"בכל יום אני יודעת שאני הולכת לעשות משהו חשוב"

כשהמסלול שלך מוכתב כמעט מראש הוא מתחיל באחוזה הוותיקה ובבית הספר עירוני ה’, ונמשך בתפקידים כמו מש”קית חינוך וקצינת חינוך בבית הספר למנהיגות של הצבא, ובהמשך לימוד בטכניון, שני תארים, חתונה וילדים – כמו בכל משפחה פולנית טובה. אבל אז מגיע הרגע שבו את עוצרת, מביטה אחורה על מה שהשגת, מסתכלת קדימה על מה שצפוי לך, ומחליטה שגיל 50 הוא מספיק בשל בשביל מהפכה. ואיך באה לידי ביטוי המהפכה בחייה של ורד ישראלי, מנכ”לית שותפות חיפה-בוסטון? בריצת חצי מרתון.

כשהיא מתבקשת לספר על עצמה פוצחת ישראלי במונולוג פטריוטי. “אני אמא לשני ילדים גדולים – אילון, בן 24, ונויה, בת 20, משוחררת טרייה מהצבא”, היא מספרת בגאווה, “לוקאל פטריוטית שמחוברת לחיפה. גדלתי בחיפה, אני אוהבת מאוד את העיר, ובעשור האחרון יש לי הזכות לעבוד עבורה בפרויקטים חברתיים עם שותפות חיפה-בוסטון שמובילה את הזירה החברתית עם תהליכים משמעותיים ויפים עבור העיר הזאת. מבחינתי העבודה עם הקהילה היהודית בבוסטון היא שליחות גדולה עבור העם היהודי. הקהילה היהודית בבוסטון היא יוצאת דופן במחויבות שלה לישראל ולחיפה. זאת מחויבות שנמשכת 30 שנה, ובשליש האחרון של חיי השותפות אני מובילה אותה. אני באה מעולם השיווק והפרסום, בוגרת הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון עם התמחות בהתנהגות ארגונית. לא עבדתי בזה אפילו יום אחד. עשיתי מה שצריך, אבל תמיד הלכתי עם הלב למקומות שמעניינים ומסקרנים אותי”.

הכי לפלפית שיש.

“הכי. אבל בשנים האחרונות אני חושבת שאני מוצאת את הלב שלי, את הבחירות שלי ואת האומץ שלי לעשות את הדברים שאני באמת מאמינה ורוצה בהם”.

רוחניקית?

“כן. בגיל 35 נפלתי למשכב לשנה עם בעיות גב נוראיות והייתי מתוסכלת בצורה מטורפת. שכבתי פלאט עם זריקות ועם טיפולים, כאבי תופת. באה לבקר אותי חברה טובה שהיתה בתוך העולם הרוחני ואמרה לי ‘תנסי לנצל את השכיבה שלך ולחשוב למה את פתאום מתבקשת לעצור את הכל?’. פה התחיל המסע שלי למקום יותר רוחני – מודעות, הבנת הקשר בין הגוף לנפש, השיעורים שהעולם הזה מזמן לנו, התפקידים שלנו בו. זו אני. מהמקום הזה אני שואבת המון כוחות”.

זה כולל סדנאות, אשרמים?

“זה לא הסדנאות אלא דרך חיים – הקשבה ללב, הבנה שיש את מה שמצופה ממך ואת מה שנכון לך. יש דברים שהם גדולים מאיתנו, ואנחנו נמצאים פה כדי להטביע את חותמנו ולעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים. העוצמה הזו והאמונה בדרך, בך, בכוחות שלך וביכולות, בסגולות ובניסיון שלך הן דברים שמעלים אותך ועושים לך טוב. אני מנסה להביא את זה לתוך הארגון שאני נמצאת בו. זה להביא את הנתינה, את החברות, את הקבלה ואת מימוש החלומות”.

ישראלי. "מהמקום הרוחני אני שואבת המון כוחות” (צילום: רענן טל)

“הקול של החיפאים הוא העיניים של הבוסטונאים”

הפדרציה היהודית (CJP) של בוסטון, שהיתה הפדרציה הראשונה בצפון אמריקה, הוקמה בסוף המאה ה־19 כדי לקלוט מהגרים יהודים שהגיעו מאירופה לארצות הברית ולקיים את החיים היהודיים. הפדרציה תרמה כספים לקהילות היהודיות ברחבי העולם, כמו גם לישראל דרך הסוכנות היהודית והג’וינט. כשהסוכנות הוציאה קול קורא לסייע להעלאת יהודי ברית המועצות לארץ לפני 30 שנה, הפדרציה של בוסטון הסכימה לסייע למאמץ אך דרשה שחלק מהכסף יושקע בפרויקטים שיסייעו לעולים להיקלט כראוי. קבוצה של אנשים מבוסטון עם אוריינטציה כלכלית הגיעה ארצה ופגשה במקרה כמה חיפאים. ביחד הם ניסו לבדוק מהו הדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות למען העולים, והחליטו לסייע בהקמת מט”י חיפה (מרכז טיפוח יזמות) שהיה מרכז היזמות הראשון במדינת ישראל.

הקשר הזה של קבוצת יהודים מארצות הברית לקבוצה החיפאית, שביחד חוקרים, חושבים, לומדים ומתלבטים מה כדאי לעשות ואיך, הוליד את שותפות חיפה-בוסטון, שמאוחר יותר הקימה את קרן ההלוואות לעסקים קטנים ובינוניים, את תוכנית שילובים לקליטת העלייה האתיופית, מיזמים כמו בית מיה (דגם טיפולי שמקורו בארצות הברית אשר מדמה ספייס טיפולי משפחתי) ועוד רבים. חמש שנים אחרי הקמת השותפות העתיקה הסוכנות היהודית את הדגם והקימה את שותפות אלפיים שנקראת היום Partnership together, והשאר היסטוריה.

איך הגעת לג’וב הזה של מנכ”לית השותפות?

“הייתי המנהלת של החברה הכלכלית בטכניון ועבדתי מול אנשים מהשותפות. יו”ר השותפות דאז גדי ססובר ביקש מדני נישליס עזרה במציאת מנכ”ל. נישליס, מהיכרותו המוקדמת איתי, התקשר ואמר שיש תפקיד שתפור עלי. באתי מעולם אחר, והמעבר לעולם של פילנתרופיה, נתינה וקהילה זה דבר ממלא ומשמח. בכל יום אני יוצאת מהבית בידיעה שאני הולכת לעשות משהו חשוב”.

ספרי על השותפות.

“הקול של החיפאים הוא העיניים של הבוסטונאים, והתחושה שהם נוכחים כאן הפכה להיות הדגל של השותפות. אנחנו מדברים על דגם ארגוני ייחודי של ארגון מראה, כלומר מה שקורה בחיפה קורה גם בבוסטון. תחת המטרייה הגדולה של הפדרציה קיימת השותפות, שהיא הזרוע הפילנתרופית שבאמצעותה יש חיבור בין אנשים מהקהילה היהודית בבוסטון לאנשים בחיפה, והקשר הזה מוליד הרבה מאוד פרויקטים למען הקהילה. בעשור האחרון עשינו שינוי ארגוני. בעבר פעלנו במבנה של קרן. היו לנו שבע ועדות בנושאים שונים, ופעם בשנה התקבלו החלטות באלו פרויקטים לתמוך. היה יוצא קול קורא, היו מגישים לנו בקשות, ואנחנו היינו ממיינים, רואים מה מתאים לאג’נדה שלנו ומחליטים במה לתמוך. ממש כמו שמתנהלת קרן. לפני עשר שנים החלטנו שאנחנו רוצים למצוא מיקוד, ליצור השפעה, ליזום ולחולל שינוי”.

את אחראית לשינוי?

“כשהתמניתי התחיל תהליך של שינוי. ראשית הקמנו משרד. נכנסתי לנעליו הגדולות של יוסי גלוזמן שהיה עובד מהבית ופגישות נערכו בבתי קפה. אני באה מרקע של ייעוץ והתנהגות ארגונית, והיה לי טבעי מאוד לבנות משרד שיאחסן את כל הידע ואת כל הנהלים, והם הפכו למשנה סדורה בתוך הארגון. המשרד הפך להיות בית למתנדבים. התחלנו תהליך אסטרטגי בעבודה משותפת של חיפה ובוסטון, הקמנו מפגשי שולחנות עגולים ויזמנו תהליכי חשיבה ותכנון בסטנדרט אמריקאי הכי גבוה שיש. אלה הם תהליכים ארוכים מאוד, וההבדל התרבותי מחייב את הצד הישראלי לסבלנות יתרה. אני יכולה לומר כישראלית שההתעמקות, אורך הנשימה והחשיבה התהליכית האמריקאית מוכיחים את עצמם. בתחילת הדרך היה לי קשה מאוד עם התהליכים האלה כי אני טיפוס של כאן ועכשיו, אבל למדתי להוקיר ולהעריך את התהליך”.

ישראלי. "מה שקורה בחיפה קורה גם בבוסטון" (צילום: איילת וילדר)

“אני לא מכירה עוד עיר מיוחדת ויפהפייה כזו”

אלו פרויקטים מובילה השותפות?

“אחרי תהליך אסטרטגי שנמשך שלוש שנים החלטנו להתמקד בשלושה נושאי ליבה. הראשון הוא חינוך וזהות יהודית – יש לנו חיבור של יותר מ־20 בתי ספר מחיפה עם בתי ספר בבוסטון, תוכנית תלת שנתית שעוסקת בלימוד, והחוויה שבמפגש ובעשייה שהיא פעילות בתוך הקהילה; השני הוא תיקון עולם שמאגד שני מגה פרויקטים – תוכנית ‘שילובים’ שהיא תוכנית מערכתית המוטמעת כחלק מהשירותים של עיריית חיפה לקליטת עלייה של העדה האתיופית ושמביאה בחשבון את הצרכים של העולים, ותוכנית ‘הורים במרכז’ שבמסגרתה אימצנו את השכונות קרית אליעזר ובת גלים, הטמענו בהן מודל חדשני למניעת התופעה של ילדים ונוער בסיכון באמצעות עבודה עם ההורים שלהם, הורים לילדים בגיל הרך משלב ההיריון עד גיל 6. הייחודיות של המודל היא הפוקוס על ההורים. התוכנית הוכרה על ידי משרדי הממשלה כתוכנית ראויה לשכפול, והיא משוכפלת על ידי ג’וינט ישראל בשמונה ערים. הנושא השלישי, שהוא הבייבי שלי, הוא המנהיגות הצעירה שלנו. כשהגעתי לשותפות הייתי הצעירה ביותר בארגון, וכשהתחלנו בדיונים אלו פרויקטים צריכים להיות בחיפה ובמה נתמקד, אחד מהנושאים שכאבו לנו מאוד היה עזיבת הצעירים את העיר. זה נושא שעלה כל הזמן בדיונים שלנו, וחשוב לדעת שגם בצד הבוסטונאי כאב הלב על עזיבת צעירים את הקהילה היהודית ואת הפדרציה. גם שם הקהילה חווה את התהליך הזה ואת הצורך בשימור הצעירים ובקירובם. אז הקמתי את המנהיגות הצעירה שמטרתה היתה קודם כל להביא כוחות צעירים ודם חדש לשותפות כדי להבטיח את המשכיותה, ובנוסף לתת להם את המשימה להתמקד בהשארת צעירים בעיר, להעלות נושאים שכואבים לצעירים, ואולי בדרך זו הם ימצאו את השורש שלהם ויבחרו להישאר. זה פרויקט שאני גאה בו מאוד. הצעירים שלנו הם הראשונים שהקימו את קהילת היזמים בחיפה, מה שנקרא יזמים בג’ינס. הם עושים פרויקטים כמו ‘How do you Jews’ – פרויקט מקסים של מפגשים בלתי פורמליים שבהם מעלים כל מיני תכנים מהתנ”ך אל מול נושאים אקטואליים מחיי היום יום. הם עושים עבודה יפה בהתחברות אל השטח. אני מעורבת בעשייה רבה של אנשים שכל היום רק חושבים איך לעשות טוב לחיפה, איך לעשות טוב יותר לקליטת העולים, איך לדאוג שהצעירים יישארו בעיר ואיך לוודא שהצעירים יהיו מחוברים יותר לקהילה. בכל יום אני נוגעת במאות אלפי אנשים, וזה דבר ענק”.

ויש לך סוד איך אפשר לגרום לצעירים להישאר כאן?

“אני חושבת ובאמת מאמינה שבחיפה – ואני לא מכירה עוד עיר מיוחדת ויפהפייה כזו – עושים צעדים בנושא הזה. זה לא רק יצירת מקומות עבודה אלא גם הקמת פתרונות דיור, ובעיר מוקמות שכונות חדשות. אבל קודם כל אני מאמינה שצריך לייצר גאוות יחידה לעיר. צריך לייצר קמפיין לאנשים שיאהבו את העיר כמו שהדור שלי אוהב אותה, כי יש פה הכל. צריך להפוך את חיפה לבירת הצפון ולמצוא את הייחודיות שלה. לא לייצר אלטרנטיבה לתל אביב אלא להפוך את חיפה לפנינת הצפון. לצעירים יש הרבה מה לעשות פה ואפשר לערב אותם בשולחנות עגולים ולהזמין אותם לישיבות מועצות העיר. פשוט צריך להזמין אותם. עוד פאב פחות פאב זה לא העניין, וזה גם לא קשור לקצב. זה כן קשור למיתוג של העיר ולהזמנה של הצעירים למעורבות. זה מה שאנחנו עושים בשותפות”.

איך עובד שיתוף הפעולה עם עיריית חיפה?

“בכל העבודה שלנו שיתוף העבודה עם העירייה הוא קרדינלי. הם שותפים מיידיים שלנו לעשייה, כולל השתתפות בתהליכי החשיבה ובוועדות ההיגוי ומחויבות לקליטת הפרויקטים. זו עבודה משותפת מקסימה. אנחנו באים כמו סטארט אפ עם רעיון שמבוסס על הצרכים שצפים מתוך העיר, מפתחים, מקדמים ומממנים אותו מהשנים הראשונות, אבל העירייה נמצאת שם מהשלב הראשון עם מעורבות ועם מחויבות לקיום הפרויקט, למימונו ולהבטחת ההמשכיות שלו”.

את פטריוטית מאוד, אבל אי אפשר להתעלם מהבעיות של חיפה.

“נכון, אבל אני חווה את העבודה המשותפת עם העירייה לטיפול בנקודות התורפה ורואה את ההתגייסות, את העשייה ואת העבודה. העלינו את נושא הצעירים על שולחן העירייה והוא מטופל בצורה יפהפייה. היום כולם מדברים על יזמים צעירים. העיר התחתית היא פלא שתוסס וחי, יש שם יופי של דברים. חשוב לי שאנשים יידעו שאחד ממייסדי השותפות תרם תרומה מייעדת שמטרתה היא להפוך את חיפה למעצמה בנושא Digital Health, ולכן אנחנו מממנים את פעילות העמותה יוזמות ישראל 20/20”.

מהו התוכניות שלך לעתיד במסגרת השותפות?

“המשימה שאני לוקחת על עצמי לשנים הבאות היא פיתוח של תרבות פילנתרופית גם כאן, לצד הבוסטונאים. אנחנו חיים בארץ הסטארט אפ, יש פה אנשים מצליחנים, והמשימה היא לגייס כספים גם בקרב הישראלים. עד היום כל התרומות הגיעו מבוסטון. יש פה אמירה נדירה וחשובה מעין כמוה לשותפות אמיתית. החזון שלי הוא שזה יהיה ראש בראש ותרומות באותו הערך”.

את לא מדברת על העלאת יהודי בוסטון ארצה.

“בעולם השותפויות והפדרציות היהודיות, לעומת הסוכנות היהודית שמטרתה היא לעודד עלייה, האג’נדה והחזון הם לא לראות אותם כאן. החזון הוא לראות את שני המרכזים הגדולים חיים בשלום, מתקרבים ומעריכים האחד את השני, מקיימים קשר, חברות ושותפות הדדית. האג’נדה שלנו היא לא עידוד עלייה אלא הבנה שאנחנו חלק מהעם היהודי שהמרכז הכי גדול שלו נמצא בארץ והמרכז השני המשמעותי והחשוב ביותר נמצא בצפון אמריקה”.

מה הקטע שלך עם המדבר?

“אני מחוברת מאוד למדבר. ההתבודדות וההתכנסות הפנימית, לעשות שם חשיבה ולקבל החלטות לעצמי. לכן שכרתי ליום כיפור את חאן נחל בוקר כדי לתת אלטרנטיבה לחילונים לעשות כיפור אחר – סדנאות, וידוי וסליחה ומחילה עם התפאורה המדהימה של המדבר. זה נורא מרגש אותי. הרעיון הוא לכבד את החג, את הערכים שלו, את היום הקדוש הזה, אבל לעצור ולעשות חשבון נפש לא ממקום של הלקאה, אלא להיזכר בדברים הטובים שעברנו, התנדבנו ונתנו”.

ישראלי. "האג’נדה שלנו היא לא עידוד עלייה אלא הבנה שאנחנו חלק מהעם היהודי" (צילום: רענן טל)