת שנכנסה לספר תפילות שערכתי. יש תפילות שצריכות להיכתב, וזו אחת מהן. חשוב מאוד לחדש את התפילות. המילים האלו יכולות לתת כוח, לספר סיפור ולתת תקווה, אז חייבים לכתוב אותן ולהשתמש בהן”.