“החברים שלי ואני לא הדפוקים, אנחנו הנורמליים”

היו ימים, לא רחוקים מדי, שבהם התחבטו בלייני חיפה בשאלה לאן יוצאים היום. הסיבה לא היתה היעדר של מועדונים כמו המצב כיום, אלא ההיפך הגמור – חיפה הוצפה אז במקומות בילוי, ובכל נקודה על מפת העיר שבה הייתם תוקעים סיכה יכולתם למצוא היכן לבלות בסופ”ש. לדור הצעיר שלא ידע את האומן 17 הפתיח הזה הוא בבחינת מדע בדיוני. אבל הבליינים הוותיקים זוכרים בוודאי את הלונה, הסיטי הול, החורבה, המנקיס, הגראסהופר, הבלונדי, הקרים שהפך בהמשך לסטייג’ 27, ועוד ועוד. אלא שמאז עברו הרבה מים (רובם מעופשים) בקישון, וחיפה הפסידה את הבכורה לקריות. שם, מעבר לנחל, נפתחו מועדונים למכביר, בעוד שכאן מעטים הם המועדונים שעדיין פעילים.

אבל מתחת לפני השטח מתפתחת בחיפה סצנה חדשה. ספק רב אם עובדי המדינה המעונבים שעושים את דרכם הביתה אחרי עוד יום עבודה בקרית הממשלה ובסביבתה יודעים מה קורה מתחת לאפם לאחר שהם מכבים את האור במשרד. באישון הליל, סמוך לבניין הטיל, מתדפקים מאות בליינים על שערי הכניסה של מועדון המינימרקט, וככל שהשעות מתקרבות אל עלות השחר מספרם רק מאמיר.

זוהי תופעה נדירה בעיר מנומנמת כמו חיפה. והמילה תופעה אינה מנותקת מהמציאות: הקהל שפוקד את המינימרקט הוא מדגם מייצג בהחלט של כל אוכלוסיית העיר – דבר שלא תוכלו למצוא במקומות בילוי אחרים – חיילים בחופשה מפזזים לצד קשישים בני 40 פלוס, הומואים וקוקסינליות יושבים לצד סטרייטים וסטרייטיות, יוצאי חבר העמים עומדים כתף אל כתף עם היפסטרים מהמגזר הערבי. בקיצור, הכל מהכל. תוסיפו לכך אולם ריקודים חשוך לחלוטין שבו אינכם יכולים לזהות את הדמות הניצבת לידכם ורק נורה קטנה מאירה על עמדת הדי.ג’יי, מוזיקת טכנו בדציבלים מחרישי אוזניים, מיקום צדדי, כמעט סודי, והרי לכם סצנת אנדרגראונד שלא מביישת אפילו את תל אביב. רק מראה המתפללים שנכנסים בשערי המסגד הגדול שמעבר לכביש לתפילת בוקר מזכיר לכם שאתם עדיין בחיפה.

המינימרקט. מוזיקת טכנו בדציבלים מחרישי אוזניים (צילום: SERJO ESSER)

חמישה אנשים במסיבה הראשונה

מי שעומד מאחורי המועדון החתרני הוא תום רדולסקו, בן 23, שאחרי התנסות בייחצון מסיבות פתח מקום שנועד לשמש סוג של מקום מפלט בשבילו ועבור חבורתו המצומצמת. קצת יותר משנה חלפה מאז, וגם הוא לא דמיין שהמקום יהפוך לאבן שואבת לבליינים שמגיעים אליו גם ב־5:00 בבוקר כדי לסגור את הלילה.

רדולסקו, איך הכל התחיל?

“לפני שנה וחודשיים הרגשתי שיש חוסר בחיי הלילה בחיפה. אתה רוצה לצאת לבלות, לרקוד, להרגיש בסים של טכנו שמלטפים את עמוד השדרה, ואין משהו שאפילו מזכיר את זה. למי שאוהב טכנו אין מענה, אבל לא רק למוזיקה הזו באופן ספציפי, אלא לעוד הרבה דברים בעיר הזו. לכן, כתחביב, פתחתי מקום קטן לחברים. מה שאתה רואה כאן עכשיו – זה לא היה בתכנון. הרעיון היה להביא 20 חברים ולרקוד קצת, אבל אז אנשים פשוט התחילו להגיע ולאט לאט הרחבתי את המקום”.

שאלה שבטח שואלים אותך הרבה – למה מינימרקט?

“הסתובבנו שיכורים בהדר, ושם כל 200 מטר אתה רואה מינימרקט שמעון ומינימרקט אלכס. זה שם שהרגיש לי מחובר מאוד לחיפה. שוב, הרעיון לא היה לעשות מזה עסק, לא לפתוח מועדון ולא לשנות כלום בחיפה. פשוט לא היה לנו לאן לצאת לבלות. עשיתי ישיבה עם חברים והחלטתי שזה מה שנכון לעשות. להורים שלי יש סופרמרקטים, והחברים צחקו שאקרא למקום מינימרקט. ומאז זה נדבק”.

למה בחרת בעיר התחתית? ואם כבר העיר התחתית למה רחוק מההמולה של מרכז העניינים?

“הרגשתי שזה המקום הנכון לפתוח מקום כזה. לא רציתי לפתוח ליד הפאבים כי לא רציתי שיהיו לי שכנים. אני נותן מענה למי שרוצה לרקוד, וזה אומר שצריך מוזיקה בווליום גבוה. גם לא רציתי להיות חשוף לכל עוברי אורח. שוב, אני מזכיר שזה היה צריך להיות מקום שלי ושל החברים שלי, אפילו בלי שומר, באים ונועלים את עצמנו עם מנעול, בלי שום עניין”.

ומתי החלטת להיפתח אל הקהל הרחב?

“עם הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים. למסיבה הראשונה שעשינו הגיעו חמישה אנשים, וזה היה ביום חמישי – היום של היציאות. בשבוע שלאחר מכן הגיעו עשרה, ואז זה גדל וגדל, ובכל שבוע המספר כמעט הכפיל את עצמו. בנקודה הזאת הצוות שלי ואני הבנו שצריך להגדיל את המקום ושיש עוד אנשים שרוצים את זה. פתאום קלטתי שהחברים שלי ואני לא הדפוקים בחיפה, שאנחנו הנורמליים ושיש עוד כמונו”.

בחיפה נסגרו כמעט כל המועדונים, ובהם היה סגנון מוזיקלי מגוון. אתם מצליחים מאוד ויש לכם ז’אנר ספציפי מאוד של מוזיקה.

“לדעתי, המוזיקה פה היא הכי טובה בארץ. הרחבה פה היא מאתגרת והקהל מבין מוזיקה. יש גם חוקים שקבענו בתחום המוזיקלי שאין כמוהם בשום מועדון בעולם, וזה נותן תוצאות. בגלל זה גם הסגנון המוזיקלי פה הוא נורא ייחודי. אבל הרבה אנשים באים לכאן לאו דווקא בגלל הטכנו אלא בזכות אווירת החופש והשחרור. כל אחד יכול לעשות מה שבא לו, כמובן בגבול הטעם הטוב ובלי לפגוע באחרים. לא כולם שרופים על טכנו, אבל הוא מוגש לקהל בצורה כזו שכולם יכולים ליהנות, גם אלה שלא באים מהעולם המוזיקלי הזה”.

המקום הפך לכור היתוך של אאוטסיידרים – הומואים, קוקסינליות, ערבים. ממש אנדרגראונד.

“נכון מאוד, זה ממש ככה. מההתחלה לא הגבלתי בשום דבר. ההגבלה היחידה היא ההגבלה החוקית של מדינת ישראל – 18 פלוס. אנשים שואלים אותי למה אני לא עושה את זה 23 פלוס, ואני עונה שאני מאמין שמי שבא ליהנות ולהתפרק, כל עוד הוא לא פוגע בבליין אחר שלי אני רוצה אותו פה. האנשים פה הם צבעוניים, באים לרקוד, לשמוע די.ג’ייז מהטופ של ישראל, לשתות קצת טובי. זה מה שהפך את המקום למה שהוא וזה כל היופי פה – כל אחד יכול להביע את עצמו בלי שאיש יצחק עליו וילחש סודות באוזן. זה העניין במקום – אתה יכול להיות מי שאתה בלי שישפטו אותך”.

אז אין כאן סלקציה.

“כמו שאמרתי – אין הגבלות. מתחת לגיל 18 לא נכנסים, מעל גיל 18 אתה בפנים. אבל אם באת לעשות בעיות אז כמו בכל מקום אחר השומר יבוא ויוציא אותך החוצה. אנחנו לא מוכנים שיהיו כאן הטרדות מיניות ואלימות פיזית או מילולית. מקומו של אחד כזה הוא לא איתנו. אתה יכול לבוא, ליהנות והכל יהיה בסדר. אתה אפילו יכול להיזרק על ספסל ואני או העובדים שלי נעלה אותך על מונית ונדאג שתגיע הביתה. כל העובדים שלי יודעים שיש להם רשות מלאה לקחת כסף מהקופה כדי לשים אותך על מונית. תסתכל מסביבך – יש פה אנשים מכל הסוגים. יש אנשים שבאים עם חליפות ספורט מלאות ונכנסים כדי לעשות אימון ואנחנו בסדר עם זה, ויש אנשים שבאים אלגנט לגמרי וגם זה סבבה. המטרה של מי שבא לפה היא לא לראות ולהיראות, אלא פשוט לבוא לסגור את השבוע ולהתחרע במובן הטוב של המילה. תעשה מה שטוב לך כל עוד אתה לא פוגע במישהו אחר. אף אחד לא מסתכל עליך ואף אחד לא שופט אותך. רק תהנה”.

במועדונים מהסוג הזה בתל אביב קורים דברים מעניינים בשירותים. גם פה אתם לא בדיוק אנטי הדברים האלה.

“אני לא יודע. אני לא בטוח שאני מבין על אלו דברים אתה מדבר. לא ראיתי ולא שמעתי משהו חריג. אבל בכל זאת קורים פה הרבה דברים מעניינים, הרבה אינטראקציות ייחודיות. השבוע דיברתי עם חבר שאמר לי שאנחנו צריכים לכתוב ספר על כל מיני דברים מצחיקים שקורים פה. לא יודע ברמת הזיונים וזה, אבל אתה יודע, יש דברים שקורים בחיי הלילה באופן כללי”.

יצא לך לתפוס?

“מה זה לתפוס? אתה לא צריך לתפוס שום דבר, רק תסתכל מה קורה מסביבך ותראה שאנשים פה הם ידידותיים מאוד האחד עם השני. זאת מתלטפת עם ההוא, ההוא מתנשק אם זה שלידו. יש הרבה סיפורים. שאנשים יבואו, יראו בעצמם, יחוו את החוויה ויהיו פתוחים בראש שלהם, אבל שיבואו כי הם רוצים ליהנות”.

תום רדולסקו. "לפעמים אני מרגיש שאני עושה טובה לחיפה" (צילום: MATAN BM)

חוויית בילוי כמו באירופה

רדולסקו קיבל חיזוק להפעלת המינימרקט בדמותו של אלדר אלנקווה, בן 25, שמתפקד על תקן מנהל המקום. השניים מכירים כבר שנים רבות, עוד מתנועת הצופים, ואחרי שבמסיבה הראשונה שימש אלנקווה כברמן הוא קיבל קידום.

אלנקווה, איך אתה מגדיר את המקום?

“זהו מועדון אנדרגראונד שמעניק חוויית בילוי שלא נופלת ממה שאתה מקבל בכל עיר אירופית שיש בה סצנה כזאת”.

זיונים בשירותים? הסנפות?

“אוי, עזוב אותך משטויות. לא יצא לי להיתקל בדברים כאלה. אבל אתה יודע, עושים את זה בכל מקום, ולמרות שזה נפוץ בכל מקום מדביקים את הסטיגמה הזאת רק בסצנת האנדרגראונד”.

אתה מרגיש שאתם תורמים לסצנת המועדונים?

“אין ספק. בנינו סצנה ומסביבה קהילה. זה משהו שלא היה קיים עד לפני שנה וחצי. בחיפה לא היתה בכלל סצנת טכנו, ואנחנו נותנים מענה לקהל שרוצה את זה. המקום הזה ממש שינה את פני העיר ואת חוויית המגורים בה לחבר’ה שאוהבים לבלות. מדהים אותי בכל פעם מחדש לשמוע מאנשים עד כמה המקום הזה חשוב להם ועושה להם טוב. לפני זה אנשים היו נשארים בבית או שהם נאלצו להתפשר ולצאת למקומות שהם לא ממש אוהבים את המוזיקה ואת האווירה בהם. המינימרקט נתן בית לכל האנשים האלה והוא שם את חיפה על המפה. אנשים באים מתל אביב ומכל הצפון כדי לרקוד כמה שעות, ואחרי בילוי אחד חיפה כבר נראית להם אחרת”.

אתה לא חושש מכך שבעקבות הכתבה הזאת יגיעו אנשים שטכנו הוא לא הקטע שלהם והמקום יאבד מהצביון שלו?

“ממש לא. יש קהל שאוהב את המקום ואת האווירה המחתרתית, ומי שבא עד עכשיו ימשיך לבוא. אם בעקבות הכתבה יגיעו עוד אנשים זו ברכה. להוריד זה בטוח לא. פשוט אין עוד מקום כזה בחיפה, והוא ייחודי אפילו ברמה הארצית. די.ג’ייז מחו”ל שכבר ראו דבר או שניים נגנבים על המקום ומשווים אותו למקומות בליגה של הגדולים בחו”ל. אני באופן אישי לא מכיר עוד מקום כזה. וזה לא עניין של ביקוש אלא של היצע. אנחנו נותנים לאנשים את מה שהם אוהבים, ויש כאלה שנשארים פה עד 7:00 בבוקר”.

רדולסקו ואלדר אלנקווה. "אין עוד מקום כזה בחיפה, והוא ייחודי אפילו ברמה הארצית"

יחסי שכנות עם המסגד הגדול

למרות ההצלחה גם רדולסקו יודע שקשה להתפרנס מחיי לילה בעיר כמו חיפה. כמי שלקח על עצמו תפקיד להחיות את העיר הוא מודה שחיי הלילה בחיפה הם לא קלים. לא פעם הוא נאלץ להתמודד עם ניידות משטרה או עם פקחים עירוניים שצצים לפתע במקום ודורשים להנמיך את הווליום.

אז מה, אפשר להתפרנס מחיי לילה בחיפה?

“זהו אחד מהאתגרים במקום כזה. זה אמנם החל כתחביב, אבל באופן מחושב וידעתי מהן ההוצאות החודשיות. גם לא היה העניין הזה של מכירת אלכוהול, כי חברים באו, השתתפו בהוצאות של המקום, שמו בקבוקים על השולחן, ומי שרצה מזג לעצמו. והיום, אחרי שהמקום גדל, יש תשוקה ורצון לתת חוויה לאנשים, ולא בקטע של עסק. הסיבה היחידה שאני עושה את זה היא אמונה שהעיר צריכה את זה. אני מרגיש שאני עושה משהו שהוא יותר גדול מהמועדון עצמו. אני בן 23 ואני יכול להרשות לעצמי לא לעשות מזה הרבה כסף. מה שכן, הייתי רוצה יותר תמיכה וגיבוי מהעירייה”.

במה למשל?

“אתן לך דוגמה. לקחתי את המקום הזה בידיעה שלא יהיו פה בעיות של סאונד. לפני שלקחתי אותו הבאתי גנרטור ורמקולים ושמתי מוזיקה בפול ווליום כדי לבדוק אם יש בעיות של רעש באמצע הלילה. לא היו. אף אחד לא שומע אותי. כיום, קצת יותר משנה אחרי, כשהמקום עובד פחות או יותר באותה מתכונת וקצת התרחב אבל מבחינת הסאונד לא השתנה כמעט כלום, פתאום התחילו להגיע יותר משטרות כדי להנמיך את הווליום. אני יודע שגם הפקחים וגם השוטרים מנסים לעשות את העבודה שלהם בדרך מתחשבת ואני נמצא ביחסים טובים מאוד איתם, אבל גם ככה לפעמים אני מרגיש שאני עושה טובה לחיפה ולקהל פה, כי כסף גדול אני לא עושה, וגם מושך תל אביבים לחיפה ומשאיר חיפאים בעיר, וזה לא קל כשצריך להתמודד גם עם דברים כאלה. אם הם ירצו לשחרר קצת אני אשמח מאוד”.

העירייה דווקא מעודדת עסקים בעיר התחתית.

“האמת היא שאני לא מעודכן לגמרי במה שראש העיר עושה. אני לא מתמצא בפרטים. אני רואה את השיפוץ של העיר התחתית – הרחובות באמת יפים והעיר התחתית באמת פורחת אז הוא בטוח עושה משהו נכון – אבל מהבחינה האישית שלי, המינימרקט הוא המקום היחיד בחיפה שבאמת משקיע ומעשיר את העיר ובכל שבוע מביא לכאן תל אביבים וחו”לניקים. גם אין לנו ממש מטרות רווח, זה כמו לפתוח עמותה. וכואב הלב שמישהו שם לי מכשולים. מדובר בעיקר בפקחים העירוניים. השוטרים דווקא מבינים את הסיטואציה, ואני ממש מעריך את זה”.

אבל אין פה שכנים.

“נכון”.

חוץ מהמסגד.

“מסתבר שזהו אחד מהמסגדים הטובים בחיפה. חבר’ה חמודים מאוד. הלוואי כאלה שכנים לכולם. כשיש חפיפה בין תפילה או הלוויה אצלם למסיבה אצלנו אנחנו מתקשרים לפני, ואם הם מבקשים אנחנו מנמיכים את הווליום. לא היתה איתם אפילו בעיה אחת, להיפך – שכנות מצוינת. זה לגמרי חיפה”.

אתה רואה את חיפה משתקמת כעיר של בילויים או שמשהו גוסס בה?

“אני יודע שמנסים לגרום לכך שהיא לא תגסוס. אני מאמין מאוד בחיפה, שיש בה הרבה טוב ומה להציע לצעירים. הרבה צעירים היו שמחים להישאר בעיר אבל תחום חיי הלילה כאן הוא חלש מאוד. אנחנו מנסים לעשות שינוי אבל זה נורא קשה. אם אגדיל עוד את המקום אצליח להביא עוד אנשים, אבל קשה לעשות דברים בעיר הזאת. לא תמיד יש הבנה. אני לא מאשים אף אחד, אבל מהניסיון הקצר שלי אני יודע כמה זה קשה וכמה טוב יכול היה להיות אם מישהו היה בא ואומר ‘אתה עושה משהו נחמד, צעירים אוהבים את זה וזה עושה טוב לעיר, בוא נעזור לך’”.

מבלים במינימרקט. מדגם מייצג של כל אוכלוסיית העיר (צילום: MATAN BM)