"זו הדקה הכי חשובה בחיים שלי"

שנת 2017 היתה שנה מצוינת עבור מעיין פטיטו, וכפי שהדברים נראים, שנת 2018 הולכת להיות שנת שיא, ולא מדובר בצורת דיבור. הכוונה היא לשיא אמיתי – שיא גינס בקפיצה על טרמפולינה, כי פטיטו היא מלכת הטרמפו-פיט, הראשונה שהביאה את הספורט הזה לארץ ושהתעקשה על כך למרות שמסביב הגיבו בספקנות ואפילו צחקו עליה.

כעת, שש שנים מאוחר יותר, פטיטו בת ה־29 היא זו שצוחקת אחרונה. לאחר שפתחה סטודיו בקרית חיים כבר בגיל 23 יש עכשיו בבעלותה שניים נוספים – בחיפה ובעכו – והיא לא מתביישת לכוון לאזור המרכז. נוסף על כך היא השתתפה כסייד קיק של דניאל ציוני בתוכנית הבוקר של רדיו 99.5 חם אש ששודרה גם בלייב בערוץ 24 בטלוויזיה, לראשונה בחייה היא עמדה על במה כמנחה בעיר הנוער, הדריכה את המשתתפים והופיעה בנאמבר משלה בתחרות נער ונערת השנה של חיפה והצפון, וההישג החשוב מכל מבחינתה הוא השתתפות בתוכנית ריאליטי שעוקבת אחריה במשך שנה שלמה ושהקליימקס שלה יהיה שבירת שיא גינס בחודש הבא.

“הוזמנתי לאודישן לתוכנית ריאליטי לאחר שראו סרטון שלי על טרמפולינה”, מספרת פטיטו, “באודישן קלטתי שאני כבר בתוכנית עצמה, שזה כבר לא אודישן, שאני בפנים. לתוכנית קוראים ‘מהיום בעוד שנה’, והיא תשודר בקשת בהנחייתו של אסי עזר. התוכנית היא על אנשים שמציבים לעצמם יעדים וחייבים לבצע אותם תוך שנה. הייתי צריכה ליצוק תוכן לתוכנית, ותמיד רציתי לעשות משהו גדול, משהו משמעותי, שעדיין לא היה פה ושזה יהיה מאתגר. הייתי עושה את זה גם ללא התוכנית, על זה תמיד חלמתי”.

ומה את מכינה לנו?

“הצוות שלי ואני ישבנו בסטודיו שלי וחשבנו מה אפשר לעשות. כל אחד העלה רעיון. פתאום עלתה לי בראש המילה שיא, וזה התגלגל לשיא גינס. הסתכלתי עליהם, הם הסתכלו עלי, וואלה חגיגה. אמרנו שקודם צריך לבדוק אם יש שיא כזה על טרמפולינה קטנה, והסתבר שאין. החלטנו ליצור קשר איתם ולהציע להם שאעשה תרגיל קפיצות – לאחוז במעקה ולהביא את הברכיים לכיוון החזה בקצב מהיר מאוד – 80 פעמים בדקה. זה קצב מדאיג. יואל סולם, שהוא המאמן העסקי שלי וסוג של מנהל, שואל אותי אם אני מפגרת. הזכרתי לו איך כולם צחקו עלי לפני שהבאתי את הטרמפו-פיט לארץ ושאני היחידה שידעתי מה אני עושה. הוא שלח להם בקשה והתשובה שקיבלנו היתה שאפשר להתחיל לעבוד כי אין שיא כזה. גם קפיצה אחת זה שיא, אבל החלטתי שאם אני עושה שיא חדש אז אני עושה אותו הכי קשה, כדי שמי שתרצה לשבור אותו לא תוכל. התחלתי להתאמן ולאחר חצי שנה עמדתי בשיא שקבעתי לעצמי. התאמנתי כמו משוגעת כי קיבלתי הוראות כמו הברך צריכה להגיע לגובה מסוים, הגב צריך להיות בזווית נכונה, הכל צריך להיות מדויק ונכון. שאלנו את אנשי גינס איך ממשיכים מפה בתהליך, אבל הם החליטו שלא בא להם על השיא הזה והציעו שאעשה קפיצה ללא אחיזה במעקה. זו קפיצה שנקראת Tuck Jump, שזה רגליים בניתור, הברכיים פוגעות בחזה והידיים מרביצות לקרסול בכל עלייה. תחשבי – בלי מעקה, לשמור על שיווי משקל ולקפוץ 60 פעם בדקה. זה השיא הנוכחי”.

אז מספיק לך לקפוץ רק 61 פעמים.

“לא רוצה. 61 זה משעמם. אני אעשה 80 קפיצות אבל אני מתכננת להגיע ל־100. בהתחלה כששמעתי את זה פשוט פרצתי בבכי מרוב תסכול. הודיעו לי על השינוי לפני שלושה חודשים כשב־21 בפברואר אני צריכה לעשות את שיא גינס. למזלי סידרו לי את מריה שמריי, מאמנת אתלטיקה במכבי חיפה שעובדת איתי על זמנים, על הקפיצות ועל הדקויות. צילמו אותי לתוכנית בכל התהליך הזה, כשאני מתאמנת לשיא הקודם ולשיא החדש”.

פטיטו. "אני לא חושבת על המחר אבל יודעת מהי הדרך ומהי המטרה הסופית"

“עם אנגלית של yes ו־no”

נחישות ודבקות במטרה הן תכונות שמלוות את פטיטו מילדותה. היא נולדה והתגוררה ברחוב חטיבת כרמלי, עם אם חד הורית, אשה לא בריאה, שנפרדה מבעלה כשפטיטו היתה בת שנה ושמונה חודשים, בת זקונים לאחר שני בנים. מגיל צעיר מאוד היא יצאה לעבוד, וכשהיתה בת 16 התחננה שיאפשרו לה להתרכז בריקוד, שמילא את כל עולמה, והבטיחה לסיים 12 שנות לימוד במועד מאוחר יותר. היא השקיעה באימונים ויצאה לאירופה כדי לייצג את ישראל בתחרות היפ הופ שבה קטפה את המקום הראשון – תואר שבו היא החזיקה במשך תשע שנים ברציפות. לאחר השירות הצבאי כמד”סניקית בחיל הים היא השלימה את לימודי התיכון, ללא בגרות, כי לכך היא לא התחייבה, ויצאה לבקר את אחיה בקנדה – טיול ששינה את חייה ואת חייהן של צפוניות רבות.

מה זה בעצם טרמפו-פיט?

“בכל פעם שאני מדברת על זה אני רואה כוכבים. כשהייתי בקנדה נרשמתי לחדר כושר ושם ראיתי את האימון הזה – על טרמפולינה אישית של 1.2X1 מטר עם מעקה תמיכה. חזרתי הביתה לאחי כולי בהתרגשות, כאילו זכיתי במזוודה של מיליון דולר. אמרתי לו שראיתי אימון מטורף ושאני לא עומדת בזה. הוא ביטל אותי ואמר לי שקודם אלך ללמוד להיות מאמנת כושר, אבל באותו הרגע החלטתי להביא את זה לארץ. במשך שלושה חודשים למדתי שם באופן אינטנסיבי מאוד, עם אנגלית של yes ו־no, עם המון עזרה שהצלחתי לשאוב מהסביבה. התאמנתי קשה מאוד על הטרמפולינה, וכשחזרתי לארץ הלכתי לקורס של מאמני כושר במכון ווינגייט. במשך שנתיים למדתי הרבה קורסים, אבל זה מה שהיה תקוע לי בראש – להביא את זה לארץ. החלטתי שאני חייבת להקים עסק משלי. הכרתי את יואל, הראיתי לו מה אני רוצה לעשות, והוא חשב שאני לא ממש נורמלית אבל אמר שאם זה מה שאני רוצה אז הוא זורם איתי. הוא הבין את התשוקה ואת הטירוף שלי. רצתי הביתה וסיפרתי לכולם, והם פשוט צחקו עלי שאני חיה באילוז’ קונפיוז, ככה אני קוראת לזה. כל טרמפולינה עולה המון כסף, ויש גם הובלה, מכס וביטוח שלא הסכימו לבטח אותי, אבל הייתי נחושה. בשנת 2010 למדתי על זה, אבל רק ב־2014 הבאתי את זה לארץ. אמרתי ליואל שאנחנו נלחמים ולא משנה מה יהיה, לא ישנים יום ולילה עד שאני מביאה את הטרמפולינות, ורכשתי חמש כאלו. ואז למזלי – תראי כמה אלוהים אוהב אותי – שלושה חודשים לפני שהטרמפולינות שלי הגיעו עלה בפייסבוק סרטון של מישהי מחו”ל שעושה אימון טרמפולינה, והפייסבוק השתגע. כל העולם שיתף את זה. זה עשה לי חצי מהעבודה. רכבתי על הגל ופרסמתי שהטרמפו-פיט מגיע לארץ, וכולם נכנסו לטירוף. התחלתי למלא קבוצות והיו לי רק חמש טרמפולינות. לא היה לי אוויר לנשום, קרעתי את עצמי. הבטן שלי הפכה להיות בעובי של דף נייר”.

שילמת גם מחיר אישי לא קל.

“נכון. ב־2015 התחתנתי עם אהבת נעורי שהיה בן הזוג במשך עשר שנים, וכעבור שנתיים התגרשנו. הוא גידל אותי, ליווה אותי, הכיר לי ובעצם היה הכל בשבילי”.

רוצה להיכנס לזה?

“כן, למה לא, אני אדם פתוח מאוד”.

למה התגרשתם?

“הייתי בת 23 כשפתחתי את הסטודיו בקרית חיים, בחורה צעירה שרק רוצה להצליח. עבדתי קשה מאוד, עשיתי את הכל להרים את עצמי ושיכירו אותי, וזה היה על חשבון הבית. הייתי כל היום מחוץ לבית, לא היה לי יום ולא לילה, כל היום הייתי סביב העסק. גם הוא היה עצמאי באותה התקופה, קונדיטור, אבל הוא כבר היה מעבר לקטע של להיות כל היום בעסק. היו לו שעת התחלה ושעת סיום, אבל לי לא היתה שעת סיום. כל ערב הייתי חוזרת ב־22:00, בשישי חוזרת דקה לפני כניסת השבת, ובמוצ”ש הייתי חוזרת לסטודיו. העסק שלי עובד שבעה ימים בשבוע, ואז לא היו לי עובדות, זה היה נטו מעיין. הייתי חוזרת מאוחר והוא לא היה רואה אותי. זה היה קשוח, זה היה ממש קשה. ואז התחילו המריבות – מתי את חוזרת, מה עם הזוגיות. הוא כאילו תמך אבל בעצם לא היה שם. הוא רצה שאעבוד, שאעשה, אבל בשורה התחתונה הוא תמיד שאל ‘אבל מה איתי?’”.

מבחינתך זה היה סוג של בריחה?

“אני לא הולכת לייפות את הדברים. לא היה קל, אבל זה היה או ללכת איתי בכל הכוח ולסבול קצת ובסופו של דבר זה ישתלם לשנינו, או לא. היו מצבים שהרגשתי שזה יותר מדי חנוק לי. לפעמים לא הייתי חוזרת הביתה, הייתי הולכת לישון אצל חברה כדי לא לשמוע את הטפטופים האלה, כדי לא לשמוע על הזוגיות שאני לא מנסה לשמור. אני עובדת כל כך קשה, ובמקום להגיע הביתה ולהתקבל בחיבוק אני שומעת טרוניות. מצד אחד אני יכולה להבין אותו, ללא צל של ספק, אבל מצד שני לא יכולתי לשמוע יותר. אני בתחילת הדרך, כל העסק על הראש שלי, עם כל הקשיים, והייתי צריכה את החיבוק הזה. הגענו למצב שהדברים הידרדרו, המריבות התרבו ולא היה מנוס. לא יכולתי לסבול את זה יותר והחלטנו לפרק את החבילה”.

מאז היית בזוגיות?

“כן, חצי שנה אחרי הגירושים היתה לי זוגיות חדשה של כמעט שנתיים. זוגיות שפגעה בי. לשם אני פחות אוהבת להיכנס, אבל אני כן יכולה להגיד לך שזה מדהים כמה גברים פוחדים לעמוד מול אשה עם רגליים על הקרקע, עצמאית וחזקה. וזה דבר שלא נתקלתי בו מעולם. הזוגיות הזו, האחרונה מבחינתי, זה בדיוק זה. נפגעתי כל כך עד שיום אחד הבנתי כמה אני גדולה עליו וכמה הוא לא מסוגל לעמוד מולי. ולא רק הוא, גם אלו שבאו אחריו. גברים לא יכולים לעמוד מולי, מול הכוח שלי ומול העצמאות שלי, וזה דבר שאני לא מבינה. אני לא יודעת אם זה קשור רק לחיפאים או לישראלים בכלל, אבל זה הזוי לגמרי. בגדול אני רווקה”.

יש כאלה שיגידו שאת נשואה לעסק.

“לא, ממש לא. הכל היה בשביל להרים אותו. ברגע שאני סוגרת בערב את הדלת אני משאירה את מעיין המאמנת שם וחוזרת הביתה בן אדם אחר. אני בשלה מאוד לזוגיות טובה ולמשפחה. אני כבר בת 29. יש נשים שאומרות שהן נשואות לעסק? אוי ואבוי אם כן. הן נשואות לעסק בשעות היום, אבל כשמגיעים הביתה נכנסים ברגל ימין כדי להיות בבית. זוגיות היא דבר שאני רוצה מאוד, זוגיות בריאה עם גבר שיידע להכיל אותי, כי קשה להכיל אותי. אני אנרגטית מאוד, אוהבת לצאת, בליינית. אני לא חושבת על המחר אבל יודעת מהי הדרך ומהי המטרה הסופית”.

איך יש לך כוח לחזור ב־22:00 ולצאת? ממה את עשויה?

“אני לא יודעת, שואלים אותי הרבה את השאלה הזאת. בחמישי האחרון למשל עבדתי רצוף בסטודיו מ־8:00 למעט שעתיים הפסקה בצהריים. בשעה 22:20, כשחזרתי הביתה, ידיד שלי סימס לי אם בא לי להיות ספונטנית. עניתי ‘ברור’, וב־23:00 כבר הייתי מחוץ לבית. הוא שאל ‘זורמים לתל אביב?’. עניתי ‘קל’. נסענו לדאנס בר של גייז והיה כיף. חזרנו הביתה וקמתי לרוטינת עבודה של אימונים אישיים, קבוצתיים, בישולים לקראת שישי ועוד יציאה בערב. אני בן אדם שאוהב לבלות, שאוהב חברה, שאוהב את החיים. אני חייבת להיות סביב אנשים, חברים טובים. אני לא יכולה להישאר בבית ולראות סרט, זו לא אני. את בטח רואה שאני כל הזמן תופסת את הידיים. יש לי תזוזות, הפרעת קשב חמורה”.

פטיטו. "מדהים כמה גברים פוחדים לעמוד מול אשה עצמאית וחזקה" (צילום: רגב בן דוד)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“די.ג’יי סקאזי עושה לי נאמבר”

את משתתפת בכל האימונים עם המתאמנות שלך?

“יש לי שני סוגים של אימונים. הראשון הוא קבוצות הרזייה, עיצוב וחיטוב הגוף, ששם אני יותר מדגימה ועוברת בין הבנות כדי לתקן ולדרבן. מי שנופלת קצת, אני ישר מרימה אותה. אני שם בשבילן. האימון השני הוא הטירוף, שזה אני. זה הטרמפו-פיט האירובי שהבאתי לארץ. באימון הזה אני מתאמנת עם הבנות וזה יכול להיות גם ארבע וחמש שעות ברצף. כיום יש לי את אינה שירינוב שעובדת איתי, הכשרתי אותה והיא מדהימה. אם יש לנו כמה שעות היא תתחיל איתן את החימום ואני אמשיך איתן את הטירוף”.

זה מרזה?

“מרזה, שורף ברמות וקשה מאוד, וזה מה שכיף. זה מאתגר. מתאמנים עם מוזיקה קצבית ועם בחורה אחת מטורפת. בתעודת זהות יש לי סלאש ליד השם עם המילה מטורפת. עם האימון הזה השמים הם הגבול. את כל מה שאת צוברת במהלך היום את פורקת שם, ואת לא צריכה יותר מזה. את צריכה לראות אותי אחרי כמה אימונים רצופים”.

זה אימון קבוצתי?

“רק קבוצתי. התרחבתי וגדלתי, ובכל אימון יש עשר בנות, לא כולל אותי”.

מישהי לא ספורטיבית תוכל להתחבר?

“לא צריך להיות בכושר, רק לבוא עם ראש פתוח ועם מגבת. לכל השאר אני דואגת. כמה שאנסה לתאר את זה במילים לא אצליח. רק לאחר שמנסים מבינים כמה זה מדהים, אלו אנרגיות מטורפות יש באימון. מגיעות נשים מבוגרות, צעירות, אחרי לידה, אף אחת לא ספורטאית על או בכושר. אני מקדישה 15-10 דקות גם לחיטוב, פשוט נותנת להן הזדמנות להחזיר נשימה. אני לא דוגלת בשיטה של להתחיל לאט לאט ולעשות רק כמה שאפשר. את זקוקה למנוחה? תאטי לכמה שניות ותחזרי בגדול. אם הגעת לפה, תעבדי. כשהן בטירוף ואני קולטת שהן התעייפו ומוכנות לוותר, אני צועקת להן שזה הכל בראש. שיחשבו על הסוף של הלחם שגם אותו בסוף אוכלים כי אסור להשאיר כלום בצלחת. עד הסוף, תנו עד הסוף. והן מסתכלות לי בעיניים ועושות. אבל אחרי זה, בהפסקת מים – דממה. את לא שומעת אף אחת, רק נשימות. הן באות יפות עם קוקו ועם איפור, ויוצאות – מה אני אגיד לך. השיער כבר לא זה, השרירים כואבים, אבל זה מטורף וכיף”.

אם אני עושה טרמפולינה במשך שעה אני יכולה לוותר על ריצה?

“נאס”א עשו מחקר שלפיו חצי שעה ריצה מהירה על הליכון זה שווה ערך לעשר דקות על טרמפולינה”.

ומה אומרות התוצאות בשטח?

“אני מאמנת אנרגטית מאוד, אני יכולה להיות ביום הכי חרא בחיים שלי ואף אחד לא ישים לב, רק מי שמכיר אותי לעומק. אני נותנת להן פאוור מפגר. אני מעודדת אותן, קופצת עליהן, לפעמים הן נדפקות מזה, אבל זה כיף והן אוהבות את האנרגיות. תמיד יש אווירה טובה, תמיד אתן להן את הלב, אבל הייתי מד”סניקית בצבא ולכן הן קוראות לי הבת של פוטין. זו מחמאה ואין לי בעיה. אני מסבירה להן שהן נכנסו לתהליך, שיש להן מטרה ושאין כזה דבר קשה. רק בלחם, וגם אותו הן טורפות. אצלי יש מטרה, אימונים, תזונה נכונה ובריאה וגם שיעורי בית אם צריך. רק כך אפשר לראות תוצאה”.

השבוע היית בלשכת ראש העיר, למה?

“יונה יהב תומך בי מאוד ושאל אותי איפה אני חולמת לעשות את השיא. עניתי שבמקום הכי גדול. כמובן שרציתי את האיצטדיון העירוני, אבל לקחתי בחשבון שיכול לרדת גשם ולכן זה יהיה בהיכל הספורט ברוממה. אז ב־21 בפברואר אני מתייצבת בהיכל עם שבעה שופטים בין לאומיים וישראלים כדי לבחון שעמדתי בכל הקריטריונים, ועם המצלמות של התוכנית שיצלמו ויתעדו את השיא. יהיו לי גם מצלמות על כל רגל ועל כל יד, מכל כיוון אפשרי. גם די.ג’יי סקאזי עושה לי נאמבר במיוחד לשבירת השיא. כל קפיצה היא משמעותית, ואם קפיצה אחת לא תהיה טובה היא תיפסל. כל קפיצה תהיה ממוקדת, מלאת חשיבות בחיי ועם הרבה אהבה. זו הדקה הכי חשובה בחיים שלי”.

פטיטו ודי.ג'יי סקאזי. הכל מוכן לשבירת השיא