"האור הגדול יבוא מפה"

פירמידה מתעוררת. 25 שנים אחרי שקבוצת אמנים נכנסה למבנה בית ספר נטוש בוואדי סאליב והפכה אותו למשכן לאמנות עכשווית, בעידודם ובתמיכתם של עיריית חיפה ושל אריה גוראל שעמד אז בראשה, חוזרת הפירמידה לייעודה המקורי, רק שהפעם היא מחודשת, משופצת ומיופייפת. מהמבנה המט לנפול נשאר רק השלד. על שיפוץ 3,000 המטרים הרבועיים, אשר מתפרשים על חמש קומות, הופקדה קבוצת תו שיצרה חללים מהפנטים שמתמזגים האחד עם השני בהרמוניה, עם מרפסות עצומות הפונות אל עבר נמל חיפה וממש מזמינות את הנוף להיכנס לתוך החלל. מלבד גלריה נערכות במקום סדנאות של אמנים, שבהן יכולים המבקרים לראות מקרוב את תהליך היצירה ולפטפט עם האמנים.

בקבוצת המייסדים של פירמידה היו חברים אברהם אילת, יעקב דורצ’ין, יהודה יציב וישראל ורטמן, שעדיין פועלים במקום, ומורל דרפלר ז”ל. שאיפתם המוצהרת היתה הפריה אמנותית בין ישראל לעולם וקידום האמנות בישראל. ביום חמישי, 21 בדצמבר, תיפתח במקום תערוכת מחווה לחמשת המייסדים שאותה אוצר ד”ר חיים דעואל לוסקי, שגם לו יש סטודיו במקום. מנכ”ל פירמידה הוא שמעון אלון, בעל קילומטראז’ עצום בכל מה שקורה בחיפה מבחינה אמנותית, ועם מינויו של האמן החיפאי גיל גורן ליו”ר הדירקטוריון מטפחים השניים חזון וחלום משותפים: להחזיר עטרה ליושנה.

פגשתי אותם בנקודה המרשימה ביותר במבנה – הגלריה המשקיפה על החלל המרכזי מהקומה השלישית, שאת הקיר היחיד בה מעטר ציור מופשט ענק שבקלות ניתן לטעות ולייחס אותו לאחד מהאמנים הצעירים הפועלים במקום. זהו אחד מהחיבורים שפירמידה נועדה להם – יצירת דיאלוגים מעניינים בין הצעירים והוותיקים. אלא שהאחראי ליצירה הזו הוא דווקא ישראל ורטמן, איש שנושק לגיל 80.

פירמידה. שמעון אלון: "החזון בכללו היה להקים בוואדי סאליב קריית אמנים” (צילום: חגית הורנשטיין)

בניו יורק, באמסטרדם, בהונג קונג וגם בחיפה

בתחילה השניים לא רוצים להתראיין. “מי אני? אני אבק”, מכריז על עצמו גורן – אמן בין לאומי שחווה שנה נפלאה ברחבי העולם עם יצירותיו. “ואני רק פקיד”, מנסה אלון לשכנע אותי לא לשרבב את שמו. בהמשך הם נפתחים.

איך נוצר החיבור ביניכם?

גורן: “אני חיפאי מאז שנת 1991, וברוב השנים מאז, למעט שלוש שנים, נסעתי בכל בוקר מחיפה לעבודה בתל אביב. בכל השנים האלו היה לי חלום – לעשות משהו בחיפה שקשור באמנות, להיות מעורב פה במה שאני יכול”.

מה עשית בתל אביב?

“הייתי מנהל קריאייטיב במשרדי פרסום. אני עפולאי במקור, ולמדתי עיצוב גרפי במכללת ויצו בחיפה. במכללה הכרתי את אשתי שהיתה מורה ללשון בתיכון, ונשארתי לגור בעיר. שמרתי על קשר עם המורים שלי – עם ארז ישכרוב ממכללת תילתן, עם אלי גרוס ועם ישראל לוי – חיפאים שתמיד היו פה, גם אם לפעמים יצאו אל העולם הגדול אבל תמיד חזרו. לפני עשר שנים חווינו תאונת דרכים קשה במשפחה, תאונה קטלנית, ופתאום באמצע החיים קיבלתי בומבה גדולה מאוד. ארבע שנים לקח לי להתאפס, ויום אחד הבנתי שאני יכול לעשות יותר ממה שאני עושה. את יודעת, להיות סמנכ”ל קריאייטיב במשרד פרסום גדול בתל אביב זה נראה המון, אבל הרגשתי שאני צריך לתעל את האנרגיה שלי למקומות אחרים. החלטתי שאני הולך לעשות משהו חדש באמנות. עבדתי על זה במשך שנתיים, לא שיתפתי אף אחד, עשיתי הכל לבד, ויצרתי שפה שהיא מאוד מאוד ייחודית. לפני שלוש וחצי שנים הצגתי בפעם הראשונה, וכיום אני מציג בדטריוט, מיאמי, סן פרנסיסקו, ניו יורק, אמסטרדם, האג, תל אביב, צפת, ירושלים, הונג קונג, ועכשיו יש לי הזמנה להציג גם בבייג’ינג. היו לי השנה תערוכת יחיד בגלריה נחשבת בניו יורק ועוד תשע תערוכות קבוצתיות בניו יורק. אחת מהן נחשבת לתערוכה הכי מדוברת ב־World Trade Center”.

ואיפה חיפה משתלבת בתוך כל זה?

“לפני כשנה וחצי אבא שלי שאל אותי למה אין לי שום דבר בחיפה. עניתי לו שאין איפה, אני לא מכיר מקום מתאים. יום אחד הרמתי טלפון לאחראי על האמנות הפלסטית בעירייה שלא הכרתי אותו בכלל ולא היה לי מושג מי הוא, ואמרתי לו ‘קוראים לי גיל גורן ואני גר בחיפה וכל יום ב־20 השנים האחרונות אני נוסע לתל אביב. אני עושה אמנות ומציג בניו יורק, ואבא שלי שואל אותי מה עם חיפה?’. שאלתי אותו איך אני יכול לעשות משהו בעיר. הוא הציע להיפגש לקפה. זה היה שמעון אלון”.

ומה הוא הציע לך?

“הוא אמר לי שיש גלריה לאמנות מודרנית בגרנד קניון ושהוא יכול לחבר אותי לאוצרת שירלי משולם ושאולי יצא מזה משהו. זה הצחיק אותי כי עבדתי עם הגרנד במשרד הפרסום של הקניונים של ליאורה עופר. נפגשתי עם שירלי שהתלהבה, אבל ביקשה שאעשה משהו שקשור לחיפה. זו היתה הפעם הראשונה שבה עשיתי עבודה ענקית על חיפה. זו היתה חוויה נפלאה כי בסופו של דבר הכי חשוב לך זה המקום שבו אתה חי ולעשות בו את מה שאתה יודע. אתה יכול להצליח מאוד בעולם, אבל זו לא אותה הרגשה כמו שאתה עושה משהו בביתך. ככה החלה ההיכרות שלי עם שמעון, ויום אחד הוא התקשר אלי וביקש להיפגש. בפגישה הוא הציע לי להיות בוועדה הציבורית של פירמידה ביחד עם אנשים מכובדים מאוד. זה החמיא לי, אבל חשבתי שמי אני בכלל. הוא אמר שהוא רוצה את הראש השיווקי שלי ואת היכולת שלי לדחוף ולהזיז הרים. הסכמתי. זה כבוד גדול. כמה ימים אחר כך אורי בלום ז”ל התקשר וסיפר שהם יצאו כרגע מישיבה ושראש העיר יונה יהב חתם על המינוי שלי לוועדה. אחרי איזה חודש קיבלתי טלפון נוסף שבעצם הם רוצים שאהיה יושב הראש. וואו, זו כבר מחויבות הרבה יותר גדולה. נפגשנו כולנו והצגתי את החזון שלי למקום – מרכז בין לאומי לאמנות עכשווית שיושב בחיפה. אמרתי להם ‘זה הסיפור. אם אתם הולכים איתי על הקונספט שמחיפה תצא הבשורה הגדולה, ואני מאמין שאפשר לעשות את זה, להקים מרכז שבו לא מוצגות עבודות שלא מעניינות אף אחד אלא עבודות אמנות שיכולות לקחת את המקום הזה רחוק – הרבה יותר ממה שמישהו חשב אי פעם – אז אני מוכן ללכת על זה’. קיבלתי תשובה חיובית, ויהב חתם שוב על המינוי שלי, הפעם כיו”ר הוועדה. בהמשך פגשתי את יונה במקרה – אני לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי – והודיתי לו על אישור המינוי שלי ליו”ר. הוא ענה ‘אני מודה לך שלקחת את התפקיד הזה כי זו משימה גדולה מאוד’. הקטע הזה היה מרגש כי באמת לקחתי על עצמי דבר גדול”.

עד כמה גדול?

“אחת מההחלטות הראשונות שביקשתי להעביר, והצלחנו בכך, הוא להקים יש כאן 24 חדרי סטודיו. שלושה מהם יהיו שמורים לשיתופי פעולה עם מרכזים דומים מחו”ל שבמסגרתם יתבצעו חילופי אמנים. אני בעצמי הייתי במשך חודשיים בשהות אמן בניו יורק. 24 שעות ביממה עבדתי על אמנות בלבד, וזה לקח אותי למקומות אחרים לגמרי ממה שהכרתי עד אז וקידם אותי מאוד. אני רוצה להגיע למצב שיהיו כאן כל הזמן אמנים מחו”ל כאורחים של פירמידה, בעצם אורחים של עיריית חיפה. רק לחשוב אלו שגרירים שלנו הם יהיו אחר כך. ואמנים שלנו, של פירמידה, ייצאו לשהות אמן במקומות אחרים. זו תהיה חגיגה. יש נכונות בעולם לעשות שת”פים כאלה כי אמנים תמיד מוכנים לנסוע לצד אחר של הגלובוס כדי לעבוד. סטודיו אחד נוסף אנחנו נשמור לאמן ישראלי, לא חיפאי, מאותה הסיבה. אני רוצה שיהיה פה תמיד אמן מבחוץ לתקופה של חודש-חודשיים, שיכיר את חיפה ויהיה שגריר של רצון טוב של העיר ושל מה שקורה פה. יש פה משהו ענק. הגיעו לכאן אנשים שהקימו מרכזי אמנות בירושלים ובתל אביב והם עמדו פה בהלם. הם לא ראו דבר כזה בארץ, וזה קיים אצלנו בחיפה. האור הגדול יבוא מפה. אני חושב שאנחנו צריכים להיות גאים במה שיש פה”.

גורן. "אנחנו צריכים להיות גאים במה שיש פה” (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מכוונים למקום הכי גבוה שיש

בסיבוב הראשון של פירמידה הציגו בה אמנים כמו מנשה קדישמן, משה גרשוני, יאיר גרבוז, משה קופפרמן, מאיר פיצ’חדזה, יגאל תומרקין ופנחס כהן-גן בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, כאשר האמנים המייסדים והאמנים החדשים בפירמידה משמשים אוצרים פעילים. בגלגול הנוכחי תהיה למקום אוצרת נחשבת. “יום אחד בא אלי שמעון”, מספר גורן, “הסביר לי על עולם האוצרות במדינת ישראל ומיהן השתיים הטובות ביותר, והורה לי להיכנס לאוטו כי אנחנו נוסעים להיפגש עם אחת מהן כדי לשכנע אותה ולסגור איתה. לשם אנחנו מכוונים, להכי גבוה שיש”.

מי זו?

“כלום עדיין לא נסגר, אז לא נוכל לחשוף את שמה כרגע”.

האמנים שנמצאים פה כיום הם מוכרים?

“אף אחד בעיר הזו לא מכיר ולא יודע שיש כאן אמנים אחד אחד. אני מסתכל על הרזומה שלהם – הם הציגו במקומות הכי נחשקים – אבל אף אחד לא יודע שהם פה. חייבים להוציא את הדבר הזה החוצה. יושבים פה גבי בן חיים, יעקב חפץ, יעל בלבן, אורית סימן טוב, מיכאל בלק ויעקב דורצ’ין. הוא חתן פרס ישראל והוא מהמייסדים של פירמידה, זה לא משחק ילדים. יושבים פה Broken Fingaz (קבוצת אמני רחוב מוכרת בעולם שהחלה את דרכה ברחוב מסדה; ח”ה). הם עשו קליפ לפאקינג U2 שיצא השבוע. מפה. פה הם עבדו. מוואדי סאליב יצא קליפ ל־U2 שהוקרן ב’סאטרדיי נייט לייב’. כל האנשים האלה נמצאים פה, ואני אומר שכל מה שצריך לעשות זה להראות את זה לקהל”.

התערוכה והאירוע שיתקיימו פה בשבוע הבא הם לא הפתיחה הרשמית.

“תערוכת הפתיחה תתקיים באפריל. אנחנו מחממים מנועים כדי לבדוק שהאורות דולקים ושהכל עובד כמו שצריך. התערוכה הקרובה מחוברת לאמנים הצעירים שעובדים כאן. יהיה פה ערב עם הופעות שמארגנים הברוקן פינגאז, חנות גלריה שבה יימכרו הדפסים ומוצרים מעוצבים על ידי אמנים, ובר קבלת פנים. הכניסה תהיה חופשית. פתאום יש פה בלגן, באנו להעיר את הדבר הזה”.

מה באמת בקשר לחיבור לצעירים?

אלון: “שיתוף הפעולה בין הצעירים לוותיקים הוא מעניין מאוד. כשמסתכלים על הצעירים ועל מה שעושה איש כמו ורטמן שמתקרב לגיל 80 זה פשוט מפליא. החיבור הזה ביניהם הוא בסיס יציב וחזק לפיתוח של המקום וכמובן להנאתו של הציבור הרחב. זה חיבור שאינו מובן מאליו. הוותיקים הם המנטורים של הצעירים שכל הזמן מתייעצים איתם”.

כמה זמן לקח לורטמן לכסות את הקיר?

“אני אגלה לך סוד, את לא תאמיני. ברגע שהוא קיבל אישור – עוד לא הספקנו להניח קרטונים על הרצפה כדי למנוע לכלוך – הוא התנפל על הקיר הזה כאילו אין מחר. ביקשתי ממנו להפסיק כי הרצפה מתלכלכת מצבע, אבל הוא לא שמע, לא הקשיב, ראה רק את הקיר. אחרי כמה ימים אפשר כבר היה לראות את הציור. מדי כמה ימים הוא מגיע, מוסיף משהו קטן והולך. זה ציור מאוד פרש, מאוד רענן וצעיר. הוא באמת יכול להתחבר לעבודות של ברוקן פינגאז יותר מאשר לעבודות של הציירים הוותיקים”.

האמן ישראל ורטמן על רקע עבודתו. שילוב של ותיקים וצעירים (צילום: חגית הורנשטיין)

החיבור בין ואדי סאליב לאמנות הוא אמירה

פירמידה כאמור היא מקום עבודה רב תרבותי, משותף ומשתף, ללא מחויבות לסגנון אחד או לזרם של אמנות, אשר מאופיין בהכלה, בתמיכה באמנות של האחר ובאווירה של קבלה הדדית עבור אמנים מכל קשת היצירה.

אלון, כל אמן יכול לקבל פה סטודיו?

“האמנים נבחנים על ידי ועדת קבלה שהיא ועדה מקצועית בתוך הנהלה ציבורית. לאמנים הוותיקים נתנו, לפנים משורת הדין, להיות פה ללא ועדת קבלה. הם משלמים אך ורק עבור חשמל ודמי אחזקה, ומדובר בעלות סמלית ביותר. הם חתומים על חוזה לפרק זמן של שנה עד שנתיים עם אופציה של ההנהלה הציבורית להארכה לשנה נוספת, כך שתהיה תחלופה. כי בסופו של דבר זה מקום שיהיה חממה לאמנים צעירים, שייתן להם את הבסיס ללכת הלאה ולעוף על העולם”.

גורן יציג פה?

“לא. כחבר הנהלה ציבורית אסור לו, גם אם האוצרת תדרוש. הוא יכול להתפטר ואז להציג”.

גורן (צוחק): “באמת?! לא ידעתי את זה”.

אתה צוחק אבל אלון רציני לגמרי.

“די, באמת לא אוכל להציג כאן? טוב. פירמידה יותר חשובה מכולנו”.

אתה מגיע מהתחום. עד כמה קשה להיות אמן בארץ?

“היום אני מבין עד כמה זה קשה להיות אמן, ועוד אמן שרוצה לפרוץ ושמוכן לשלם את המחיר. כי רק מי שמוכן לשלם את המחיר יכול להצליח. זה מה שאני עובר בשלוש וחצי השנים האחרונות”.

מהו המחיר הזה?

“החלטתי שאני הולך להשקיע את כל היכולות שלי לעשות אמנות בצורה אחרת ולפרוץ. לכן אני מציג בכל המקומות האלה ברחבי עולם. המחירים הם לא פשוטים. זה לעבוד 24 שעות ביממה, כל יום כל הזמן, ולתת הכל. היום אני גם אמן וגם עוסק בקריאייטיב באופן עצמאי”.

מה משתלם יותר?

“הכי חשוב זה מה קורה בנשמה. זה לעבוד בבית, כאן בחיפה, ולא לנסוע לשם”.

חיפה, שהיא לא בדיוק מרכז תרבות ואמנות, פתוחה לקבל מקום כזה?

“אני רואה מה קורה ושומע קולות מסביב. יכול להיות שהחיפאים לא רואים את מה שאני רואה – שזה המקום הכי טוב בארץ, עיר מדהימה מכל הבחינות. מבחינה תרבותית, אם יש עירייה שלאורך 25 שנה מובילה מקום כזה ורק מחזקת ומשפרת אותו, אז ברור שיש מקום כי העיר רוצה את זה. פרנסי העיר החליטו שחיפה ראויה לכך שיהיה לה מרכז אמנותי אמיתי. אין מקומות כאלה בארץ, ויש מעט מקומות כאלה בעולם שבהם עיר מחליטה שהיא משקיעה ושמה כסף כדי להקים מרכז אמנות. אני זוקף את זה לזכותו של ראש העיר”.

אלון: “יש שני אנשים שדאגו לפירמידה – יהב וישראל סביון שהיה סגנו והאחראי על תיק החינוך והתרבות. הם השניים שהניעו את הגלגלים להקים מחדש את המרכז הזה. המקום היה חרב לחלוטין, אי אפשר היה להישאר בו גם מבחינה בטיחותית. החזון בכללו היה להקים בוואדי סאליב קריית אמנים. הלכה למעשה זה חזון שכבר דיברו עליו עוד מתקופת אבא חושי וגוראל, ושני אלה – יהב וסביון – היו הגורמים שיצרו את התהליך להקמת המקום הזה ולחידוש ואדי סאליב”.

אתם מאמינים בתחייתה של העיר התחתית?

אלון: “אני חושב שהחיבור בין ואדי סאליב לאמנות הוא אמירה. אנחנו נמצאים בשיפולי הוואדי, במקום שמחבר את הדר ואת שוק תלפיות לעיר התחתית, ששם העבודה כבר נמצאת בעיצומה ונעשים בה דברים נפלאים ונהדרים. אז עם הדברים שקורים בתחתית והדברים שכבר קורים בשוק תלפיות המתפתח, גם תרבותית וגם קולינרית, ביחד עם כל מה שנעשה כאן בוואדי סאליב – זה חזון כולל פנטסטי. אני חושב שזה לא קורה בהרבה מקומות. אנחנו נראה את המכלול של זה ואת העוצמות של זה בעוד כמה שנים, אבל אם מסתכלים היטב רואים את החיבורים האלה, שגם אם הם נעשו כל אחד באופן ספורדי לכשעצמו, הם מתחברים יפה מאוד ביחד והם מנוף אדיר מבחינה תרבותית”.

רבות מהתערוכות שהוצגו בעבר בפירמידה עסקו בנושאים חברתיים ופוליטיים. גם עכשיו יהיו תערוכות עם אמירה פוליטית?

“האוצרת תהיה חופשית להציג עבודות אמנות ללא צנזורה. לפחות מבחינתי, ואני מניח שגם מבחינת ההנהלה הציבורית. לא נשים שום מחסומים”.

הפירמידה תהווה תחרות למוזיאון חיפה?

“אנחנו לא מהווים תחרות למוזיאון חיפה, כבודו במקומו מונח. עלינו לא חלים כללים מוזיאליים שמחייבים אותם. מוזיאון הוא בדרך כלל שמרני יותר ולא מציג עבודות של אמנות עכשווית, אף על פי שהמוזיאונים כבר הבינו שצריך לעשות את זה והם מציגים דברים שפעם לא היו נכנסים למוזיאון. מטבע הדברים גלריה היא יותר צעירה, יותר רעננה ויותר מעזה, וגם לשם אנחנו מכוונים. יש לנו יתרון גדול – יש לנו סדנאות של אמנים שלא בהכרח יציגו, אבל הם נותנים למקום אנרגיה חיובית ליצירה”.

גורן. “הכי חשוב זה מה קורה בנשמה" (צילום: חגית הורנשטיין)