“פרינג’ היא מילה שמפחידה את העירייה ואת אתו”ס”

מאז שהיה בן 13 חלם יונתן שוורץ להיות שחקן תיאטרון. חמש שנים בתל אביב שבהן למד בבית הספר למשחק ניסן נתיב הספיקו לו כדי להבין את ייעודו – לחזור לחיפה, עיר הולדתו, ולהקים בה מרכז פרינג’ כמו הסמטה, תמונע והקליפה התל אביביים ותיאטרון המעבדה הירושלמי. הוא מצא בית חם בבית הכט במרכז הכרמל, ובקומה העליונה נפתח לפני 14 שנה הסטודיו – בית יוצר לתיאטרון מקורי. לאחר שנתיים התווסף גם בית ספר למשחק לחובבים שבו לומדים מאות תלמידים מדי שנה, ולפני חודשיים, באיחור של שנה בגלל סיבות משפחתיות, נפתח במקום בית ספר למשחק מקצועי במסלול תלת שנתי. בכך הגשים שוורץ חלום נוסף.

שוורץ, החיפאים הם כאלה צרכני תרבות?

“יש בעיה מרכזית בחיפה והיא תרבות הלא מגיע לנו, שבחיפה היא משום מה חזקה מאוד. ‘לא מגיע לנו שתהיה תרבות חיפאית’ או ‘לא מגיע לנו פרינג’ שוקק צעירים’. פשוט לא מגיע לנו. זה כאילו החיפאים הם מראש בשוק כשהם שומעים שיש מקום כזה שנותן פתח, מעודד יצירתיות וקהילתיות יצירתית ועושה את זה בצורה לא חובבנית. זה התחיל ממקום קהילתי וחובבני, אבל זה הלך והתמקצע עד שפתחנו את בית הספר המקצועני שנולד בגלל שאין מספיק שחקנים מקצועיים באזור. הגישה הזאת היא מוזרה לי. אני לא מבין למה לא מגיע לחיפה שיהיה לה מרכז פרינג’ משלה. הקהל שמגיע אלינו לראות תיאטרון טוב, איכותי ושונה זה קהל של בני 40 פלוס, והוא כמו הקהל הצעיר בתל אביב מבחינת הפתיחות, הידע, הסקרנות ומה שהוא מסוגל להכיל ולספוג מבחינה תרבותית”.

איפה הצעירים?

“זאת שאלת השאלות שלא קיימת רק בחיפה אלא בכלל. כמובן שזה מתחיל בחינוך, אבל יש גם סטיגמה. הסטיגמה היא שתיאטרון חייב להיות גדול, מכובד ויקר, ובדיוק בשלושת הפרמטרים האלה תיאטרון הסטודיו שובר את הסטיגמות. הוא לא גדול, לא יקר ולא מכובד. מגיעות לכאן הצגות עצמאיות, הצגות מפסטיבל עכו, מפסטיבל ישראל, מתיאטראות פרינג’ אחרים וגם מרחבי העולם. יש פה מועדון ג’אז ומועדון אינדי ואווירה סלונית וקברטית שהיא מאוד לא מחייבת. יש לנו במה פתוחה פעם בחודשיים, שהיא מוצלחת מאוד ואנשים מכל האזור מגיעים אליה, לא רק מחיפה. זו במה ללא צנזורה. עצם זה שזה לא מובן מאליו מעורר הרבה תמיהות. כל מה שאני אומר זה בואו נהפוך את זה למובן מאליו. למה לא מגיע לחיפה שיהיה לה מקום כזה? יש לי קהל נאמן וטוב שהולך איתי המון שנים, והוא מתרחב לאט לאט בגלל שאמצעי הפרסום שלי הם מוגבלים מאוד”.

מי תומך בך?

“אף אחד”.

זה עסק פרטי שלך?

“כן. זה 100 אחוז אני והמשפחה שלי. אמא שלי חנה היא המנכ”לית, אבי מיגל ז”ל שנפטר לפני שנה וחצי היה הספונסר הראשי, אחי הוא הברמן ואחותי היא הקופאית”.

תיאטרון הסטודיו. תלמידים מגיל 4 עד גיל 97

מדוע שוורץ מקנא בתל אביב

קשה לא לשמוע בקולו של שוורץ עד כמה הוא מתוסכל. הוא אמנם הגשים חלום, אבל לא הגיע אל הנחלה. הסטודיו כאמור לא מקבל תקציב מאף גורם עירוני, אלא להיפך – שוורץ משלם לעיריית חיפה בכל חודש שכר דירה ובטנו מלאה. על העירייה והעומד בראשה, על אתו”ס ומנכ”לה, וגם נירו לוי, שפתח אף הוא בית ספר למשחק באותו המתחם, לא יוצא חף מכל אשמה.

“המדיניות הזו של לא מגיע לנו היא תולדה של שני הצדדים”, הוא אומר, “גם מהקהל וגם מלמעלה – מהמדיניות של העירייה. למרות שיש לי תקשורת טובה עם יונה יהב והייתי בקשר מצוין עם אורי בלום ז”ל ועם מנכ”ל אתו”ס החדש יגאל זאבי, המדיניות שלהם היא אתם לא תקבלו מאיתנו כלום”.

למה?

“כי פרינג’ היא מילה שמפחידה אותם. זה נתפש כמשהו מחתרתי ושולי, ואחד מהדברים שאני מנסה להילחם בהם זה שאנחנו לא באים להילחם באף אחד. אחד מהדברים שיהב עדיין לא הצליח להפנים זה שאני לא במלחמה עם תיאטרון חיפה למשל. אחת מהטענות שלו לכך שהוא לא מפריש לנו תקציבים זה בגלל שהוא לא יכול לתת גם לתיאטרון חיפה וגם למתחרים שלו. אבל פרינג’ זה ז’אנר בפני עצמו. נכון, גם אנחנו עושים תיאטרון, אבל זה לא באותו סדר גודל. אנחנו נמצאים במקום אחר, ויותר מזה – אנחנו משתפים פעולה עם התיאטרון העירוני. הם מתארחים אצלנו, התלמידים שלנו הולכים לראות הצגות אצלם, הייתי שחקן שלהם, וזה מקום עבודה מדהים עם אנשים משגעים. מה שהפנימו כבר בתל אביב, בירושלים, בלוד, בבאר שבע ובאילת זה אפשר להשקיע בתיאטרון קטן וגם בתיאטרון גדול, וכך תושלם המפה התרבותית של העיר. לא הגיוני שיהיה מונופול ושרק תיאטרון אחד יכתיב איך לצרוך תיאטרון. אני לא רואה בנו מתחרים שלו, אני רואה בנו בעיקר השלמה. ההבדלים בין תיאטרון הסטודיו לתיאטרון חיפה הם בתכנים, באנשים ובגישה. זה מתחיל מכך שתיאטרון חיפה הוא מקום גדול, יש לו שלושה אולמות שהוא צריך למלא, וכמובן שיש לו מחויבויות משל עצמו ופוליטיקה משל עצמו, ולכן הרפרטואר שלו מוגבל לדברים מאוד מאוד ספציפיים. אין שם יותר מדי מקום לניסיונות, אם כי יש להם כמה יציאות. ‘אקווריום’ זו הצגה ניסיונית, ויש להם את קבוצת החיפאית שעושה דברים מעניינים. הם עובדים קשה מאוד כדי למלא את האולם. אנחנו לא משלמים משכורות לשחקנים ולבמאים שלנו, ועדיין אנחנו עובדים עם תותחים. סיני פתר ביים אצלנו את ההצגה החדשה שלו, וקרן צור עובדת אצלנו כמורה וגם מביימת פה. אנחנו עובדים עם אנשים שהם אנשי מקצוע לכל דבר שעובדים גם עם תיאטרון חיפה אבל לא מקבלים את אותם תנאים. מי שעושה פרינג’ עושה את זה מתוך אמונה. אין לי תקציבים, אין לי כסף ואין לי מה לחלק, ועדיין אני מצליח לעשות בין שתיים לארבע הפקות מקור בשנה עם אנשי המקצוע הכי טובים שיש באזור, וזה קורה רק בגלל דבר אחד – זה נופל על הנישה של הנפש. דביר בנדק ואני חברים טובים, וכשהוא התחיל להתפרסם חשבתי שהוא יפסיק לעשות פרינג’ וילך רק לתיאטראות הגדולים ולטלוויזיה, אבל זה לא קרה. כששאלתי אותו ‘למה אתה צריך את זה? זה חתיכת כאב ראש, אתה הרי לא מרוויח מזה כסף’, הוא ענה ששם נמצאת הנשמה ושהוא לא מוכן לאבד את זה לעולם. זו גישה בריאה לחיים, וזה בדיוק המקום של הפרינג’. אין לנו תוכנית מנויים ואין תוכנית כבקשתך. אני לא מחויב לתת לקהל שלי רק את מה שהוא רוצה או את מה שנוח לו לראות, ולכן אני לא עומד בסתירה לשום מקום אלא עומד בהשלמה. זה מה שהקהל שמגיע לסטודיו כבר הפנים וזה מה שהאנשים שם למעלה עדיין לא באמת מבינים. זאת הסיבה לכך שאין לי תקציבים”.

יש סיכוי שזה ישתנה?

“אני מקווה מאוד. אני אופטימיסט מטבעי. לא ידעתי למה אני נכנס כשהקמתי את המקום. תיארתי לעצמי שבהתחלה יהיה קשה ואחר כך אהיה מוכר ומקובל והמקום יהפוך להיות סטנדרט. 12 שנים עברו וזה עוד לא סטנדרט. לפני חמש שנים שיניתי גישה. הפסקתי להגיש בקשות לתמיכה מהעירייה ומהקרן לתרבות חיפה כי ראיתי שבכל שנה זה אותו הסיפור. בכל שנה הגשתי ולא קיבלתי. לפעמים בתואנה חדשה, לפעמים בתואנה שאין להם כסף, ולפעמים בתואנה שאני לא עומד בקריטריון כזה או אחר. ממציאים כל מיני דברים כדי לא לתת. אז החלטתי שאת כל הזמן והאנרגיה שאני מבזבז על ביורוקרטיה אשקיע בלעשות הפקה חדשה. אם אהיה טוב יהיה לי כסף, ואם לא אז לא. זה מה שעשיתי – במקום לבזבז זמן התחלתי לעבוד באמת במה שאני אוהב. חסכתי ככה הרבה מאוד אנרגיה, ודווקא כשהפסקתי לרדוף אחריהם הם קצת התחילו לרדוף אחרי, שזה גילוי מרעיש מבחינתי. לא שזה מוביל לתוצאה כלכלית, אבל אין ספק שיהב יודע היום מה זה פרינג’ ומכיר בחשיבות שלו בחיפה. הוא לא מהמתנגדים, הוא פרווה. הרי אם הוא היה רוצה – והוא נחשב לאיש תרבות – הוא היה נותן”.

אתה עושה לעירייה חיים קלים בכך שהפסקת לבקש. אתה קיים אבל לא רוצה מהם כלום, ולהם זה נוח וקל.

“בוודאי שזה נוח להם כי אני לא מנדנד. אבל יש דבר נוסף. אני לא יודע איך להגיד את זה בצורה שתישמע טוב, אבל אני מכיר יותר בכוח שלי מאז שהפסקתי לחזר לפתחיהם. העובדה היא שמהרגע שהפסקתי לבזבז אנרגיה התחלתי להתרחב. המלחמה עם נירו לוי – לא אני תכננתי אותה, לא אני רציתי אותה והיא יצאה מהקשרה. תגובה אחת שלי שפורסמה ב’כלבו’ גרמה למהומה באתו”ס. הפכו אותי לאויב של נירו ואותו לאויב שלי, ולא כך הם פני הדברים. הבעיה היא שהעירייה ואתו”ס מסתנוורות מדברים. ברור שאם הייתי מפורסם ברמה של נירו לוי היה לי יותר קל כי לאורך כל הקדנציות של יהב התפישה בכל הנוגע לתרבות בחיפה, ולא רק בהקשר לתיאטרון, היא שתרבות היא דבר פופוליסטי שאפשר לנפנף בו. כל הפסטיבלים שהעירייה עושה, זה הכל רכש מבחוץ. הכל. אין שום דבר שהוא יצירה מבפנים. והמשמעות היא ניוון היצירה המקורית המקומית. זה משדר חוסר אמונה ביצירה המקומית, אלא אם כן זו יצירה שעוברת את הפרמטרים ואת הסנסורים של העירייה. כשאת נוסעת ברחובות תל אביב – ואני יודע שתל אביב היא דוגמה קיצונית, אבל זו הדוגמה שצריך לבחון את ההצלחה שלה מבחינה תרבותית – ומסתכלת על שלטי החוצות, לא רואים על כל שלט תרבותי את הסמל של עיריית תל אביב. בחיפה אתה לא יכול לקבל שום שלט חוצות ללא הסמל של העירייה או אתו”ס, וזה יוצר סוג של צנזורה. האח הגדול צופה מלמעלה והוא יחליט איזו תרבות תצרוך. אני לא שייך לעירייה, אני עצמאי ויש לי חופש אמנותי מוחלט, ולכן לא הסכמתי לשתף פעולה עם הפוליטיקה הזו. אני חושב שזו הסיבה האמיתית לכך שעד היום לא קיבלתי תקציבים. אבל כשמגיע מישהו מבחוץ שהוא מספיק מפורסם ויש לו מספיק קשרים, פתאום הוא מעמיד את העסק שלי בסכנה. זו הסיבה לכך שנעמדתי על רגלי האחוריות בעניין של נירו לוי ושהגבתי בנושא. לשמחתי הרבה זה הוכיח את עצמו, ובעקבות האייטם ב’כלבו’ פתאום יהב רצה להיפגש, פתאום לזאבי היה דחוף לדבר איתי, פתאום דברים התחילו לזוז. אני לא צריך לחזר על הפתחים כדי לקבל את מה שאני רוצה, אני צריך להיות טוב, לקבל יותר חשיפה, ואני גאה מאוד במה שאני עושה. פרינג’ זה רק להיות נאמן לעצמך. אין אף אחד שאומר לי מה לעשות, ואני צריך להילחם על כל צופה שמגיע אלי, ולא אכפת לי מאיפה הוא מגיע. בברנז’ה מכירים אותי היטב”.

הסטודיו הוא מוסד ידוע ומוכר בין חובבי הז’אנר?

“כן, בעיקר בתל אביב. יש ביקוש גדול מצד אמנים מהארץ ומחו”ל להופיע אצלנו, בגלל האווירה ובגלל הקהל. אמנים אוהבים להופיע פה כי זה קהל קשוב, לא קהל שחוק”.

קהל אינטליגנטי.

“לגמרי. גם בגלל שאנחנו עושים בכל סיום מופע שיחה בין האמנים לקהל, והן הפכו לשם דבר בברנז’ה. הסטודיו פועל במקביל בשלושה מישורים שלאף תיאטרון פרינג’, בית ספר מקצועי למשחק או מתנ”ס אין את כל האופציות האלו בתוך מבנה אחד. ביום שמישהו שם למעלה יבין לא רק את החשיבות הערכית או את היצירתית שיש למקום הזה אלא גם את הבחינה הכלכלית, דברים ישתנו. הסטודיו מכניס בכל שבוע לבית הכט כ־200 תלמידים בכל הגילאים – מגיל 4 ועד התלמידה הכי מבוגרת שהיא בת 97. כולם לומדים, לפעמים שנים על גבי שנים, חמישה ימים בשבוע, ועוד כ־150 איש מגיעים לאירועי סוף השבוע. אם היו תקציבים והיתה לי תפוסה מלאה, כמעט 500 איש היו נכנסים למקום בכל שבוע רק בשביל הסטודיו. הרי זה מה שהעירייה רוצה – פעילות. ברור לי שאני והעירייה לא נמצאים במלחמה, אנחנו רוצים את אותו דבר בדיוק, אבל אני לא מצליח לגרום לה להבין את החשיבות של הדבר הזה. יכול להיות שהנוסחה היא להשבית את הפעילות לגמרי, להעביר אותה לתל אביב או להיות מספיק מפורסם”.

אולי לשנות תכנים?

“את חושבת שיהב או זאבי מסתכלים על התוכנייה שלי? אני תיאטרון הפרינג’ הכי נחמד בארץ, יש כמובן פעם או פעמיים בחודש הארד קור בועט, אבל האג’נדה שלי היא קודם כל להביא את הקהל אלי”.

שוורץ. "האג’נדה שלי היא קודם כל להביא את הקהל אלי” (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

למה שוורץ סגר את פסטיבל “act2”

מאז שהסטודיו נפתח נלחם שוורץ בסטיגמה שפרינג’ הוא סוג של תיאטרון לא מקצועי. הקהל לא הבין שאפשר לשלם רק 50 שקל לכרטיס ולקבל תמורה מקצועית ולא חובבנית. היום, לאחר שאלכס אנסקי מופיע שם באופן קבוע, כמו גם קרן הדר, מנשה נוי, לוסי דובינצ’יק ועוד רבים וטובים, הצליח שוורץ לשנות את הגישה. מי שמאמינה בו, עוקבת אחר פעילותם של התיאטרון ובית הספר ונותנת לו תמיכה היא קרן הכט – זו שהעניקה את בית הכט לתושבי העיר כאשר התנאי היה שהמקום יוקדש לתרבות ואמנות.

“עולם התרבות מראשית ההיסטוריה ועד היום היה זקוק לפטרונים”, אומר שוורץ, “לי יש פטרון אחד שבזכותו התיאטרון הזה קיים, ובזכותו הצלחתי להגשים את החלום בשלב מוקדם כל כך בחיי. בגלל שזו קרן חשובה בתרבות בחיפה ובכלל, אני מאמין שזה גם מה ששומר עלי מכל הכוחות הגדולים שם בחוץ. אבל זה לא מספיק. עם הכספים מהקרן אני יכול לעשות הפקה אחת בשנה, לא יותר. זה לא מספיק בשביל לכסות את הכסף שהעירייה לוקחת ממני בכל חודש, זה לא מספיק בשביל להרים עוד הפקות וזה לא הספיק בשביל להציל את הפסטיבל שהתקיים פה במשך שנתיים ושהעירייה סגרה אותו. אני לא מרגיש שאני באמת יכול להילחם בכוחות אלה, אני מרגיש שאנחנו משתפים פעולה, אבל הם מדברים בשפה אחת ואנחנו בשפה אחרת ועוד לא הגענו לעמק השווה”.

איזה פסטיבל סגרו לך?

“זו היתה ה-דרך לגרום לקהל החיפאי להבין מה זה פרינג’, ובאמת יש הבדל מהותי בקהלים לפני ואחרי הפסטיבל. בשנים 2008 ו־2009 הרמנו – ניב כהן, רונית זולא שהיתה המפיקה הראשית של התיאטרון ואני – פסטיבל שנקרא ‘act2’ ושהיה פסטיבל מקור לשני שחקנים. הפסטיבל נערך באולם שלנו, באולם רפפורט ובסינמטק. זה היה פסטיבל ארצי מגוון מאוד. כל ההצגות, 12 במספר, נכתבו במיוחד לפסטיבל והוא תוקצב על ידי העירייה, הקרן לתרבות חיפה וקרן הכט. כולנו עבדנו בהתנדבות, כל הכסף הלך להפקה ולאמנים. קרן תרבות חיפה נתנה את הפרס המשמעותי ביותר בארץ לתיאטרון ever. מאז עוד לא נולד פסטיבל שנתן כזו מתנה – 50,000 שקל להצגה הזוכה. זה הביא הרבה מאוד אנשים, גם קהל וגם אמנים יוצרים. יהושע סובול כתב במיוחד לפסטיבל, מיכאל הנגבי השתתף בו, מלי לוי עשתה במסגרתו את ההצגה הראשונה בחייה. כל הכוכבים והתותחים ביחד עם שחקנים לא מוכרים עבדו ביחד, גרו בעיר במשך שבוע, יצרו פה, היתה אווירה של קרנבל והיה הרבה באז תקשורתי. הפסטיבל נחל הצלחה גדולה, אבל אחרי שנתיים קרה הדבר המוזר שעד עכשיו אני לא יכול להסביר אותו – קיבלנו הכרה ממינהל התרבות כפסטיבל ארצי ועמדנו בכל הקריטריונים, אבל כשהעירייה שמעה שמינהל תרבות מאשר את הפסטיבל הם אמרו ‘סבבה, אז שמנהל תרבות יתקצב מעכשיו את הפסטיבל ותעזבו אותנו בשקט. יאללה, בהצלחה’. כאילו שהם לא יודעים שכדי לתקצב את הפסטיבל מינהל תרבות שם שקל מול שקל, דהיינו חצי מהסכום. משום מה העירייה התנערה מאחריות, והכסף שבאותה שנה היה אמור להגיע לפסטיבל הלך לשני דברים – לאירועי יום העצמאות עם אייל גולן בבמות ולאירועי 50 שנה לתיאטרון חיפה. מאז הפסטיבל לא שב. אני מנסה להחיות אותו בכל שנה, על זה אני לא מוותר לעירייה, ובכל שנה אני נתקל באותה תשובה של ‘אין לנו תקציב’. אני יודע שאמנים רק מחכים לשמוע מתי חוזר הפסטיבל, אבל זה לא תלוי בי. יש מדיניות לא ברורה שכאשר אני מצליח יותר מדי, אני מקים עלי יותר אויבים מאשר שותפים, ועד עכשיו אני לא מבין למה. אם הייתי סוג של נירו לוי היה לי יותר קל לקבל את מה שאני רוצה, וזאת עובדה. כי ברגע שהוא רק פצה פה הוא קיבל כל מיני דברים שאני אף פעם לא קיבלתי. על זה היתה התרעומת שלי. הרי איך זה יכול להיות? הוא לא תושב חיפה והוא לא הוכיח את עצמו עדיין. הוא לא בא לשחק פה בתיאטרון אלא כדי להקים סוג של בית ספר. ואני בעד, אין לי בעיה שהוא יקים את בית הספר שלו מולי, תחרות היא דבר בריא, אבל שהתנאים יהיו הוגנים. למה הוא מקבל משהו שאני אף פעם לא קיבלתי?”.

מה הוא מקבל שאתה לא? זאבי אמר ל”כלבו” שגם הוא לא מקבל תמיכה מאתו”ס.

“זה גם מה שהוא אומר לי, אבל אם זה נכון, למה יש קשר של שתיקה סביב העניין. למה הוא הוציא חוזר שאוסר לדבר על העניין הזה? הם משתמשים בנירו כי הוא בסך הכל עלה תאנה של אתו”ס ושל העירייה לנפנף בו כדי שתראו עם מי אנחנו עובדים ואיזה יופי. אני יודע ממקורות פנימיים שלי ושל אנשים שעבדו עם נירו שהמטרה שלו היתה להיות בעיר התחתית אבל די הביאו אותו בכוח למתחם שלנו”.

בכוח?

“כי זאבי הוא חדש בתפקיד ורוצה להוכיח את עצמו ואנחנו בשנת בחירות. יכול להיות שנירו הוא מורה תותח ומנהל גאון, אבל הוא לא הוכיח את עצמו, הוא לא בנה פה תשתית. לפי הדברים שהוא אמר ולפי ההתנהלות שלו, גם מולי וגם מול תלמידים, העובדות בשטח אומרות שבינתיים אף תלמיד שלי לא עבר אליו, אבל הרבה תלמידים שמאוכזבים ממנו כן הגיעו לסטודיו. החיפאים הם לא מטומטמים. שם זה לא דבר שיגרום לחיפאי להשקיע במקום ללא קבלות. הקהל החיפאי הוא קהל אינטליגנטי שלא ייצא מהבית אחרי כל טרנד. נירו לוי נתפס בציבור כטרנד. הוא גם החליף שותף, הוא כבר לא עם יובל קרני אלא עם אלון גל. הם שינו את השם, קוראים לזה I am, והם עורכים סדנאות מודעות לתיאטרון. למי שעוקב אחרי הסיפור הזה יש תחושה שמשהו שם מקרטע. אני לא רואה בהם תחרות אמיתית. ושוב, זה לא העניין מי זה, היום זה איקס ומחר זה מישהו אחר. הבעיה שלי היא עם המדיניות של העירייה שרואה שם, מסתנוורת ולא בודקת בציציות. לחשוב שבזמן כל כך קצר כל העסק של בית הספר היה בסימן שאלה רק בגלל שהגיע מישהו מפורסם והעירייה מלקקת לו, בלי לבדוק, בלי לעשות את זה בצורה הדרגתית, בלי להשוות תנאים. למה הם פוחדים שאקבל את אותם תנאים כמוהו? אף אחד לא הצליח לענות לי על השאלות ששאלתי”.

למה אתה לא מבקש תקציבים משרת התרבות?

“אחת הסיבות לכך שאני לא מקבל תקציבים מהמדינה היא שחיפה לא נחשבת פריפריה, וזה בגלל המדיניות של יהב שהכריז שחיפה היא לא פריפריה. אני מבין את המקום שזה נובע ממנו, את המקום של האגו, אבל הוא מפספס כל כך הרבה בדרך. זו לא בושה להיות פריפריה. וחוץ מזה, חיפה היא פריפריה אם תרצה או לא תרצה. היא מתנהגת ומתנהלת כמו פריפריה ומתייחסת לעצמה ככזאת, והתושבים מרגישים שהם פריפריה. חיפה היא לא מרכז הארץ, מה לעשות? אבל אין בזה בושה, יש לזה יתרונות ויש חסרונות. כשאתה מכריז על העיר כלא פריפריה אני לא יכול לקבל תקציבים”.

שוורץ. "זו לא בושה להיות פריפריה" (צילום: חגית הורנשטיין)

איך שוורץ תרם לעלייה לישראל

נדמה שמאבקים הם מנת חלקו של שוורץ גם בחייו האישיים. את בן זוגו צ’ן צ’ן הוא הכיר באמצעות אפליקציה של צ’טים שהוריד לסמארטפון הראשון שאביו רכש עבורו ומעולם לא השתמש בה. יום אחד, בחדר המתנה של רופא השיניים, הוא נכנס לאפליקציה כדי להעביר את הזמן והחל לצ’וטט עם הראשון שפנה אליו – סיני שנראה כמו דוגמן ושוורץ היה בטוח שזו תמונה מזויפת של פרופיל פיקטיבי. בשלב מאוחר עברו השניים לשוחח בסקייפ, והדוגמן הפך לדמות אמיתית שנראית ממש כמו בתמונה. אבל הוא לא היה דוגמן אלא פסנתרן ומוזיקאי מוכשר שלא ידע מילה באנגלית והשתמש בתוכנה שתרגמה את מה שכתב בסינית.

את חמש השנים האחרונות הם העבירו בטיסות הלוך ושוב, עד שצ’ן צ’ן החליט שאין לו מה לחפש יותר בסין ועשה עלייה. הוא לומד עברית באולפן, ושוורץ למד סינית שמאפשרת לו להתנהל ולשוחח בחופשיות. השניים מחכים לאישורים שיאפשרו לצ’ן צ’ן לעבוד פה ולקבל מעמד של תושב. האופטימיים מדברים על שבע שנים, הפסימיים הזהירו שמדובר בעשור שלם של המתנה. בינתיים הם מתגוררים בעיר התחתית כדי להיות קרובים לאולפן ולמשרד הפנים, שם הם נאבקים להכרה. שוורץ מתפרנס מתפקידי משחק מזדמנים ומהתלמידים בבית הספר, שמשלמים לא מעט אבל מקבלים לדבריו תמורה מלאה.

“אני רוצה שאנשים יבינו שלחיות ולעבוד בחיפה זה לא אומר מראש פשרה”, הוא מסביר, “יש לי רשימת מורים מקצועיים ארוכה, אבל רק כיתה אחת. אנחנו מחכים לעוד תלמידים, כאלה שיידעו שאנחנו לא פחות טובים מאשר שום מקום אחר. בעיני אנחנו יותר טובים. שיטות הלימוד שלי מעודכנות לגבי מה ששחקנים צריכים לדעת כאן ועכשיו. שלום מיכאלשווילי יעביר קורס בסטנד אפ כי זה מה שקורה היום ואני מחויב ללמד את הז’אנר הזה. לבית הספר יש ראש צעיר, עדכני ובין לאומי. חיפה היא כר מרעה לבוהמה חדשה, לאמנות מעודכנת. אין שום סיבה שמפה לא תצא הבשורה”.

יצא מפה בוגר מפורסם?

“הכי מפורסם זה איתי זבולון שהופיע בערוץ 10 בסדרה קומית ‘ויקי ואני’. הוא שיחק את כותב הנאומים של שרת התרבות מגי אזרזר. אני מחכה לבוגר הגדול, אבל זה בית ספר צעיר מאוד, רק בן חודשיים”.

שוורץ וצ'ן צ'ן. הדוגמן הפך לדמות אמיתית

תגובות: “העירייה מתייחסת לכל מוסדות התרבות בצורה אחידה”

מעיריית חיפה נמסר בתגובה: “העירייה מתייחסת לכל מוסדות התרבות הפועלים בעיר בצורה אחידה, ותמיכותיה באירועי תרבות עצמאיים ניתנות על בסיס של קריטריונים קבועים שאושרו על ידי מועצת העיר. אנו מברכים על הקשר המצוין שעליו מעיד יונתן שוורץ עם מנהל אגף התרבות לשעבר אורי בלום ז”ל שהלך לעולמו לפני כחודש בלבד, ומשוכנעים כי קשר זה יישמר גם בעתיד עם מחליפו של בלום ז”ל, לכשייבחר. עד אז מוזמן שוורץ לפנות לראש מינהל החינוך, התרבות והספורט בעירייה אילנה טרוק, שתשמח לפגוש אותו על מנת לבחון את המשך שיתוף הפעולה עמו במסגרת הכללים והנהלים שנקבעו בנושא”.

מנכ”ל אתו”ס יגאל זאבי: “שמחתי מאוד להיחשף לדבריו החתרניים של יונתן שוורץ. אם שוורץ, שיושב במבנה עירוני ומשלם שכירות לעיריית חיפה, מרגיש מספיק חופשי ובטוח להתבטא בצורה חריפה ומתריסה נגד ראש העיר ונגדי, זה אומר שבאמת יש באתו”ס חופש יצירה ופעילות מלא ומוחלט שימשיך להיות לא תלוי במאום, ועל כך גאוותי. תיאטרון הסטודיו של שוורץ ובית הספר למשחק של לוי הם חלק מהפסיפס שראש העיר מעודד וימשיך לעודד באמצעות אתו”ס. נפגשתי בחודשים האחרונים עם שוורץ פעמיים, ביוזמתי שלי, ואמשיך להיפגש איתו, כמו גם עם לוי ועם אחרים, כדי להמשיך לפתח ולגוון את הפעילות התרבותית בחיפה ככל יכולתי מתוך הבנה כי תרבות היא המהות העמוקה ביותר של ‘מותר האדם מן הבהמה’, ולשם כך אני נמצא באתו”ס”.

נירו לוי: "הכל שטויות, מלבד זה שאשמח להזמין את שוורץ לצהריים אצל ההורים שלי בחיפה כדי שילמד מי החיפאי מבין שנינו”.

נירו לוי. "הכל שטויות" (צילום: יריב פיין וגיא כושי)