זהו סיפור חוצה גבולות ומאות, שאם לא היה אמת לאמיתה יכול היה להפוך לתסריט הוליוודי בדיוני ומרתק. זהו סיפור על משפחה יהודית-חיפאית, שצאצאיה מאיישים כיום את מוקדי הכוח בפוליטיקה העולמית ובשוק ההון. ודווקא כעת, בימים שבהם היחסים בין ישראל לצרפת מעורערים ונשיא הרפובליקה עמנואל מקרון מאיים באמברגו נשק, הסיפור הזה מקבל משמעות אקטואלית מתמיד.
במרכז העלילה עומד אלכסיס קוהלר. לרבים בישראל השם הזה בוודאי לא אומר דבר, אבל קוהלר, צאצא למשפחה חיפאית ששורשיה נטועים עמוק בהתפתחותה ובבנייתה של העיר, הוא המזכיר הכללי של ארמון האליזה ונחשב לשני במעמדו בהיררכיה הפוליטית בצרפת אחרי הנשיא. הוא מונה לתפקיד על ידי מקרון, ידידו משכבר הימים, ונחשב ליד ימינו ולאיש אמונו. כעת מתברר שסבתו החיפאית של קוהלר, רנה חכים ז"ל, עדיין מחזיקה בשטח אדמה שמשתרע על פני 800 מ"ר ברמת גולדה ואשר רשום על שמה. מבדיקה שקיימנו במרכז למיפוי ישראל עולה כי השטח עומד ריק.
כדי לגלות כיצד הגיע קוהלר להיות יד ימינו של נשיא צרפת צללנו בקורות המשפחה לאורך הדורות, וסיפורה מובא כעת לראשונה.
השותף של שבתאי לוי
במאה ה־19 שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל. באותם הימים היתה עכו עיר נמל מרכזית, וחיפה היתה אז כפר קטן. בשנת 1876 נולד בעכו רפאל חכים, וברבות הימים היא נשא לאשה את סול אסיה.
הארכיונים מגלים שחכים היה אחת מהדמויות החשובות בדברי הימים של חיפה, והוא לא זכה לכבוד הראוי לו. אפילו רחוב לא נקרא על שמו בעיר שבה הוא פעל ותרם רבות לפיתוחה. אחד מהמקורות הבודדים שמאפשר להתוודע לחכים הוא ספרו של ד"ר תמיר גורן "שיתוף בצל עימות – ערבים ויהודים בשלטון המקומי בחיפה בתקופת המנדט הבריטי", שיצא לאור בשנת 2008. גורן, שחקר את ההיסטוריה החיפאית בתקופת המנדט ואף היה זה שמצא את קברו הנשכח של ראש העיר המיתולוגי חסן שוכרי, כתב בספרו כי עם נסיגת העות'מאנים מחיפה בעקבות מלחמת העולם הראשונה וכיבוש העיר על ידי הבריטים, התפטר שוכרי מתפקידו והעביר את השליטה על העיר לידי גנרל קינג. בהמשך החזיר גנרל סטורס את מועצת העיר לפעילות, והיו בה שני נציגים יהודים – שבתאי לוי, שלימים יהפוך לראש העיר, וחכים.
ממחקרו של גורן עולה כי חכים היה אחד מהסוחרים הגדולים בתקופה של סוף השלטון העות'מאני בארץ ישראל, ובני משפחתו היו בין היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר במחצית הראשונה של המאה ה־19. עוד עולה מהמחקר כי הוא עמד בראש חברת אסא לוי את חכים – חברה מסחרית שהיתה היחידה אז שייבאה מצרכי מזון וחומרי בניין, ואף ייצאה תבואות. עוד עולה כי חכים היה "עסקן ציבור וחבר בוועידת בניין ערים".
בשנת 1926 נאבקו חכים ושבתאי לוי להעסקת יהודים בעבודות הממשלה והעירייה. חיפה היתה אז עיר שרוב תושביה היו ערבים, במגזר היהודי התעוררה התמרמרות על כך שהעירייה מעסיקה פועלים ערבים ונמנעת משילוב של פועלים יהודים, והשניים דרשו שהיא תפרסם את מודעות העבודה שלה גם בעיתונים העבריים. חכים ולוי גם נאבקו למינוי מזכיר יהודי בעירייה, מכיוון שבסגל הפקידות בעירייה היו עד אז ערבים בלבד, אך היוזמה לא יצאה אל הפועל למגינת לבם של חברי ועד העדה העברית.
עוד בינואר 1923 פרסמה מועצת פועלי חיפה מכתב גלוי בעיתון העברי "דאר היום", שבו היא העלתה טענות על אי הצלחתו של חכים לשלב פועלים יהודים בעירייה: "עיריית חיפה מעסיקה בקביעות עשרות ומאות פועלים בעבודות תיקון דרכים, הבראה וכו'. בין כל העובדים האלה אין אף פועל עברי אחד". מהמכתב עלה כי המועצה פנתה לראש העיר דאז עבד אל־רחמן אל־חאג', אך לא קיבלו תשובה. עוד נכתב שם כי "באי כוח הציבור העברי בעירייה, רפאל חכים ויצחק רוזנברג, לרגלי היותם מיעוט בין חברי העירייה ומחוסרי אהדה בפעולתם מאת הציבור העברי בעיר, הינם מחוסרי יכולת להשפיע על מצב עניינים זה. אי לכך ראתה מועצת הפועלים לחובה לקרוא לישיבה מיוחדת את באי כוח העירייה העברים ותמסור להם תזכיר ברוח זה".
כאשר ועד הכרמל טען גם כי העירייה מפלה את השכונות היהודיות, חכים ולוי דחו את הטענות ועמדו על כך שהשכונות היהודיות קיבלו את חלקן בתקציב העירוני.
מקור נוסף שבו מוזכר חכים הוא במאמרו של יוסי כץ "הקמתה וראשיתה של שכונת הרצליה – השכונה העברית הראשונה על הכרמל". מהמאמר עולה כי חכים היה שותף לבנייתה של השכונה. בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 סללו העות'מאנים את שלוחת הרכבת החיג'אזית לחיפה ותכננו לבנות את הנמל. פרויקטים אלו הפכו את חיפה לאבן שואבת גם ליהודים, והביקוש לדירות עלה. בשנת 1906 היה חכים שותף להקמתה של אגודת אחים שמטרתה היתה לבנות בחיפה שכונה יהודית. בין ראשי האגודה היה גם שבתאי לוי, אז מנהל מחלקת הקרקעות של חברת יק"א, שעבר לחיפה שנה קודם לכן, כשמשרדי החברה עברו מזכרון יעקב לעיר. "יוזמי הקמת החברה ראו בהקמת השכונה אמצעי להתפתחות היישוב היהודי בחיפה והתרחבותו, ומעשה לאומי ממדרגה ראשונה שיביא לכך שכספי שכירות הדירות לא יגיעו לידי זרים", נכתב במאמר, "לדידם השכונה החדשה תהיה בסיס לסביבה עברית לאומית, שבה יוכלו יהודי חיפה לחיות ביחד חיים לאומיים – דבר שהיה חסר ובלתי אפשרי לקיים בשכונות היהודיות הקיימות. החברים ראו בהקמת שכונה חדשה ומודרנית אמצעי להעלאת קרנם של היהודים בקרב הערבים והזרים בחיפה, ולחיזוק מעמדם".
עוד עולה ממאמרו של כץ כי בשנת 1907 רכשה האגודה שטח של 21 דונם במעלה ואדי ניסנס, שכונה ארד אל־בלן (כיום תוואי השטח שבין רחוב הרצליה לרחוב שבתאי לוי). שתיים משלוש החלקות של השטח היו בבעלותו של חכים ושותף נוסף. חכים ולוי היו אלה שעסקו ברכישות, ולאחר רכישת הקרקע עברה האגודה לעסוק בבנייתה. השטח שבו החזיקו חכים ושותפו חולק ל־12 מגרשים, שעשרה מהם היו מיועדים לחבריה, וחכים ביניהם, ושניים אחרים הוצעו למכירה. במאי 1909 הונחה אבן הפינה לשכונה, ושמה הרצליה. באותה השנה הסתיימה בנייתם של חמישה בתים ושניים נוספים הושלמו ב־1910, ואלו היו "הבתים היהודים הראשונים שנבנו במורד הכרמל", כתב כץ והוסיף: "שכונת הרצליה, שתוכננה מראש כשכונה קטנה מאוד, נותרה שכונה קטנה ומבודדת במשך זמן רב, ולימים נבלעה בשכונת הדר הכרמל".
בדיקה במסמכי הספרייה הלאומית העלתה כי חכים היה מעורב גם בקניית האדמות לבניית הטכניון בהדר. בארכיון הספרייה הלאומית מופיעות התכתבויות שלו עם ד"ר נתן פאול ועם אישים נוספים באשר לרכישת הקרקע. נתן היה המייסד של חברת עזרה של יהודי גרמניה, שקמה בברלין במטרה להקים מוסד לימודים טכניים בארץ. לאחר שסייר בחיפה קבע פאול כי המוסד יקום בעיר, וכך נמצא שטח של 46 דונם בשכונת מירוואן, שהפכה עם השנים להדר הכרמל. ב־1912 התקיים טקס הנחת אבן הפינה, וחכים היה אורח הכבוד בו.
חכים ושבתאי לוי היו חברים קרובים עד למותו של חכים ב־1941. לאחר מותו ציין אותו לוי, שכבר היה ראש העיר היהודי הראשון של חיפה לאחר מותו של שוכרי ב־1940, בנאום במועצה, הדגיש את תרומתו לבניית העיר ואף הפציר בנוכחים להגיע להלווייתו.
ב־13 בנובמבר 1941 נכתב בעיתון "הארץ": "אתמול נפטר בחיפה רפאל חכים, מנכבדי הספרדים וותיקי היישוב היהודי בחיפה וממיסדי שכונת הרצליה, בן 65. נולד בעכו ובא לדור בחיפה בהיותו נער. היה אחד מסוחרי התבואה הגדולים בעיר. עם הכיבוש הבריטי נתמנה לחבר בעיריית חיפה ושימש בתפקידו זה עד 1927. הלווייתו נערכה אתמול אחר הצהריים במעמד קהל רב".
הנשיא בהלוויית האב
בשנת 1889 הביאו רפאל וסול חכים לעולם בן – ויקטור, ובת – רג'ין. ויקטור נישא לרנה לבית קרספין שעלתה מטורקיה לישראל ב־1930, ובשנת 1932 נולדה בחיפה בתם היחידה – סולה. רג'ין התחתנה עם פנחס דיאמנט, שהיה בנקאי בז'נבה, שוויץ, והשניים הביאו לעולם את רפאלה, שנקראה על שם סבה. הפרטים על ויקטור חכים הם דלים. מקורות בודדים מציינים כי הוא היה בעל חברה להובלה ולמסחר, וניתן להסיק מכך שהוא לא היה מעורב כאביו בחיים הציבוריים בעיר.
בשלב זה העלילה מתרחבת ועוברת לאירופה. לאחר הקמת המדינה, עם פרוץ מלחמת העצמאות, בהיותה בת 20 בלבד, שלחו ויקטור ורנה חכים את בתם סולה ללמוד בג'נבה. שם היא הכירה את צ'ארלס קוהלר ונישאה לו בשנת 1953. בשווייץ היא פגשה את דודתה רג'ין, שהשתקעה שם עם בעלה שעבד כנציג של בנק לאומי לישראל. אבל על כך בהמשך.
קוהלר, שנולד בשנת 1927 בעיירה קולמר בחבל אלזס, סיפר בשנת 2017 לאתר "DNA – Dernier Nouvelles D'alsace" את קורות חייו כנכד לשני סבים גרמנים שנישאו לנשים אלזסיות. אבי אמו אמנם גורש ב־1918, אך האם מרגריט שבה לעיירה, מצאה עבודה בקונדיטוריה של צ'ארלס-לואי, והשניים התאהבו ובשנת 1925 נישאו. ב־1940 נכבש חבל אלזס על ידי הנאצים, וקוהלר סיפר בריאיון כיצד הצליח כנער צעיר להתחמק משירות כפוי בצבא הגרמני, ולאחר שחרורה של קולמר מעול הנאצים הוא מתגייס לצבא הצרפתי עד לסוף המלחמה. עם סיום המלחמה חידש קוהלר את לימודיו בשטרסבורג, עבר לבית הספר למלונאות בלוזאן ובהמשך למד משפטים. עם השנים הפך קוהלר לפקיד בכיר במועצה האירופית, שבה הוא היה פעיל עד לשנת 1992. אשתו סולה למדה גם היא משפטים והיתה לעורכת דין מצליחה ולחברה בלשכת עורכי הדין בשטרסבורג.
במאי 2020 הלך צ'ארלס קוהלר לעולמו. האתר "Franceinfo" סיפר לקוראיו שהנשיא מקרון השתתף בהלוויה שהתקיימה ברובע רוברטסאו בשטרסבורג: "לא, לא קיבלת מכת חום אם חשבת שראית את נשיא הרפובליקה בשטרסבורג היום אחר הצהריים. עמנואל מקרון ביקר לזמן קצר ברובע רוברטסאו כדי להשתתף בהלווייתו של צ'ארלס קוהלר, פקיד בכיר לשעבר במועצת אירופה. צ'ארלס קוהלר היה אביו של אלכסיס קוהלר – אחד מעוזריו הקרובים ביותר של הנשיא. האחרון מונה למזכ"ל האליזה ב־2017".
סולה קוהלר הלכה לעולמה באוקטובר 2021 בשטרסבורג בגיל 89.
בצד השני של המשפחה, בשנות ה־60 ערכה רפאלה, נכדתו של רפאל חכים ובתה של רג'ין, שיט לאי האיטלקי קאפרי, שם הכירה את ג'יאנלואיג'י אפונטה שהיה קברניט הספינה. השניים נישאו, ורפאלה ילדה בן ובת – אלכסה ודיאגו. בשנת 1970 לקח הזוג הלוואה של 200,000 דולר ורכש ספינה. הספינה השנייה שלהם כבר נשאה את השם "רפאלה". עם שתי הספינות הקים הזוג את חברת MSC, שתהפוך לימים לענקית ספנות שמגלגלת מיליארדים. רפאלה וג'יאנלואיג'י עדיין מחזיקים ב־50 אחוז מהחברה כל אחד עד עצם היום הזה, ורפאלה אחראית על עיצוב ספינות הקרוזים. לפי מגזין "פורבס", רפאלה דיאמנט-אפונטה היא האדם ה־46 בעושרו בעולם נכון לשנת 2023 עם הון מוערך של 25.6 מיליארד דולר.
אבל הקשר לישראל לא מסתיים בכך. דודה של רפאלה, אחיה של אביה, מרדכי (מיקי) דיאמנט שנפטר ב־2010 היה ממקימי חברת MSC ישראל. ב־2016 השיקה החברה במעגן הדיג בקישון סירת מנוע על שמו של מיקי דיאמנט כתרומה לעמותת אתגרים.
רג'ין דיאמנט, אמא של רפאלה, הלכה לעולמה ב־1984 והובאה למנוחות בחיפה.
אצל הדודה והדוד
בנקודה זו הכל מתחיל להתחבר. סולה וצ'ארלס קוהלר הביאו לעולם שני בנים – דניאל הבכור ואלכסיס ארנו מישל שנולד בשנת 1972. בעוד שמעט מאוד ידוע על דניאל (הוא היה טייס בחברות תעופה בינלאומיות), אלכסיס עשה את צעדיו בשירות המדינה הצרפתי, עד לתפקיד הבכיר ביותר אחרי הנשיא – המזכיר הכללי של ארמון האליזה – שאליו הוא מונה ב־2017 על ידי מקרון עצמו.
קוהלר ממעט להתראיין, ולמרות עמידתו בקדמת הבמה הוא שומר באדיקות על פרטיותו. הוא ומקרון הכירו בשנת 2010, כאשר קוהלר היה עובד מדינה בכיר ומקרון היה בנקאי השקעות ב־Rothschild & Cie Banque אשר שייך לחברת Rothschild & Co שנשלטת על ידי משפחת רוטשילד הידועה.
שנות צמיחתם של השניים היו חופפות. קוהלר הוא בוגר המכון הצרפתי ללימודי פוליטיקה, בית הספר הגבוה ללימודי כלכלה ומסחר ובית הספר הלאומי למינהל. לא מפתיע שעם רזומה מרשים כזה הוא מצא את עצמו כמנהל האוצר הכללי במשרד הכלכלה והכספים הצרפתי. לאחר הבחירה בפרנסואה הולנד לנשיאות מונה קוהלר לסגן מנהל הקבינט של שר הכלכלה והכספים פייר מוסקוביצ'י.
בשנים 2008-2004 שימש מקרון מפקח באותו המשרד, עד שפרש לשוק הפרטי אצל הרוטשילדים. אבל החידק הפוליטי לא עזב אותו, ובשנת 2012 הוא מונה לסגן מזכיר בארמון האליזה ושימש יועץ מיוחד לנשיא הולנד. ב־2014, כשמנואל ואלס נבחר לנשיא הרפובליקה, מונה מקרון לשר הכלכלה והתעשייה. בשלב זה החל החיבור בין השניים להעמיק, ומקרון מינה את קוהלר למנהל הקבינט של משרדו.
בשנת 2016 התפטר מקרון מהממשלה, וגם קוהלר עזב את השירות הציבורי ועבר למגזר הפרטי. או יותר נכון – מונה למנהל הכספים הראשי של MSC, שכאמור שייכת לרפאלה דיאמנט-אפונטה, בת דודתה של אמו.
קשרי משפחה אלו סיבכו בהמשך את קוהלר בשערורייה גדולה שקיבלה תהודה בצרפת ובעולם כולו, כאשר בשנת 2022 התפוצצה פרשה שבה עלה חשד לניגוד עניינים של קוהלר. בשנת 2018 הגיש הארגון Anticor, אשר פועל נגד שחיתות, תלונה נגדו בגין השפעה בלתי חוקית לכאורה בנוגע לחוזים שהוענקו ל־MSC בשנים 2010 ו־2011. בתלונה נטען כי קוהלר לא חשף את קשריו המשפחתיים בחברת הספנות לסוכנות הצרפתית להשקעות ציבוריות שבה הוא עבד באותן השנים. כעבור שנה נסגר התיק, אך בשנת 2020 הגיש הארגון תלונה אזרחית נגד קוהלר, שהכחיש את המיוחס לו.
הקשר הישראלי
התקשורת הצרפתית מיעטה להתייחס לשורשיו היהודים של קוהלר. שם לא נהוג לעסוק במוצאו של אדם, אבל בלוגרים יהודים התגאו במוצאו של מזכ"ל האליזה. רק כשהתפוצצה פרשת MSC, קשריו המשפחתיים עם דיאמנט-אפונטה זכו להרחבה, כמובן עם ציון מקום הולדתה של אמו – ישראל.
עד כמה קשור קוהלר לשורשיו המשפחתיים וכיצד הוא משפיע על מקרון ניתן אולי היה למצוא בעימות הטלוויזיוני שלו מול המועמדת מארי לה-פן לקראת הבחירות לנשיאות ב־2022. בעימות השיב מקרון ללה-פן באחד הנושאים ב"אויויוי". כמובן שרבים קישרו את המונח הזה, שאינו נפוץ בשפה הצרפתית, למונח השגור ביידיש. על פי פרסומים בתקשורת הצרפתית, מונח זה נקלט אצל מקרון בהשפעתו של קוהלר, אשר דובר עברית. כשמקרון זכה בבחירות עלו השערות באשר לנושאי התפקיד בממשלה, אך עד מהרה התברר שמקרון נשאר נאמן לקוהלר והחליט כי הוא ימשיך בתפקיד מזכ"ל האליזה גם בקדנציה הנוכחית.
המדיניות הצרפתית כלפי ישראל מאופיינת בזיגזג לאורך מלחמת חרבות ברזל. מצד אחד מקרון קרא להפסקת אש של שלושה שבועות בלבנון – מדינה שבה יש לצרפת אינטרסים רבים – ואיים באמברגו נשק. ואם לא די בכך, האליזה הודיע על כינוס ועידה לתמיכה בעם הלבנוני ובמוסדותיו. מצד שני, מקרון חוזר על זכותה של ישראל להגן על עצמה ואף אירח בני משפחות של חטופים ביום השנה ל־7 באוקטובר. אגב, ב־20 באוקטובר אשתקד, שבועיים לאחר הטבח בעוטף עזה, שוחח מקרון בשיחת וידיאו עם בני משפחות של החטופים בעלות האזרחות הצרפתית, כשקוהלר לצדו. זמן קצר לאחר הטבח גם הציע מקרון להקים קואליציה בינלאומית נגד חמאס והכעיס את מדינות ערב, ואף גינה את מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית הראשונה, אך במקביל יצא נגד מספר ההרוגים בעזה ודרש הפסקת אש. בשנה שעברה דווח בתקשורת הצרפתית על חילוקי דעות בצוותו של מקרון באשר ליחס של צרפת כלפי החמאס, אך לא דווח אם לקוהלר היה קשר לכך.
בינואר 2023 היה קוהלר, בעל כורחו, גיבור של פרשייה פלילית. לפי פרסומים בצרפת, משטרת ישראל עצרה חשוד שהתחזה למזכ"ל האליזה במטרה להונות דיפלומטים, ובהם לפחות שגריר אירופי אחד. החשוד, תושב נתניה בן 40, נעצר בעקבות פנייה של משטרת צרפת. לפי הפרסומים, בידיה של המשטרה הצרפתית היה מידע על "חשוד שהתחזה בישראל למזכ"ל האליזה יצר קשר טלפוני עם שגרירים ועם דיפלומט ממדינה אירופית כדי לנסות ליצור איתם קשר בתוכנת מחשב מיוחדת".
בשנת 2022 נכתב באתר "Paris Match" כי "קוהלר יכול לדבר בביטחון על חופשות ילדותו בארץ המובטחת ולהגיד 'אני יהודי מפלסטין', חילוני, ספוג היסטוריה ותרבות. זה החלק האינטימי שלו, שהוא היה מעדיף שלא להתגלות בצורה כזו".
ב־2003 נשא קוהלר לאשה את סילבי שירם, גם היא ילידת אלזס, ולזוג נולדו שתי בנות – פאולין וויקטואר, ובן – סיפריאן. קשר נוסף לישראל שיוחס לו בתקשורת היה באתר "purepeople", שם צוין כי אחת מבנותיו לומדת בשטרסבורג והשנייה עושה התמחות בישראל.
ביום שבו איים מקרון באמברגו נשק פנה "כלבו" לארמון האליזה בבקשה להתייחסותו של קוהלר באשר למקרקעין של סבתו בחיפה, להצהרתו של מקרון שלפיה "כפי שאנו רואים, שורשיו של קוהלר נטועים עמוק בעיר חיפה, ישראל" ולעמדתו בנושא. מהאליזה לא התקבלה כל תגובה.
עידו
מרתק.
קוקו
מעניין מאוד ..חיפאים הצליחו גם רחוק ..
ג'נגו
אפילו הסבתא תרמה לצרכי ציבור, לאחר פטירתה, וללא ידיעתה. עירית חיפה סיווגה את הקרקע שלה על הכרמל לשטח ציבורי פתוח. ראה חפ/1849.