“החלום שלי הוא שכולם יחזרו ונקים קהילה בבת גלים”

“כן, תמיד רציתי ללמוד אופנה, היה ברור לי שזה מה שאלמד. בדיוק עכשיו, בימים אלו, אני עוסקת בזה וחושבת לעצמי אם זה באמת היה חלום ילדות שלי. בתכל’ס, אני מרגישה שקצת מיציתי אותו. את אף פעם לא מסתכלת על חלומות שהגשמת ואומרת ‘וואלה, הגשמתי’, אלא את יותר בקטע של ‘מתי אני אגשים את החלום הזה?’ או לרוב ‘בחיים אני לא אגשים את החלום הזה’. ופתאום תפסתי את עצמי אומרת ‘וואלה, הגשמתי’. למדתי אופנה במשך ארבע שנים, היה לי סטודיו מהמם במשך חמש שנים ואני עדיין עוסקת בזה, עדיין לא מספידה, אבל באיזשהו מקום הגשמתי, וזה מגניב לתפוס את עצמך באמצע החיים ולומר שהצלחתי”.

ליר שטרן, כמעט בת 34, נמצאת על פרשת דרכים. בקרוב היא תסגור את הסטודיו שלה Things by Lir Stern בעיר התחתית, שם היא הגתה את המיזם המוצלח מאוד של חולצות טי עם ההדפס Made in Haifa City שעליו גאוותה ושעליו היא לא מוותרת, והוא ימשיך להתקיים אונליין ולהימכר בדוכנים באירועים מיוחדים.

שטרן. "זו היתה קפיצה למים, בין ‘סופר וואו איזו הרפתקנית אני’ לבין ‘איזו מטומטמת אני’" (צילום: אורון אוחיון)

הרפתקנית או מטומטמת?

היא נולדה בחיפה, גדלה באחוזה, למדה בריאלי, שירתה בצבא, דרום אמריקה, צפון אמריקה, תל אביב – מסלול שאותו עוברים לא מעט צעירים חיפאים. בשכבת הגיל שלה כולם עזבו ולא חזרו. גם החזרה שלה לעיר לוותה בקשיים ובשלבים.

“גרתי בניו יורק ובסן פרנסיסקו”, היא משחזרת, “עבדתי בחנות הדגל של סבון של פעם בסוהו במנהטן, ומשם יצאתי לטיול של חצי שנה בדרום אמריקה. כשחזרתי ביקשו ממני לנהל את הסניף של הרשת בסן פרנסיסקו. החברה הכי טובה שלי מגיל 5, גם היא חיפאית לשעבר, הקימה את כל סניפי סבון של טעם באמריקה. כך התברגתי. מפה לשם הייתי איזה שנתיים בארצות הברית, התגעגעתי, רציתי ללמוד אופנה. היה ברור שזה לתל אביב. ואז התקבלתי למכללת ויצו ואמרתי ‘או מיי גוד, אני צריכה לחזור לחיפה’. ממש לא דמיינתי שזה יקרה”.

לא ניסית להתקבל לשנקר?

“ניסיתי. עברתי את שני השלבים הראשונים ובשלב האחרון נכשלתי. ללמוד בבצלאל לא היה בא בחשבון, ירושלים היא יותר מדי הארד קור בשבילי. אז התחלתי בחיפה וזה גרר אותי לעבור לעיר לאיזו תקופונת, עד שלא יכולתי יותר וחזרתי לתל אביב. נוצר מצב שלמדתי בחיפה וגרתי בתל אביב, שזה הכי אבסורד. לא יכולתי לסבול את זה וגם לא את ההבנה של ‘מה עכשיו? לחזור להום טאון זה הכי לא בשבילי’. היה מין קושי לקבל את זה. בקיצור, גרתי בתל אביב ולמדתי בחיפה – אפס פרקטיקה”.

וגם אפס בניהול זמן.

“כן, אבל אני חייתי עם זה בשלום וזה מה שהיה חשוב”.

לכל ארבע שנות הלימודים?

“שנה מהן גרתי פה וחייתי את החלום לרגע. חלום של מישהו, כן? העדפתי לקרוע את התחת, לעבוד שבעה ימים בשבוע כברמנית ולגור בתל אביב”.

ואיכשהו מצאת את עצמך שוב בחיפה.

“סיימתי את הלימודים והתחלתי לחפש עבודה בעולם האמיתי כמו כל סטודנטית לאופנה. הכל זה עבדות. כולם נורא רוצים להעסיק אותך לסטאז’ אבל לא לשלם לך כסף. ואז את מתחילה לשלוח תיק עבודות וקורות חיים לכל מקום, אבל אף אחד לא עונה. שלחתי לאיזה 50 מקומות – זה ההיצע שיש בארץ – והגעתי גם לכמה ריאיונות. היו כאלה שהתנדנדו, ובזמן שאני בעצמי התנדנדתי שמעתי על פרויקט מתחם 21 בעיר התחתית ואמרתי ‘שיט, עוד פעם?’. בקיצור, הפרויקט הגיע לאוזני בזמן שהלכתי ברגל על חוף הים בתל אביב עם חברה טובה מאוד שאמרה לי ‘תגידי, את סתומה? יש לך סטודיו בחיפה שמחכה לך, שם תוכלי להגשים חלום, כשבתכל’ס בתל אביב לא תוכלי לעשות זאת בעשור הקרוב. ברמה הפרקטית-כלכלית זה לא יקרה. קחי את זה, תל אביב תישאר פה תמיד’. לא האמנתי ששוב אני חוזרת לחיפה. חברה שלי פשוט צעקה עלי בים שאני חייבת לקחת את זה בלי להתבלבל בכלל. התקבלתי ובאתי”.

אלו קריטריונים נדרשו כדי להתקבל?

“קבעו לי פגישה עם צחי טרנו שהיה אז ראש מינהלת העיר התחתית. היתה ועדת קבלה מקצועית שישבו בה נציג של מט”י (המרכז לטיפוח יזמות; ח”ה) שבחן את התוכנית העסקית, האוצרת של מוזיאון חיפה שבחנה את האיכות ואת הכישרון, ועוד כמה אנשים. הייתי צריכה להביא תיק עבודות שהיה כבר מוכן מן הסתם, הם בחנו אותו, שוחחנו קצת והתקבלתי. התקבלו לפרויקט הזה 21 אמנים מתחומים שונים, ולדעתי ועדת הקבלה נועדה כדי לראות שאני בעניין, שבא לי לעשות את זה ושאני מסוגלת להקים סטודיו בחודשיים, כי הייתי ממש מהאחרונים שהצטרפו”.

את ואסף אמדורסקי.

“ומיכה שטרית. היו שם כמה דברים הזויים (צוחקת). בקיצור, אמרתי לעצמי ‘טוב, אין ברירה, אני חוזרת לחיפה’. יום אחרי הוועדה חתמתי על חוזה, יומיים אחר כך סיבלטתי את הדירה שלי בתל אביב ושלושה ימים אחריה כבר הייתי בתוך הסטודיו – נחמד היה לקרוא לו סטודיו אבל זו היתה חורבה – בונה סולם לקומה השנייה כי יש שם גלריה, שמה מזרון ו’היי, נעים מאוד’. זה היה נועז מאוד, אלוהים היה איתי. בסך הכל שלושה ימים ואני כבר על מזרון, כמו זוהר ארגוב כזה במחילה, ויאללה שיפוצים. כך זה התחיל וכך חזרתי לחיפה”.

זאת היתה העבודה הראשונה שלך בתחום אחרי הלימודים?

“כן, זו היתה קפיצה למים, בין ‘סופר וואו איזו הרפתקנית אני’ לבין ‘איזו מטומטמת אני’. אחד מהשניים, או אפילו שניהם ביחד. לא היה לי שום ניסיון בכלום. היה לנו סוג של דד ליין של עוד חודשיים המתחם הזה יוצא לדרך, והתקווה היתה שתהיה שם חנות שבה אמכור את הקולקציה הראשונה שלי”.

המינהלת שיפצה את המקום עבורך?

“מה פתאום?! אני שיפצתי במשך ימים ולילות. גרתי למעלה על מזרון. אמא שלי היתה מתקשרת ומציעה לי לבוא להתקלח בבית, והייתי עונה שאני רק מסיימת כמה דברים, אבל אז הייתי נרדמת, מתעוררת וממשיכה”.

שיפצת לבד או הבאת בעלי מקצוע?

“עשיתי כמעט הכל לבד. הרבה חברים נרתמו. גירדתי את כל החיפאים שעוד נשארו בעיר כדי לשבור קירות, להרים דברים כבדים. כל אחד נתן יד. בסוף לקחתי כמה אנשי מקצוע, אבל זו היתה עבודה חברית על אפס תקציב. שאלתי את עצמי איפה אני הולכת להשקיע את הכסף המזערי שהיה לי – על הקולקציה או על המקום – ובחרתי בקולקציה. זה נראה לי יותר חכם”.

והיית מוכנה תוך חודשיים ותוך כדי שיפוצים גם עם קולקציה?

“זה היה הכל תוך כדי מחקר. היו לי סקיצות, אבל הייתי צריכה ללמוד איפה לקנות בדים בכמות כזו, איפה יש מתפרות. הכל היה ניסוי ותהייה. לקח לי קרוב לחצי שנה להבין מה קורה ואיך מייצרים פה, כי את זה לא מלמדים אותך בלימודי אופנה. למדתי לבד, ומזל שיש חברים ואנשים נחמדים בעולם שעזרו לי ומזל שיש את שמעון כהן מהבית גלריה בעיר שהוא מעצב אופנה בדימוס. היה לו פעם, בשנות ה־90, את המותג המצליח אן שמעון, והוא עזר לי בטירוף”.

שטרן. "כולם נורא רוצים להעסיק אותך לסטאז’ אבל לא לשלם לך כסף" (צילום: אורון אוחיון)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

גם לחיפאים ב־L.A יש

בתחילה נקרא הסטודיו Things by Lir & Nunik. נוניק היא נעמה להט, חברה טובה ושותפה לדירה בתל אביב שהצטרפה להרפתקה. היא עזבה את עבודתה כמפיקת אופנה במשרד יח”צ גדול בתל אביב, וביחד הן הפכו לדרים טים – אחת על השיווק, על היח”צ ועל הקטע המסחרי, והשנייה על העיצוב ועל הייצור.

“בהתחלה לא היו לנו הרבה בגדים שלי”, מספרת שטרן, “אז עשינו שני דברים חכמים. הדבר הראשון היה להביא הרבה בגדי מעצבים מתל אביב וגם אביזרים, תכשיטים, תיקים ונעליים. הדבר השני היה ליצור מוצר בייסיק כדי שיהיה לנו בשר וממה להתפרנס. עלה לי הרעיון לטי שירט, שזה מוצר בסיס שמתאים לגברים ולנשים. מהרגע שהגעתי לחיפה החלטתי שאני עושה את הכל בחיפה. אם כבר חיפה אז עד הסוף. יש פה סורסינג חזקים, אבל צריך למצוא אותם. מההתחלה על האטיקטים של הבגדים שלי היה כתוב Made in Haifa City, ואז חשבנו לשים את זה בפרונט. רצינו לעשות משהו שונה, וכך נולדה הטי שירט המודפסת שהיתה משהו בין בדיחה לפרודיה. לאט לאט הבנו שיש פה אמירה חזקה ויש לה משקל. זה מוצר חוצה גבולות, חוצה קהלים. אני במערכת יחסים עם החולצה הזו כבר חמש שנים וזה לא נגמר. יש 300,000 חיפאים, ואני רוצה שלכולם תהיה חולצה כזו בארון, ועדיין אין לכולם. כבר יש להמון, גם בגולה, מכל העולם מזמינים את החולצה שזה הזוי. מתקשרים אלי חיפאים שחיים בלוס אנג’לס כבר המון שנים ומלאים בערגה להר ולים ואומרים שהם חייבים את החולצה. לכן אמשיך עם המיזם”.

אחרי שנתיים נשארת לבד.

“אחרי שנתיים נפרדו דרכינו, לא בצורה צהובה ומעניינת אלא בחוכמה ובחברות, כי הבנו ששתינו לא יכולות להתפרנס מעסק אחד. כשנעמה עזבה המקום בהנהגתי הפך למעין בית למעצבים ישראלים. ‘מחפשת סטודיו? בואי, נתחלק, נהיה ביחד, כי יש פה מקום’. ובאמת באו. היו כאלה שבאו לחצי שנה, היו כאלה שבאו לשנה. חלל מעצבות משותף”.

רעיון מעולה.

“אני מרגישה שזה קצת הקדים את זמנו. כל הפרויקט. אני לא יודעת אם זה יומרני להגיד את זה”.

זה שכר הלימוד שלך.

“נכון, כשפתחתי זה היה WIN WIN SITUATION. אני חיפשתי סטודיו, הם חיפשו אמנים, והיינו ביחד. אני לא מאמינה שאין לזה מקום. קשה לבנות מוסד. מוסד קולינרי הרבה יותר קל לבנות, אבל מוסד של אופנה שנשים באות אליו למרות שאין חנייה ושהמחירים הם גבוהים? והם גבוהים כי לייצר בארץ זה לא כמו לייצר בסין. קיימות היא לגמרי הדגל שלי. כל מה שייצרתי בשנים האלה היה עם דגש על המקומי, הכל נגזר בעבודת יד שלי. קשה להעריך את זה. יותר קל ללכת לסייל בזארה. ניסיתי מאוד שהמחירים יהיו שווים לכל כיס. לצורך העניין, לייצר חולצה עם צווארון וכפתורים עולה בערך כמו לייצר זוג נעלי עור. קשה לעמוד בתחרות מול הסינים, וזו אחת מהסיבות שאני נפרדת לעת עתה. קשה לכמת את ההשקעה”.

לא תנסי להוזיל עלויות ולייצר במזרח הרחוק?

“אני חושבת שלא. גם הטובים ביותר עוברים לייצר בחו”ל. אם זה יהיה בשכר הוגן אז אולי, אבל זה כל כך לא בשליטתנו. אני מעדיפה את זה פה לידי, כשאני יכולה לפקח על הכל. פועל יוצא זה שאת משלמת ומשלמת אבל לך לא נשאר שום דבר”.

את ולהט הצלחתן בגדול בתחום אחד לפחות.

“זה מצחיק. נעמה התחתנה עם אילן פרון ממסעדת תלפיות, ואני, אחרי שבועיים בלבד בחיפה, הכרתי את בן זוגי אורון אוחיון. מה הסיכוי להכיר את אהבת חייך בגיל 30 בחיפה? נמוך מאוד. לא חשבתי שזה יקרה”.

חולצות Made in Haifa City. "יש לי הרבה רעיונות ורצונות לגבי המותג" (צילום: אורון אוחיון)

פחות סקסי, יותר מחבר

מתוך נימוס וכדי לא להיעלם ביום אחד העלתה שטרן בעמוד הפייסבוק שלה פוסט פרידה שבו היא לא הסבירה את הסיבות לעזיבה. הסטודיו ברחוב יפו ייסגר בסוף אפריל ועד אז הוא ישמש כגראז’ סייל לפריטים ולחפצים שונים. כמחווה לחולצה המודפסת הציעה שכנתה התכשיטנית ליאת ולדמן להציב עמדת מכירה אצלה בסטודיו. מה שהכי מצער את שטרן הוא דווקא התגובות שהיא מקבלת מתיירים שנוהגים להתארח בגסט האוס שמעבר לכביש. כולם בדעה שאם היתה עושה קופי-פייסט ומעבירה את הסטודיו ללונדון או לפריז היא היתה מתפרנסת בכבוד, אולי אפילו מתעשרת, ולא נותרת ממורמרת. היא מזכירה גם את השיפוצים ברחוב שנמשכו שנה וחצי, אבל לא זאת הסיבה שבגללה היא מחסלת.

למה בעצם את סוגרת את הסטודיו? בטח לא רק בגלל עלויות הייצור.

“זה כנראה גם חלק של הטירוף של העיר התחתית. האמת היא זה ערבוב של כמה דברים. הראשון זה שהכפילו לנו את דמי השכירות של הסטודיו. הבעלים הוא בן אדם פרטי והוא הכפיל את השכירות. כמו בכל עיר מגניבה שעוברת תהליך של התחדשות עירונית גם זה מגיע בסוף לצערי. זה סכום שלא אעמוד בו, כך שאין לי ברירה. דבר שני, כמו שאמרתי כבר, אני מרגישה שאולי זה זמן לצאת מהסטודיו ולפתוח את הלב למשהו חדש, לראות מה עוד אפשר לעשות בחיפה. לא הצלחתי להשתלט על שני המותגים ביחד כי אלה היו בעצם שני לייבלים – טי שירטים שזה קהל גראנג’, רחוב, וקולקציות מינימליסטיות עם צבעים מונוכרומטיים, הכל מבדים טבעיים. רוב הנשמה שלי היתה שם, אבל יש לי חלום רטוב לפתח את המותג Made in Haifa City שתהיה לו נשמה. ברמה המקצועית זה עוד לא הגיע למיצוי. יש לי הרבה רעיונות ורצונות לגבי המותג, אז יכול להיות שזה הכיוון”.

יש לך משהו על הכוונת?

“אין לי כל כך מושג, אולי ארשם ללימודים. נראה, אני מתלבטת. אני נותנת לפירוק, כמו להקמה, זמן של חודשיים כדי לכבד את הסטודיו. עכשיו אני עובדת בחצי משרה במשהו שלא קשור לאופנה – כמורה לאמנות במרכז לילדים כבדי שמיעה. זה מקום מהמם שמחבר אותי לקרקע. פחות סקסי ומגניב, אבל מאוד מחבר ואמיתי”.

נראה שכיף לך עם ההחלטה.

“זה מצער, זה משמח, זה מוזר. אני לא מאמינה שאני נשארת לגור בעיר התחתית ולא יהיה לי לאן ללכת בבוקר. יש לי הכי אורח חיים סטייל. אני יוצאת מהבית, הולכת ברגל לעבודה, עוצרת לאיזה קפה בפאלמר, עולה על רכבת כדי לקנות בדים בתל אביב. קלאסי. עשיתי בחמש שנים האלה המון קולקציות והלבשתי המון נשים מדהימות. זה היה מסע אנושי מטורף, מחקר אנושי מהמם. הרבה לקוחות שהלכו איתי מההתחלה הרופפת עד להבשלה, והן מבקשות ממני לא להפסיק. זה קצת כמו טיפול כזה, עד שהן מצאו אותי, ועכשיו אני סוגרת את הסטודיו והן רוצות להרוג אותי. זה לא חד משמעי, אני סוגרת את הלוקיישן, אבל נראה בהמשך. גיליתי גם דברים עצובים על החיפאיות – הן מעדיפות לקנות בקניון ופחות בעיר התחתית. כולם מכירים את המנטרה הזו שהיא מאוד נכונה לצערי”.

את חווית את האבולוציה של העיר התחתית.

“אני חושבת שמתחם 21 הקדים מאוד את זמנו. עד היום אני לא יודעת מה היה האינטרס של העירייה לשווק משהו כזה. לי זה הסתדר טוב בחיים, אבל זה היה מופרך. המינהלת היא גוף מדהים – הכי תומך, הכי פתוח לכל מיני רעיונות, עם עשייה נהדרת ועם התעוררות תרבותית מדהימה. אין עוד מרחב משותף כזה בארץ, בלי קלישאות, ואני אומרת זאת באובייקטיביות. יש בעיר התחתית תמהיל שאין כמוהו גם בעולם. אני לא מספידה את עולם האופנה, אבל כל הסטודיואים לאופנה נסגרו, וכנראה שזה מה שצריך היה לקרות. העיר התחתית בועטת והיא מהממת, אני מאמינה בה והחלום שלי הוא שיהיה לי בית שם, שאקנה שם נדל”ן, אבל זה בלתי אפשרי. זו אחת מהטעויות הגדולות שלי. אני מרגישה שמכרנו את הנשמה שלנו לשלטים הצהובים האלה שמפוזרים על המבנים ‘HOME LAND, תל אביבי מחפש משמעות’, כי לדעתי הם קנו את כל הנדל”ן”.

את חלום האופנה הגשמת. יש משהו נוסף עליו את חולמת?

“אנחנו שנתון קשוח. כולם עזבו. הלוואי שישובו. החלום שלי הוא שכולם יחזרו לחיפה ונקים קהילה מהממת של יוצאי שבט כרמל בבת גלים. נקנה בלוק ונגדל ילדים ביחד”.

ילדים?

“אולי עוד אעשה ילד אמיתי. ההורים שלי ישמחו מאוד. אבל אל תשימי לי פה משפטים כאלה, שאמא שלי לא תפתח ציפיות”.

את נשארת בחיפה?

“אני לא עוזבת את חיפה. אנחנו חיים פה ונעים לנו כאן”.

Things by Lir Stern. "לייצר חולצה עם צווארון וכפתורים עולה בערך כמו לייצר זוג נעלי עור"