"אין מקום בעולם שמכבד את המוזיקה הערבית יותר מישראל"

היא נולדה בחיפה ובנערותה עקרה עם משפחתה לארצות הברית, שם סיימה את לימודיה התיכוניים וגם תואר בראיית חשבון, הכירה את מי שעתיד להיות בעלה, התחברה למוזיקה הערבית והפכה לכוכבת. אבל למרות ההצלחה העולמית היא תמיד חלמה לחזור לישראל. כעת, אחרי שנים של הופעות בכל רחבי העולם הערבי – במצרים, בלבנון, בירדן, בתימן ובתוניס – הגשימה ויולט סלאמה את חלומה ושבה לארץ. מחר (חמישי) היא תופיע בבית הקונפדרציה – מרכז למוזיקה אתנית ולשירה בירושלים, שנחשב לאחד ממוסדות התרבות הוותיקים בבירה. שם המופע הוא "כולת'ומיאת" והוא חלק מסדרת המופעים "ארבע כנפות תבל".

סלאמה, מתי החלת להתעניין במוזיקה?

"הכל התחיל בילדות – בבית הספר ואחר כך בשכונה. תמיד אמרו לי שנולדתי עם קול יפה, והחלום להיות זמרת גדל איתי. רציתי ללמוד מוזיקה באופן פורמלי, לעבור לחו"ל ולהתפרסם בעולם הערבי. כשהייתי בת 16 עברנו כל המשפחה לארצות הברית, ושם נהגתי לשיר בכנסייה. לאט לאט אנשים התחילו להכיר אותי ועשיתי כל מיני הופעות. בהמשך עברתי לגור במצרים למשך שלוש שנים, והתמזל מזלי שמוחמד אל-מוגי ובליג חמדי – המלחינים שהלחינו לאום כולת'ום את השירים – עבדו איתי".

איך הגיבו ההורים שלך להחלטתך להיות זמרת?

"אבא שלי התעקש שאסיים את לימודי ראיית החשבון. עשיתי את זה אבל המוזיקה תמיד היתה בדם שלי והרגשתי שאני חייבת להיות זמרת. בסופו של דבר המשפחה שלי הבינה שזה מה שאני אוהבת ורוצה לעשות. נכון שבמגזר הערבי זה לא מקובל שאשה תהיה זמרת ותופיע, אבל המשפחה תמכה בי. גם כשהכרתי את בעלי הוא תמך בי, אבל עם הזמן הבנתי שקשה מאוד לחיות בעולם הערבי כזמרת עם משפחה ועם שלושה ילדים".

ועכשיו זה קל יותר?

"הילדים שלי גדלו, אבל כשהם היו קטנים התרחקתי מהופעות ועסקתי בעיקר בגידול שלהם ובטיפול בהם. כשהם גדלו הייתי חייבת להמשיך עם המוזיקה. התעקשתי להמשיך לשיר. להופעות הראשונות אחרי החזרה הגיע מעט מאוד קהל, בעיקר חובבי השפה הערבית שגילם הממוצע היה 50+, אבל לאט לאט רכשתי קהל מעריצים גדול ונלהב".

סלאמה. "פספסתי המון הזדמנויות להתפרסם בעולם הערבי" (צילום: ואסים פרח)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

גדלת במשפחה ערבית בחיפה. את רואה שינוי בין חיפה של פעם לחיפה של היום מבחינת הדו קיום?

"חיפה עברה שינוי לרעה. גדלתי בשכונה עם רוב יהודי, וחיינו – יהודים וערבים – כמו משפחה אחת. את כל האירועים חגגנו ביחד, ואני אפילו בקשר עם משפחה אחת עד היום. למרות הכל, בחיפה יש דו קיום לעומת שאר הערים בארץ. חוץ מזה, אני שמחה מאוד לחיות בישראל, עם המשפחה ועם החברים שלי".

איך זה שבארץ לא זכית להכרה?

"הופעתי במדינות ערב, בארצות הברית ובאירופה בפני קהל שרובו ככולו הוא ערבי. ולמרות שאני לא מפורסמת בחברה היהודית, אין מקום בעולם שמכבד את המוזיקה הערבית יותר מישראל".

את עומדת להופיע בבית הקונפדרציה בירושלים. את חושבת שזה סמל לשלום ולדו קיום?

"אמנם זו לא הפעם הראשונה שבה אני משתתפת באירועים כאלה – השתתפתי כמה פעמים בפסטיבל העוד – אבל זה באמת נותן הרגשה של דו קיום. כשאני רואה בקהל ערבים ויהודים שבאים לשמוע אותי שרה בערבית זה נותן לי הרגשה שאפשר לחבר בין אנשים באמצעות המוזיקה".

את רואה בעצמך שגרירה של ישראל בעולם?

"כשגרתי במצרים לא אמרתי שאני ישראלית, זיהו אותי כפלסטינית. רק בפעם האחרונה שבה הופעתי בבית האופרה בקהיר אמרתי את האמת, שנולדתי בישראל. מאז לא הזמינו אותי להופיע שם".

למה את לא שרה גם בעברית?

"מאז ומתמיד שמעתי את אום כולת'ום, זו המוזיקה שהתחברתי אליה. זה עניין של טעם והרגשה. אני מוצאת את עצמי ואת היכולות שלי במוזיקה הערבית הקלאסית. אפשר להגיד שגם בגלל זה הצלחתי במצרים".

ולמה בחרת לחזור לישראל ולחיפה?

"זה היה החלום שלי, ובמשך שנים ניסיתי לשכנע בכך את בעלי, למרות שהוא לא ישראלי. בסופו של דבר הוא השתכנע שנחיה פה. אני שייכת לכאן, אני מרגישה שזה הבית שלי. אני בן אדם של שלום. כשאני מדברת עברית יש לפעמים מילים שאני לא זוכרת, אבל אף פעם לא שכחתי את העברית, הרי גדלתי פה".

את מרגישה שהקריירה שלך התפספסה?

"פספסתי המון הזדמנויות להתפרסם בעולם הערבי בגלל שבחרתי להקים משפחה. זה עצר אותי. יש לי המון רצון ליצור יותר, וכיום אני מתחילה לשיר את השירים הפרטיים שלי מול קהל".