"אם הקירות היו יכולים לדבר – אלוהים ישמור"

פעמיים הכה מושיקו טיילר את חיפה בתדהמה. הפעם הראשונה היתה לפני 17 שנה כשהוא פתח ברעש ובצלצולים את פרנג’ליקו בציר מוריה, והפעם השנייה היתה לפני שבועיים כשהוא החליט לסגור בקול ענות חלושה את הפאב שהפך למוסד.

כיום טיילר הוא ביזנסמן מחושב שנטש את חיי הלילה לטובת משרד מרווח ברמת פולג אשר חולש על אימפריה קולינרית, עם תוכניות התרחבות סדורות לשניים-שלושה עשורים הבאים. הוא כבר לא אותו פרחח שהכרנו לפני 20 שנה, בפונדק הדב, שם מילא כל תפקיד אפשרי (החל בעוזר טבח, דרך דורמן וברמן וכלה במנהל משמרת), למד את רזי המקצוע והשאיר את הבעלים חגי שפר בשוק כשהחליט בשנת 2000 לצאת לדרך עצמאית. פגישה מקרית במעבר החצייה במרכז הכרמל עם מיכה פוקס – סוכן נסיעות מוכר ואחד שראה עולם – שלו הוא סיפר על התוכניות לפתוח פאב, הובילה אותו לקונספט חדשני שלא נראה כמותו בעיר.

"כילד חיפאי גדלתי על חומוס ועל שווארמה. לא ידעתי מה זה סושי, אבל החלטתי לנסות", הוא נזכר, "נסעתי לתל אביב, טעמתי סושי וזה היה מזעזע. התחלתי ללמוד את התחום ופתחתי את פרנג’ליקו – פיק אפ בר עם תפריט אסייתי. זאת היתה הסושייה הרביעית בארץ. היום יש 750 סושיות. השילוב של פיק אפ בר עם סושי היה גימיק שלי שלא היה כמוהו בארץ. המקום משך גם צעירים שרצו מקום בילוי וגם קהל מבוגר שרצה אוכל איכותי. זה עשה שמות בעיר. לימים, כשהבנתי שהסושי תפס את קדמת הבמה, הרחבתי את התפריט, הבאתי שפים שזה היה תחום ההתעסקות שלהם ולא נגרים, והמשכתי לפתח את המוצר”.

הפתיחה לוותה בהרבה כעסים מצד שפר, אביך הרוחני.

“האב הרוחני שלי היה ז’ק שפר ז”ל, אבא של חגי, ולמדתי ממנו הרבה. חגי היה ישן כל היום, בא בלילה, עומד בבר ועושה רעש. גם חגי וגם אחיו שמוליק ז”ל ידעו שלפני שעשיתי את המהלך הצעתי להם להיות שותפים שלי. אף אחד לא יודע את הפרט הזה. הוא רצה להיות שותף בפרנג’ליקו ושאני אמשיך לעבוד בדב אבל בלי להיות שותף בדב. הסברתי לו שזה לא מסתדר עם השכל הישר ושאם אני פותח צעצוע, או בייבי, משלי אני 1,000 אחוז שם. זה לא הסתדר ונפרדנו בצורה נעימה עד כמה שאפשר, כי אחרי שאתה נמצא שבע שנים במקום מסוים ואתה מזוהה איתו יותר מבעליו, הפחדים שהקהל יזוז איתך הם טבעיים”.

פרנג'ליקו מוריה. טיילר: "השילוב של פיק אפ בר עם סושי היה גימיק שלי שלא היה כמוהו בארץ" (צילום: OneFrame)

שם של שובב

פרנג’ליקו תפס כמעט בן לילה. הוא היה אחד מהברים הראשונים על הציר, שבהמשך הפך למוקד הבילויים של העיר. טיילר, ילד טוב חיפה, רומני “מארבעה כיוונים”, נזכר בימיו על הבר בנוסטלגיה. “אם הקירות היו יכולים לדבר – אלוהים ישמור”, הוא צוחק, “אני מכיר יותר מ־25 אנשים שהכירו אצלי והתחתנו. כל הזוגות עדיין ביחד מלבד אחד שהתגרש. בתחילת הדרך היו לנו שירותים ארוכים עם דמקה על הרצפה. היה משעשע כשבכל פעם שהדלת נפתחה היו יוצאים משם כמויות של אנשים. ניתן לדמיון לעבוד כי לא נדע מה הם עשו שם. את אוסי אשתי הכרתי במוריה. היא היתה מלצרית שלי, אהבה ממבט ראשון. איך שהסתובבתי אליה כשהיא באה לדבר על עבודה אמרתי לה ‘עזבי עבודה, תעשי לי ילדים’. זו היתה עבודה קשה להשיג אותה בגלל שיצא לי שם של שובב. היה חודש קשה של חיזורים, אבל הצלחתי. איך שראיתי אותה ידעתי שהיא תהיה אשתי, היה לי ברור שזה עד הסוף. יצאתי עם מספיק נשים בחיים ואף פעם לא הרגשתי ככה”.

היא המשיכה לעבוד איתך? לא היית בוס קל או נעים.

“הייתי בוס קשה כי כדי לשמור על מקום של זימה עם אלכוהול ועם קהל צעיר ולהשאיר אותו בסטנדרטים גבוהים אתה חייב להיות נוקשה, וזה לא משנה אם העובד הוא אח שלך או אשתך. עסק זה עסק. בבית היא הבוס, בעסק יש כללים. היא עבדה עד ליום שבו אחד מהלקוחות ניסה להתחיל איתה, ואז אמרתי לה ‘זאת המשמרת האחרונה. כדי שלא ייווצרו מצבים לא נוחים ולא נעימים בואי נעצור את זה’. עד היום היא קשורה ומעורבת”.

אנשים לא ידעו מה זה סושי ובכל זאת המקום תפס.

“אנשים לא ידעו מה זה סושי, אנשים לא ידעו מה זה ווסאבי. אני זוכר שבשנים הראשונות היה יושב מישהו על הבר ורק הסתובבת והבן אדם נעלם. פתאום אתה קולט אותו בחוץ מנסה לנשום אוויר, ואז אתה אומר לעצמך ‘עוד אידיוט שחושב שווסאבי זה אבוקדו’. אם נסתכל על כל הברים שאנחנו מכירים, ולא משנה איך קוראים להם, האנשים באים בגלל הבעלים – אם זה צוקי (רן צוקרמן; ח”ה) מהדיוק ואם זה גילי (פינקוס; ח”ה) מהעוגן. ברור שגם בגלל המוצר, הניקיון והשירות, אבל אלה הדברים שמסביב. אגב, אני עדיין לא סובל סושי”.

לעזיבה שלך את חיפה יש קשר לסגירת המקום?

“כחלק מההתבגרות שלי, החתונה עם אוסי והולדת שלושת הילדים, לאט לאט העולם הזה של חיי הלילה זז הצדה. כל סניפי הפרנג’ליקו הפכו למסעדות ולמקומות בילוי משפחתיים ולא נשארו ברים. מוריה הוא הסניף הראשון והאחרון בקבוצה שהיה על טהרת הבר. כחלק מהשינוי, וגם בגלל שאני כבר חמש שנים לא נמצא בחיפה, קיבלנו את ההחלטה לשנות. מפאבניק הפכתי למסעדן ולאיש עסקים, והיום אני מנהל ארגון גדול. חלק מהצורך הוא לשנות את המקום ולהפוך אותו למשהו אחר, שיוכל להצליח בזכות המוצר ולא בזכות הבן אדם שעומד מאחוריו”.

טיילר. “הייתי בוס קשה כי כדי לשמור על מקום של זימה אתה חייב להיות נוקשה" (צילום: חגית הורנשטיין)

היכונו לפאפא ג’ונס

טיילר ארז את המשפחה ועבר למושב בית חירות. “הקרבה לפרדס ולים היא אחת מהבחירות הכי חכמות שעשיתי בשביל ילדי”, הוא אומר. האנונימיות קוסמת לו והיכולת לרדת לים בלי להנהן לשלום לכל אחד שעובר מולו זו חוויה שהוא נהנה ממנה. המשרד נמצא במרחק של שני מחלפים מהבית, והוא גם נהנה מהתואר איש עסקים שמנהל ארגון ויזמות עסקית. הוא חבר לאסף גרינברג, לשעבר הבעלים של דומינוס פיצה בארץ והבעלים של הסושייה – רשת משלוחים שהחלה בתל אביב והיום היא בפריסה ארצית ממעלות תרשיחא עד אילת. לפרנג’ליקו יש 17 סניפים, לסושייה 18. והם לא נחים. ארבעה סניפים חדשים יפתחו באזור המרכז.

“השנה כחלק מהאסטרטגיה רכשנו שני מותגים – רשת נודלס 36 מהמרכז ורשת סושה מהשפלה. השלב הראשון היה לקלוט אותם בתוך הבית, ללמוד אותם, לשפר אותם, להכניס אותם לסל הספקים שלנו, לטפל להם בפוד קוסט ולהצעיד אותם קדימה. בחודש האחרון החלטנו שאנחנו מוכנים לעשות שינוי ולהטמיע אותם בתוך סניפי פרנג’ליקו, ובעצם מוחקים את שני המותגים האלה. כפועל יוצא חיזקנו את שני המותגים הקיימים שלנו והורדנו מתחרים”.

לשניים יש כמה שותפים שקטים שאינם פעילים, הם משקיעים, והחלוקה היא ברורה: טיילר עוסק בפיתוח העסקי, בגיוס זכיינים, באיתור לוקיישנים ובבינוי, וגרינברג מנהל את המטה – שיווק, יח”צ, הנהלת חשבונות ואחריות על מנהלי אזורים ועל שפים. לפני שנתיים פנתה נציגות אמריקאית של רשת הפיצריות פאפא ג’ונס אל השניים כדי שייקחו את הזיכיון בארץ. הסניף הראשון נפתח בדיזנגוף-ירמיהו בתל אביב, השני ייפתח עד סוף השנה בסינמה סיטי נתניה והשלישי יקום על חורבות פרנג’ליקו מוריה.

“כמי שלא חי פה יותר אבל חי את הנתונים, הבנתי שמה שהיה טוב לפני 15 שנה ברמת הברים והבילויים בכרמל השתנה ונדד למטה, אבל הלוקיישן ברמת מיקום הוא טוב. עשינו שיעורי בית והחלטנו להפוך את הנקודה לסניף משלוחים של פאפא ג’ונס. פאפא ג’ונס היא רשת שמונה 5,000 סניפים ביותר מ־40 מדינות ומתבססת על שמירת רמה ואיכות מוצרים טובה יותר מהמתחרה”.

לא מפחיד להיכנס לתחום שבו שולטות שתי רשתות גדולות כמו פיצה האט ודומינו’ס?

“נכון שהן הוותיקות ושהן שולטות בכל השוק הישראלי, אבל החיים לימדו אותנו שלטובים יש מקום. אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. אנחנו טובים ומשתדלים להיות מקצועיים בתהליך. כשהמוצר טוב אז יש לך מקום. צריך לעבוד נכון וצריך סבלנות. שוק הפיצות בארץ הוא שוק של יותר ממיליארד שקל בשנה. אנחנו לא מסתכלים על כל העוגה אלא על פרוסה ממנה וחושבים שיש הצדקה לסניף דגל בחיפה. אין לי ספק שתהיה לנו תחרות, אבל לא באנו להילחם אלא לתפוס את המקום ואת הפינה שלנו ולתת מוצר טוב. שהקהל יחליט. הם יעשו לנו חיים קשים, וגם בתל אביב הם עושים לנו חיים קשים. יש להם שיטת שיווק אגרסיבית. להם יש יותר מ־60 סניפים, לנו יש אחד. אין להם סיבה להתרגש מאיתנו, להילחץ או להילחם בנו, אבל זה האופי של האנשים. כשפתחתי את פרנג’ליקו במוריה הייתי כמעט לבד, ואחרי שנתיים-שלוש נפתחו עוד ברים כמו פטריות אחרי הגשם. אבל עסקתי בשלי, דאגתי ללקוחות שלי ולמוצר שלי, והעסק הוכיח את עצמו. כשאתה מתעסק באחרים אתה מפספס את מה שקורה אצלך בבית. שכל אחד יעשה את השיקולים שלו. הזכיין שמיועד לפתוח את הסניף הוא חיפאי מוכר, יש לו עסקים באזור”.

מי זה?

“אני לא יכול לומר. זה עדיין לא חתום אז לא אודיע בעיתון מי זה, אבל כולם בחיפה ובסביבה מכירים אותו. הוא יודע לעשות את העבודה והוא יקבל מאיתנו כל מה שצריך”.

כמה סניפים אתם שואפים לפתוח?

“השאיפה שתוך חמש עד שבע שנים הרשת תהיה בפריסה ארצית של 40 סניפים. יש לנו זכיינים של הרשתות האסייתיות בכל הארץ, וסביר להניח שהם יקבלו זכות ראשונית לפתוח סניף של פאפא ג’ונס. אם אני כבר מכיר אותם והם טובים לי, סביר להניח שהם יהיו טובים גם לרשת נוספת. בשנה שעברה לקחנו צעד אחורה, עשינו סדר בתוך המערכת, ביצענו בדיקות ברמה הקולינרית וברמת צריכת שוק – לאן השוק הולך, מה הוא רוצה ומה הוא צריך – וסגרנו שמונה סניפים שהלוקיישן או הזכיין שלהם היו לא טובים, כדי שנוכל לתת את היחס הראוי לטובים. שאלנו איפה אנחנו רוצים לראות את עצמנו ב־30-20 השנים הבאות בנוף הקולינריה הישראלי”.

למה במקום פרנג’ליקו מוריה?

“אני סוגר את העסק כי הוא לא כלכלי. אם הייתי גר בחיפה לא הייתי סוגר. אם הייתי נמצא בסניף הייתי מרים טלפון ובעשר דקות ממלא אותו, כך היה לאורך שנים. אבל כשאתה לא נמצא שם אתה לא יכול בשלט רחוק להגיד לזה ולהוא לבוא, כי הם באים בשבילך. לכן ההחלטה אצלנו היא נטו משיקולים כלכליים וענייניים – לשנות מותג לעסק שלא דורש יח”צ או בעל בית ברמת הבילוי, אלא לתת מוצר, שירות ומשלוח. התעייפתי. בפרנג’ליקו צריך כל הזמן להכניס את היד לכיס ולהזרים כסף לעסק”.

טיילר והמשפחה. "הקרבה לפרדס ולים היא אחת מהבחירות הכי חכמות שעשיתי בשביל ילדי”

תל אביב יש אחת

מה קרה בציר לאחרונה?

“עכשיו זה התפוצץ אבל זה לא קרה עכשיו. יונה יהב הוא ראש העיר כבר שלוש קדנציות, ואני זוכר את הפגישה הראשונה שלי איתו. כשהוא רץ לראשות העיר בפעם הראשונה ליוויתי אותו, עזרתי לו בבחירות ולאחר שהוא זכה הציעו לי תפקיד אבל לא הייתי מעוניין. עזרתי נטו בחברות ובפרגון אבל אין לי זמן להיות פעיל, לא בהתנדבות ולא בשכר. זה פשוט לא עניין אותי. אבל בישיבות שנכחתי שמעתי על החזון שלו להחיות את העיר התחתית, להביא לשם פעילות סטודנטיאלית, מגורים לצעירים ושהבילויים יתנקזו לשם. אין לו אינטרס אנטי לציר, יש לו ראיית עולם שהוא רוצה לפתח את החזון שלו למטה, וזה בסדר”.

אבל למה על חשבון מתחם בילויים קיים?

“מה שיהב עשה כראש עיר זה מה שהיה צריך לעשות – לפתח את העיר התחתית. זה לא על חשבון הציר. הוא לא ניסה ולא מנסה להפריע לשום עסק על הציר. יש בעיה אחרת בחיפה שקהל הבליינים הוא קטן. המאסה לא מספיקה למלא גם פה וגם שם. לאורך כל השנים לא כל הברים היו מפוצצים. זה תמיד בא האחד על חשבון השני. אז מה, יהב אשם בזה? זה מה שיש בחיפה. החבר’ה הצעירים מאז ומעולם נכנסים לאוטו ונוסעים לתל אביב. למה? כי יש שם חיים. מספר האנשים שמסתובבים שם בכל שעה הוא ענק. יש תל אביב אחת כמו שיש ברצלונה אחת”.

אז איך אתה מסביר את תופעת רחוב אח”י אילת בקרית חיים?

“יש שם יותר צעירים. המקום הזה מרכז אליו אנשים מנהריה וגם חיפאים. פעם היתה סטיגמה שהחיפאים לא עוברים את הצ’ק פוסט, אבל זה שטויות, כולם נוסעים לקריות. קרו שני דברים – שינוי בכללי המשחק ושינוי בהרגלי הצריכה. אם פעם היו שותים ונוהגים, כיום זה קורה פחות בגלל אכיפה מוגברת. פעם היו מגיעים לכרמל בליינים מהעמק, מהקריות ומנהריה, וביציאה מהעיר היו עוצרים ובודקים אותם. זו אחת מהסיבות שבגללן הם הפסיקו להגיע”.

ליד כל מועדון בתל אביב יש מחסום משטרתי ובודקים כל מכונית שעוברת, וזה לא מרתיע את הבליינים.

“נכון, ליד כל הברים והמועדונים יש ינשופים, וזה חלק מההתמודדות נגד נהיגה בשכרות. הבורג במוח שינה פאזה ואנשים התבגרו והבינו את חשיבות הנושא. נושא האכיפה שינה את הבילויים בציר מבחינת הקהל שמגיע מחוץ לחיפה. דבר נוסף כביש נחל הגיבורים שתוך שתי דקות את מגיעה מהכרמל לעיר התחתית, ואין שם בעיית חנייה ואין שם בעיה של שעות סגירה בגלל השכנים”.

בקיץ שעבר הכריחו את העסקים שם להכניס את הכיסאות ואת השולחנות בשעה 23:00, וזה יצר תרעומת גדולה בקרב בעלי העסקים.

“אני לא פה בשביל לדעת מה היה בשנה שעברה, אבל אני יודע שיהב מעודד את חיי הבילויים. הוא שובר את הראש איך להשאיר צעירים בחיפה ואיך להחזיר צעירים לעיר. כשהעיר התחתית התחילה להכיל צעירים וסטודנטים, עוד עסקים נפתחו ומספר המבלים שם גדל. חברים שלי שבחיים לא ירדו מהכרמל קובעים איתי במקומות שלא שמעתי עליהם, ואני מבין שכל עניין הבילויים יורד למטה. אז גם בזה יהב אשם? הרי בן אדם יוצא מהבית ויכול להחליט איפה הוא רוצה לבלות – במוריה או בעיר התחתית”.

הוא צריך לעזור לעסקים בציר להמשיך ולהתקיים?

“הציר נולד מיזמות פרטית והוא ימות בגלל החלטות פרטיות של בעלי העסקים. הכרמל מאז ומעולם היה מקום מגורים. הוא לא תוכנן להיות מקום בילוי. אין חניה, ובלי חניה קשה לפתח עסקים. ציר מוריה יישאר אבל האופי שלו ישתנה – יהיו יותר מסעדות ובתי קפה. יישארו גם ברים כי יש כאלה שעובדים מצוין”.

למה זה קרה דווקא עכשיו?

“זה לא קרה עכשיו. כבר שנתיים יש ירידה של 15 אחוז בשנה בענף המסעדות והבילויים, לא רק במוריה אלא בכל המדינה. הפוד קוסט ושכר העובדים עולים, הרווחיות מצטמצמת, הבנקים לא נותנים אשראי לענף המזון. השתנו המון דברים בניהול עסק כזה שלא קשורים ליהב. בשנה שעברה נסגרו בארץ יותר מ־7,000 עסקים בתחום. בכל שנה נסגרים עסקים אבל נפתחים יותר. בשנה שעברה נסגרו יותר מאשר נפתחו. השיקולים של סגירה, פתיחה ותזוזה הם בגלל התוצאות של העסק. אם פרנג’ליקו מוריה היה עסק מצוין במשך 14 שנה זה בזכות הניהול שלו. כיום יוקר המחיה, השכר, המסים וקופות הפנסיה שנעלמות לטובת התספורות של הטייקונים – אלו הבעיות שלנו. לא ציר מוריה, לא יונה יהב ולא בית קפה כזה אחר שהעירייה הורידה בגלל רישוי. ואז יוצאים רעשים שזה בגלל השכן שהוא עורך דין מקורב. זה חארטה. סתם ליצור רעש וצהוב ללא אחיזה במציאות. מי שרוצה להיות בענף המסעדנות צריך לדעת שאם הוא יקרע את התחת הוא ידאג לעצמו לפרנסה. זה לא דומה למה שהיה פעם לפני 30 שנה כשבענף הרוויחו 30 אחוז מההכנסות. כיום אם אתה מנהל את העסק פגז אתה יודע להשאיר לך 15 אחוז, וכל טעות הכי קטנה מצמצמת את האחוזים. תראי מה קרה לבתי הקפה במרכז הכרמל. קפה הבנק עבד אש, ואז נפתח קפה קפה, נפתח קפה לנדוור, ועוגת הבליינים התחלקה בין שלושה עסקים. בתי הקפה החדשים לא הביאו עוד אנשים. כשאותם 100 איש מתחלקים בין שלושה בתי קפה אין מספיק כסף אפילו בשביל לשלם משכורות. מספר הבליינים בחיפה הוא מינימליסטי. עם 1,500 איש אי אפשר לנהל בילויים בצורה רצינית”.

אז אותם 1,500 יורדים לעיר התחתית?

“אנשים אוהבים חידושים, לבדוק ולנסות מקומות חדשים. העיר התחתית עובדת יותר טוב כי המחירים הם יותר זולים והשכירות והארנונה הם יותר זולים. זה הבוטום ליין. רוב האוכלוסייה שמגיעה לשם מרוויחה שכר מינימום ולא ביכולת שלהם לבלות. החומוסיות עובדות אש ועוד כמה מקומות קטנים שעובדים חזק. חיפה היא עיר פועלים מאז ומעולם. לא מושיקו ולא אף אחד אחר ישנה אותה. זו עיר של אנשים עובדים. אחד מהדברים שיעצתי ליהב כדי לחזק את העיר התחתית היה להוריד לשם מכללות ופעילויות צעירות כדי לקדם את המקום. והוא הוריד את תילתן ויש חוגים מהאוניברסיטה שלומדים שם”.

אז אתה זה שעזרת לו לחזק את העיר התחתית?

“אני עזרתי לו לחזק את תפישת העולם”.

זה לקח 15 שנה.

“אם את רוצה לבנות בית, כמה זמן ייקח לך?”.

מקווה שפחות, אם לא יהיו התנגדויות.

“אני זוכר שבניתי ממ”ד, אנשים מבניינים במרחק של 300 מטר התנגדו. מה הממ”ד בבית שלי קשור לתחת שלהם? זה האופי של האנשים וזה לא קשור ליהב. נעשים בחיפה דברים יפים”.

טיילר. "עזרתי ליונה יהב לחזק את תפישת העולם" (צילום: חגית הורנשטיין)

ישן כמו תינוק

אז המרכז יעבור לעיר התחתית ובכרמל ילכו לישון מוקדם?

“כמו שהרכס עבד 30 שנה הוא ימשיך לעבוד עוד 200 שנה אבל באופי שונה. המאסה הקריטית של הרעש, המועדונים והפעילות תהיה למטה. זה תהליך טבעי. אם חיפה היתה שטוחה כמו הקריות אז ההתניידות היתה נעימה יותר והיו עוברים בקלות מאזור בילוי אחד לשני. בחיפה, בגלל הטופוגרפיה, אתה מבלה או פה או שם, לא עובר ממקום למקום. אני יודע שכולם מחפשים את יהב. הוא לא חבר שלי, אבל הוא ראש עיר טוב שהאינטרס שלו הוא התושבים. אני שומע הרבה חבר’ה שצועקים ועושים רעש, אבל אם הם יחפרו פנימה הם יבינו שהנכס שהם לקחו לא מיועד לבילוי או שהם לא סידרו אישורים. אין לאף אחד אינטרס לסגור את העסקים על הציר. יצא צירוף מקרים של מקבץ עסקים שקיבלו החלטה עסקית לשנות לוקיישן, לשנות ייעוד או לסגור וללכת”.

אתה לא רואה שום חוט מקשר?

“אין פה שום חוט מקשר. יהב לא אשם במצב הכלכלי. אני מוכן לפתוח על כל מי שמגיע לו לקבל בראש. אני לא פוחד מאף אחד, אני לא חייב לאף אחד, אז אני אמיתי והולך עם הלב. לבוא וסתם להגיד על מישהו שהוא לא בסדר כי זו הדעה הרווחת? אנשים מדברים מהתחת בלי להבין במה מדובר. ניהלתם עסקים בציר? למה בכלל אתם באים בטענות לראש העיר ולא לתושבים? התושבים הם חברים שלי והם תקועים בבית. אני מבין אותם – יש לשלם על הריאלי, קניות, משכנתה, בר מצווה וחוגים, אז אנשים יוצאים פעם ב… ואני לא יותר טוב. אם פעם הלכתי לישון ב־5:00, כיום אני מתעורר בשעה הזו כי הלכתי לישון ב־21:00”.

איך אתה ישן בלילה? אומרים שמרבה נכסים מרבה דאגה.

“זה משפט עתיק. אני ישן כמו תינוק”.

* מחר, בפרק השני של ציר הזמן: המקומות המיתולוגיים בציר מוריה