21 שנה אחרי שברחה מהבית האלים שבו גדלה, רוזאן שחאדה (34) – בדואית שמתגוררת בחיפה ואם לשתי בנות (7 ו-5) – הפכה למנטורית ומרצה שמסייעת לנשים מכל המגזרים לצאת ממעגל האלימות. בקרוב ייצא לאור ספר "גהינום", בעברית ובערבית, שבו היא מספרת את סיפורה הקשה ונותנת טיפים וכלים איך להתמודד עם אלימות. "הספר הזה אומר שהבלתי אפשרי הוא אפשרי", היא מסבירה.
כדי להכיר את שחאדה צריך לחזור 24 שנים לאחור. כשהיתה בת 10 היא נחשפה לראשונה לאלימות הקשה של אביה כלפי אמא, וכעבור שלוש שנים, לאחר שחסכה כסף בעבודה בחממות, היא ברחה מהבית בכפר קאסם.
"גדלתי בבית בדואי מוסלמי", היא מספרת, "היינו חמישה אחים – שלוש בנות ושני בנים – והאלימות תמיד היתה חלק מהחיים שלנו. האלימות היתה כלפי הבנות, הבנים קיבלו כל מה שהם רצו וביקשו. אבא תמיד היה מכה את אמא, אבל באותו יום שישי זה היה משהו אחר. אלו היו מכות חזקות שהייתי בטוחה שהוא עומד להרוג אותה. הבגדים שלה נקרעו, הפנים שלה דיממו. בכל פעם שהוא היה מרביץ לאמא ניסיתי להגן עליה והייתי חוטפת בעצמי, אבל באותה הפעם זה היה משהו אחר. הוא סיים להרביץ לה ויצא מהבית, ואמא נעלה נעליים והלכה לבית של ההורים שלה, כלומר לבית של סבתא וסבא שלי. אני זוכרת אותה צועדת בכביש, עם בגדים קרועים, ואף אחד לא אומר כלום, לא עוצר לשאול ולעזור לה, ואני הלכתי אחריה".
כשהשתיים הגיעו לבית ההורים קיוותה הילדה שסוף סוף הן הגיעו למקום שיגן עליהן, אך עד מהרה המציאות טפחה על פניה. "סבתא ניקתה לאמא את הפנים ולא אמרה כלום, ואני הבנתי שמשהו לא בסדר כי איך יכול להיות שהיא לא אומרת כלום", נזכרת שחאדה, "ואז הדלת נפתחה והאחים של אמא נכנסו הביתה. הם אמרו לה שהיא צריכה לחזור בחזרה לבעלה ולילדים שלה. אמא שלי לא הפסיקה לבכות ואמרה שהוא יהרוג אותה, והם אמרו שהיא אשמה. באותו הרגע הסתכלתי על סבתא שלי והבנתי שגם היא עוברת אלימות, ושאני לא רוצה גם לעבור את זה".
שחאדה ידעה שהחיים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו והבינה שהיא לבד בעולם האלים: "מאותו המקרה לא ישנתי בלילות, היה בורח לי פיפי, וכל הזמן פחדתי וחייתי בשביל לשרוד. הבנתי שכולם מודעים לאלימות של אבא שלי כלפי אמא שלי, אבל אף אחד לא אומר כלום ואף אחד לא מתערב".
במשך שלוש שנים היא תכננה את הבריחה מהבית. היא עבדה, חסכה שקל לשקל בעבודה בחממות, ובאחד מימי השישי היא אזרה אומץ ועלתה על מונית לכפר סבא – עיר שאותה הכירה מהטיפולים הרפואיים שעברה בעקבות אירועי האלימות שחוותה. "צריך להבין שהייתי ילדה בת 13, שלא יודעת את השפה העברית, בקושי יודעת קרוא וכתוב", היא מציינת.
כעבור שלושה ימים היא פנתה למשטרה. "בשיחה עם המשטרה הבנתי שמחפשים אותי", היא נזכרת, " נתנו לי הרגשה שאני אשמה". אז היא עלתה על רכבת ונסעה לחיפה: "יצרתי קשר עם המשטרה שבאה לקחת אותי. במשטרה לא האמינו לסיפור שלי, ואחרי כמה שעות הם אמרו לי שאבא שלי בדרך לתחנה, אז ברחתי".
שחאדה מצאה את עצמה בלילה, לבד. "נהג מונית עצר לי והתחיל לשאול אותי שאלות בעברית", היא מספרת, "הנהנתי בראש, והוא שאל אם אני צריכה עזרה עם המשטרה. בשלב כלשהו הוא התחיל לדבר איתי בערבית. סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו שאני מחפשת חדר לגור בו".
היא שכרה חדר, אך הכסף אזל במהירות. היא המשיכה להיות בקשר יומיומי עם משטרת חיפה עד שנבנה האמון בין הצדדים, ובאחד מהימים היא פגשה שוטר שחשף אותה לחוקים נגד אלימות כלפי נשים וילדים. כמה שעות לאחר המפגש עם השוטר היא כבר ניצבה בפני בית משפט, שהעביר אותה לפנימייה לנוער בסיכון, שם התגוררה במשך כשנתיים, ולדבריה, "פתאום היה לי את המקום שלי, ובעיקר לא פחדתי".
אבל האידיליה הסתיימה כאשר בית המשפט החליט שחייבים למצוא לשחאדה פתרון קבע. קרוב משפחה מצד אביה, שאותו לא הכירה לפני כן, צץ לפתע והתחייב להגן עליה מפני האב. היא עברה לגור עם אמא ועם אחיה בצפון. "לאבא שלי היה מותר לו לבוא לבקר אותנו פעם בשבוע", היא מספרת, "בכל פעם שהוא היה בא, נכנסתי לחדר ולא יצאתי. לא הסכמתי לראות אותו, ואמא שלי היתה במצב מאוד לא טוב".
כשהיתה בת 16 ביקשה שחאדה ביקשה לחזור לגור בפנימייה, אך בית המשפט סירב, והיא החליטה לברוח שוב. הפעם היעד היה תחנת משטרת חיפה, אותו השוטר שסייע לה בפעם הקודמת. היא הועברה לפנימייה, שם, אחרי שנים, הרגישה באמת בבית: "זו היתה פנימייה מעורבת, יהודים וערבים, בנים ובנות, ושם למדתי מהי עצמאות, ובעיקר עצמאות כלכלית. גם למדתי עברית, קרוא וכתוב".
בגיל 18 היא עזבה את הפנימייה, שכרה דירה ומצאה עבודה. "סוף סוף הרגשתי באמת חופשייה", היא אומרת, "היה לי מקום שהוא רק שלי, שבו אני יכולה להיפגש עם חברים, ללבוש מה שאני ולחיות את חיי". אלא שניסיונותיו של האב להחזיר אותה הביתה לא פסקו. הוא פנה לבית הדין השרעי, אך השופט קבע שהיא לא צריכה לחזור לבית הוריה ושהיא חופשייה באופן רשמי.
עוד ארבע שנים חלפו, והצעירה הבדואית החלה לצאת עם מי ערבי נוצרי מחיפה, שהפך לימים לבעלה, ובהמשך לגרוש שלה – גם כאן בשל אלימות שחוותה. "הכרנו עוד מתוקפת הפנימייה, אבל הקשר התחזק בהמשך", מספרת שחאדה, "גרנו ביחד במשך חמש שנים, והוא כל הזמן רצה שנתחתן. לא רציתי, אבל התחתנו כשנכנסתי להריון עם הבת הגדולה שלנו. באותה התקופה עבדתי בתחום האופנה – תחום שבעייתי בו לעבוד ולגדל ילדים במקביל – אז עזבתי את העבודה. באותו הזמן התחילה האלימות. זה התחיל אלימות כלכלית, נפשית ומילולית – הייתי צריכה לקבל אישור לכל שקל שאני מוציאה".
את ההבנה שהיא עדין חלק ממעגל האלימות היא הפנימה כשבתה השנייה שלה היתה בת שלושה חודשים. "באחד הימים הוא נתן לי סטירה, וזה החזיר אותי בחזרה לילדות, לתקופה שברחתי ממנה", היא נזכרת. היא התקשרה מיד למשטרה, וזו עצרה את בעלה והרחיקה אותו מהבית. "לאורך כל התקופה, המשפחה שלו והחברים שלנו ניסו להתערב, וביקשו שנחזור להיות ביחד", היא מספרת, "הוא הבטיח שיעבור טיפול, ואחרי 11 חודשים שבהם חיינו בנפרד הוא חזר הביתה. אז הבנתי שעשיתי טעות. הייתי כל הזמן חשדנית, לא האמנתי בו. הוא היה אומר משהו, הייתי עושה הפוך, וזה החמיר את המצב. פעם באמצע ויכוח הוא חנק אותי. רציתי לברוח אבל הדלת היתה נעולה".
שחאדה ידעה שהיא חייבת לעזוב את הבית ולחזור לסמוך רק על עצמה. היא פנתה למשטרה, שהציעה לה לעבור למקלט לנשים מוכות. היא עזבה את הבית עם שתי הבנות ועם המחשב הנייד. בימים הראשונים היו הרבה בכי וחששות לחזור לימים החשוכים, "אבל התחלתי לקרוא ספרים ולהתחזק. ראיתי במקלט נשים שחוזרות אליו פעם אחר פעם ושהאלימות עוברת מאם לבת, והבנתי שאני חייבת לעזור להן ולעצמי. כך הקמתי עסק שמטרתו היא להציל נשים מוכות. רק מי שחוותה את זה על בשרה ויצאה משם יכולה לעזור לנשים אחרות. הרבה נשים נחשפות לחיים שלהן דרכי ואומרות לי שהן אף פעם לא דיברו על זה ושהן מרגישות בטוח לדבר איתי".
בזמן שהותה במקלט חסכה שחאדה מעט כסף, ואחרי שמונה חודשים היא שכרה דירה לה ולבנותיה. לאחר שהאקס שלה הגיע אליה הביתה היא פנתה לפורום מיכל סלה שסייע לה להגנה. מאז היא מלווה נשים שנמצאות במעגל האלימות ומלמדת אותן להתחזק פיזית ונפשית, להגן על עצמן ולהיות עצמאיות גם מבחינה כלכלית: "הלקוחות שלי מגיעות מכל המגזרים – מהחברה היהודית ומהחברה הערבית. יש הרבה נשים בדואיות. אני מרצה במסגרת הפורום לנשים ערביות ויהודיות, ומקבלת בכל שבוע הרבה פניות מנשים שחוות אלימות ולא יודעות איך להתמודד עם המצב שהן נמצאות בו".
על משפחתה היא ממעטת לדבר. "האחיות שלי ביקשו שלא אהיה בקשר איתן", היא מסבירה שחאדה, "גם עם אמא שלי אני לא בקשר, והיום המשפחה שלי היא החברים שלי שעוטפים אותי והבנות שלי. אני מגדלת אותן להיות עצמאיות, שיכירו את זכויות הנשים ושלא יהיו תלויות באף גבר".
מה החלום שלך?
"להקים בית ספר לנשים שעברו אלימות ויצאו מזה, והן מעבירות את הידע שלהן לנשים ולנערות אחרות שחוות אלימות. סיפרתי את זה לבת הגדולה שלי, והיא אמרה לי שהיא תנהל את בית הספר".
תגובות