“הגעתי לחיפה במטרה לשנות”

רני בנדר הוא תל אביבי צפונבוני מלידה. כבר שנתיים וחצי שהוא ומשפחתו מתגוררים בחיפה, מעל המשרדים של זאבי גרופ בשדרות הציונות – הרחוב עם הנוף הכי יפה בעיר. בנדר נשוי למיכל זאבי, בתם של יקירת העיר טליה ואיש העסקים גד. לפני כשנה התמנה בנדר למנכ”ל קניון סיטי סנטר אאוטלט במושבה הגרמנית, שזאבי הוא אחד מבעליו.

זו לא הפעם הראשונה שבנדר עובד אצל החם. הוא שימש במשך שמונה שנים בתפקידים שונים, ובהם סמנכ”ל שיווק ומכירות וסמנכ”ל פיתוח עסקי ביפנאוטו – יבואנית סובארו לישראל – כשזו היתה בשליטתו של זאבי. כשאני אומרת לו שקשה להתעלם מהקשר המשפחתי, בנדר עונה לי ולכל המצקצקים בלשונם: “הוא סבא מדהים ובן אדם יוצא דופן. אדם מיוחד במינו שרק מי שמכיר אותו מסוגל להבין את גודלו של האיש ואת העומק שלו. הסיבה שאני פה היא כדי לקדם את העסקים שיש לו עדיין בעיר, כמו הסיטי סנטר, בית החולים אלישע ופרויקטים שהוא מעוניין להקים על הכרמל. השאיפה היא לעזור כמה שאפשר, כי אלו עסקים טובים וצריך ואפשר להשביח אותם”.

איך הכרת את מיכל?

“בבליינד דייט. חברה שלה וידידה שלי דיברו ביניהן, שידכו בינינו ויצאנו לבליינד דייט, ומאז אני בליינד. זה היה בשנת 2002 ומאז אנחנו ביחד פלוס שלושה ילדים – ג’ז (12) שהוא שוער בקבוצת הילדים של מכבי חיפה ודוגמן, קניה (8) ורוי (6). ג’ז ילמד בבית הספר ליאו באק והקטנים בבית הספר טשרניחובסקי”.

הם לא למדו בריאלי?

“החלטנו להוציא אותם לנוכח מה שהיה בשנה שעברה בריאלי. אני לא יכול לומר שזה בית ספר חינוכי לאור מה שהלך שם עם ועד ההורים ועם כל ההתנצחויות. היתה שם התנהגות מבישה מאוד של כל הצדדים. הרגשנו שבית הספר לא מתאים והוצאנו משם את הילדים. יכול להיות שלאחרים זה מתאים, אנחנו יוצאים לדרך חדשה”.

בנדר. "אני מאמין שיש כאן פוטנציאל גדול שצריך מתישהו לפרוע את השטרות” (צילום: יניב ביטון)

משנקין-רוטשילד לציונות

לאחר סיום שירותו הצבאי כקצין ביחידת מודיעין נסע בנדר לגלות עולם. עוד בארץ הוא היה חתום כדוגמן בסוכנות לוק ובהמשך בסוכנות אימאג’ ששלחה אותו לחפש הזדמנויות מעבר לים. בנדר התגורר שנתיים בניו יורק, חצי שנה באיטליה, בסינגפור, ביפן, בטורקיה ובאוסטריה, עבד כדוגמן ועשה קמפיינים, פרסומות לטלוויזיה ותצוגות אופנה וגם שיחק בסרטים.

“היה כיף, אבל אני לא חושב שאפשר לבנות קריירה של דוגמנות לאורך שנים”, הוא אומר, “אתה עושה את זה לתקופה מסוימת, נהנה מהכיף, מהכסף הגדול שאתה מרוויח בתקופה קצרה בגיל צעיר יחסית, ומבלה, אבל בסופו של דבר רק בודדים עושים מזה קריירה. כשאתה נמצא בעולם ורואה את מספר הדוגמנים שיש בתעשייה, אתה יודע שהקריירה שלך היא מוגבלת. נסעתי, עשיתי עבודות מצוינות, עבדתי עם כל הגדולים – ורסאצ’ה, ארמני – אבל אחרי שלוש שנים חזרתי ללימודים”.

את התואר הראשון הוא עשה בתקשורת ובניהול, וכך מצא את עצמו במשרד התמ”ת כיועץ התקשורת של סגן השר מיכאל רצון כאשר השר היה אהוד אולמרט. “הייתי שם שנתיים, טיפלתי בכל מיני תחומים כמו נושאי תעסוקה, אזורי תעסוקה, אזורי תעשייה, צרכנות”, הוא נזכר, “ואחר כך שימשתי כשנתיים כמ”מ דובר משרד החינוך כשהשרה היתה לימור לבנת והמנכ”לית היתה רונית תירוש. זו היתה עבודה מרתקת בצורה היסטרית. אתה נוגע בכל דבר הקשור למערכת החינוך, במיוחד כשהשרה היתה דמות תקשורתית מאוד”.

לאחר פרק זה בחייו הוא פנה ללימודי מינהל עסקים עם התמחות במימון, עבד ביפנאוטו, גר הרבה שנים בנוה צדק, ולפני העזיבה לחיפה התגורר בשנקין-רוטשילד, בצנטרום של הצנטרום, לא רק מבחינת המיקום אלא גם מבחינת מרכז העניינים.

למה דווקא חיפה?

“חיפשנו מקום קצת יותר שקט ולהשקיע יותר במשפחה ופחות במסביב. הוריה של אשתי הם חיפאים, אז עברנו כדי להיות קרובים אליהם. כאן הכל רגוע יותר”.

זה לתמיד?

“כן, בטח, זו השאיפה. אני לא יודע מה הולך לקרות מחר, אבל לא עשינו את המהלך הזה לתקופת מעבר של שנתיים-שלוש אלא עשינו שינוי אמיתי. השאיפות הן לשפר ולחזק את החיים המשפחתיים וגם לראות אם אפשר להשפיע פה בעיר ולעשות דברים טובים יותר. הגעתי לחיפה גם במטרה לנסות ולשנות, כי אני מאמין שיש כאן פוטנציאל גדול שצריך מתישהו לפרוע את השטרות”.

כבר שנים שיש פה הגירה שלילית.

“נכון, ובאמת המון אנשים שהכרתי בתל אביב, אנשים מצוינים, הגיעו מחיפה. מה שיכול להשאיר אותם לחיפה או להחזיר אותם לעיר זה דבר ראשון תעסוקה. חייבת להיות פה תעסוקה אמיתית, לא יכול להיות שהכל יתרכז במרכז. יש פה פוטנציאל אדיר. זו עיר עם שלושה בתי חולים ושני מוסדות אקדמיים מהמובילים בעולם. צריכים להקים פה – ואני יודע שעובדים על זה, פשוט זה לוקח זמן – חברות הייטק בתחומי הרפואה, הבריאות והעיר החכמה. צריך לתת את הדגש קודם כל על תעסוקה ואחר כך על הדיור שיהיה באמת הגיוני ובר השגה, כי במרכז זו פשוט קטסטרופה. הנושא השלישי הוא חינוך. המסגרות הלימודיות פה הן טובות, וצריך להמשיך ולחזק אותן. שלושת הדברים האלו יוכלו לקדם את חיפה. נושא לא פחות חשוב הוא תיירות”.

תיירים כמעט לא שוהים בחיפה אלא רק עוברים בה.

“נכון, גם תיירות פנים וגם תיירות חוץ. יש פה נמל, יש פה שדה תעופה שנמצא בשלבי פיתוח, יש פה את הנוף הכי יפה, יש פה דברים ייחודיים מאוד כמו הגנים הבהאיים והמושבה הגרמנית. יש פוטנציאל וצריך לעבוד על תוכנית גדולה כדי לחזק את התיירות. אני יודע שהעירייה פועלת בנושא, אבל כנראה שצריך דחיפה חזקה ומהירה יותר. המהלכים הם נכונים וטובים, אבל צריך לרוץ יותר מהר. בתל אביב כשרוצים להזיז דברים הם פשוט רצים, ובחיפה הדברים עובדים לאט יותר כי יש הרבה התנגדויות לכל דבר שעושים. חייבים לשנות את התפישה כדי שהדברים ירוצו, כי אם לא – אנחנו נהיה באותו מקום גם בעוד 30 שנה וזו לא המטרה, לא שלנו הצעירים שרוצים לפתח את העיר ובטח שלא הבוגרים יותר שרוצים שהילדים שלהם יגורו פה ולא ינדדו למקומות אחרים”.

בנדר. "בחיפה הדברים עובדים לאט יותר כי יש הרבה התנגדויות לכל דבר שעושים" (צילום: יניב ביטון)

נוח לך עם קצב החיים כאן?

“לטוב ולרע. אי אפשר להשוות את חיפה לתל אביב והיא אף פעם לא תהיה תל אביב. זה קצב אחר, עולם אחר, אבל יש פה אנשים נהדרים, יש פה קצב שמצד אחד הוא נהדר כי אתה לא חייב כל הזמן להיות בריצה כמו בתל אביב, ומצד שני עבורי הוא יותר מדי רגוע. הייתי שמח אם ניתן היה להעביר הילוך אחד או שניים כי אז היה לי יותר טוב, ולא רק לי. אם רוצים שהמצב יישאר אותו דבר אפשר להמשיך ככה, אבל אם רוצים לקדם את העיר ולהפוך את האנשים ליותר דינמיים אז צריך לשנות”.

אולי אם יהיו יותר אנשים מעורבים.

“נכון, אי אפשר לשבת על הגדר ורק להתלונן על מה שלא טוב. מי שרוצה לבוא ולשנות צריך לקפוץ למים ולעשות”.

תיכנס לפוליטיקה המקומית?

“יכול להיות”.

אולי אפילו על כיסא ראש העיר?

“לתפקיד ראש העיר צריך מישהו שבאמת מוכן להשקיע, אבל אומר את זה אחרת – התשובה היא כן. אני לא יכול לומר לך אם זה בתפקיד ראש העיר או חבר מועצת העיר. אם אתה רוצה לעזור ולשנות אתה לא חייב להיות ראש העיר. יש פה אנשים שעושים דברים נהדרים והם לא בפוליטיקה אבל הם כן מקדמים ועושים. צריך להכניס עוד ועוד אנשים עם רצון ועם אנרגיות כדי לעשות מהלכים. אין ספק שהבחירות הקרובות לראשות העיר יהיו שונות מהבחירות הקודמות”.

למה?

“כי יותר אנשים מבינים שהם צריכים לקפוץ פנימה כדי לעשות שינוי. אני שומע על כל מיני אנשים שרוצים להתמודד, וזה מבורך. לחיפה יש בעיה גדולה מאוד בכל הקשור לתדמית. כל מי ששמע שאני עובר לחיפה או מי ששומע שאני גר בחיפה מדבר על בעיות תחלואה וזיהום אוויר. בפועל אני עדיין לא יודע אם הן נכונות, כי כל מחקר מראה תוצאה אחרת, אבל זה לא משנה. מה שמשנה הוא המיתוג, והוא עדיין לא נמצא במקום שאליו הוא צריך להגיע. אני יודע שבעירייה עושים הרבה מאמצים, אבל צריך לעשות מאמצים גדולים יותר כדי לשנות את התדמית של העיר”.

יש לך רעיון? העיר קצת רדומה.

“היא ישנה, אבל כמו בכל דבר שקשור לשיווק צריך לראות מהם היתרונות והחסרונות, מהן ההזדמנויות ואיך מנצלים אותן”.

מה לגבי השינויים הצפויים במושבה הגרמנית?

“לפני כשבועיים החליטו בקבינט הדיור לפתוח את הגישה לנמל. זה צעד מבורך, רק שהוא ייקח חמש-שש שנים. אולי אני נאיבי וזה ייקח הרבה יותר. התוכנית היא להמשיך את המושבה הגרמנית עד לשפת הרציף, במקום שבו נמצאים היום יש מכולות ומנופים, כדי להפוך את המקום לאזור תיירותי כמו בכל עיר נמל בעולם. עד שזה יקרה הייתי רוצה לראות במושבה הגרמנית פעילות לאורך כל השנה ולא רק באירועי ‘החג של החגים’, שהם אגב פעילות מבורכת ומוצלחת. אם בכל רבעון היו עושים פעילות גדולה העיר היתה פורחת. בכל מקום בעולם יש אטרקציות לכל המשפחה, חוץ מאשר בחיפה. צריך לחזק אותה כדי להביא לפה עוד ועוד אנשים. אתן לך דוגמה – אולי היא לא מייצגת אבל אני חוויתי אותה רק בשבוע שעבר. חברים ממודיעין הגיעו לעיר לשלושה ימים. אחרי יום הם נתקעו, לא היה להם מה לעשות, אז הם נסעו יום אחד לנצרת ויום אחד לעכו. הם באמת בילו כאן כמה לילות, אבל הכסף שהם הוציאו על מסעדות ושופינג זה לא היה פה אלא מחוץ לעיר”.

איך הסיטי סנטר ישתלב בשינויים?

“הסיטי סנטר נמצא במקום אסטרטגי, בלב המושבה הגרמנית, עם פוטנציאל גדול של תיירות פנים וחוץ, בלב שכונות מעורבות. יש לנו בניין משרדים מעל הקניון והתכנון שלנו הוא לתת לכל מיני חברות הייטק קטנות ובינוניות שטחי משרדים כמעט בחינם כדי לעודד אותם לבוא לפה, וזאת בתמורה לאחוזים בחברה או לפי מודל כלכלי אחר. כיום אחת מההוצאות הגדולות שיש לבעלי חברה, מלבד הוצאות כוח אדם, היא שכירות. אנחנו ניתן מענה לבעיה הזו בתמורה לסיכון שיהיה לו בעתיד. אם הוא יצליח לגייס כסף אנחנו נהיה שותפים שלו. זה מודל כלכלי שאנחנו עובדים עליו עכשיו כדי לשווק אותו בקרוב”.

יצאת בקמפיין למרכז המסחרי שכותרתו היא “הפסקתי להיות פראייר”.

“מי שרוצה להיות צרכן חכם שיבוא אלינו. מי שרוצה לרכוש פחות סחורה ביותר כסף ולהיות פראייר, זכותו להוציא את כספו איפה שהוא רוצה. אנחנו האאוטלט היחיד בחיפה והמרכז המסחרי היחיד שפתוח שבעה ימים בשבוע, גם בשבת”.

נדמה שיש פיחות במעמדו של הסיטי סנטר.

“הנתונים שלי אומרים קצת אחרת. יש לנו עלייה במספר הנכנסים לקניון, חנויות רבות מחדשות הסכמים לתקופות ארוכות, בדיוק סיימנו שיפוץ גדול של רנואר, ולאחרונה נכנסה רשת קרייזי ליין והם מאוד מרוצים. שוק הקניונים כולו חווה ירידה של שישה אחוזים בחציון הראשון של השנה ביחס לשנה קודמת, אבל אנחנו לא רואים את זה. לאחרונה גם סיימנו שיפוצים של שטחים ציבוריים כגון שירותים ומבואות החניון, וסגרנו עם חברת פעלתון על הקמת ג’ימבורי ענק. כשזה יקרה, משפחות צעירות עם ילדים ייהנו מחוויה נעימה יותר”.

בנדר בסיטי סנטר. “מי שרוצה להיות צרכן חכם שיבוא אלינו" (צילום: יניב ביטון)

מקלות תיפוף על הקיר

בנדר לא יכול לשבת בשקט. הוא כל הזמן חושב איך אפשר לשפר ברמות האישית, המסחרית והציבורית. הוא מקדם נושאים שונים עם העירייה בתחום התיירות והמסחר, אך מסרב לחשוף אותם בשלב זה. אשתו מיכל משמשת מנהלת שיווק גלובלית של חברת סטנלי בלאק אנד דקר – אחת מהחברות המובילות בעולם לארגזי כלים אשר שווה מיליארדים. התפקיד מאלץ אותה להיות הרבה בחו”ל – יותר משבוע בכל חודש – וגם כשהיא בארץ הנסיעות היומיומיות למטה החברה בנס ציונה גובות ממנה זמן יקר. בזמן הזה בנדר מתפקד גם כאמא במשרה מלאה, ולא, אין להם אופר. “אם תהיה לנו אופר, אז מה עשינו בחיים?”, הוא תוהה, “זו זכות גדולה להיות עם הילדים שלי ומובן מאליו שזהו התפקיד שלי. זה הדבר הכי חשוב בעולם”.

בין שלל עיסוקיו הוא שחקן נבחרת הסופטבול של ישראל שזכתה במדליית ארד במכבייה האחרונה, וגם פעיל חברתי. “בשנה האחרונה אני מתנדב בעמותת על”ם, גם בחניכה אישית וגם בהקמת מערך שלם שיחבר בין מעסיקים לבין נוער בסיכון”, הוא אומר, “הגעתי לעניין דרך חמותי שהיא חברה בהנהלת העמותה כבר שנים רבות. אני פועל לקדם תחרות בינלאומית של טכנולוגיה לנוער ע”ש שירה צור ז”ל. גם בסיטי סנטר אנחנו משתדלים לעשות יותר פעילויות הקשורות לקהילה. לפני קצת פחות משנה, לאחר השריפה הגדולה, רתמנו בעלי חנויות וביחד עם עמותה אמריקאית גייסנו 200,000 שקל שנתרמו לנפגעי השריפה. כל משפחה קיבלה מאיתנו 4,000 שקלים לרכוש בגדים, כלי מיטה וכלי בית. עשינו פעילות הומניטרית בשיתוף מספרת סטיב לתרומת שיער לילדים חולי סרטן, פעילות אחרת היתה עם אגודת הסטודנטים בטכניון למען נשים שיצאו ממעגל הזנות. אנחנו רואים קשר הדוק בין חברות מסחריות לבין הקהילה, ויש לנו עוד הרבה דברים על הפרק”.

על הקיר שלך תלויים תמונה שלך עם לני קרביץ, כרטיס להופעה חתום על ידו, אישור כניסת VIP ומקלות תיפוף.

“פגשתי אותו בתחרות בינלאומית לדוגמנים בבהאמס והוא היה השופט. אני לא התחריתי, הייתי שחקן חיזוק. תמיד הערצתי אותו ובסיום דיברנו מאחורי הקלעים על ישראל, על יהדות, ועל צבא. זו היתה שיחה מדהימה. חשבתי שאז הגעתי לנקודת שיא איתו, אבל אחרי שנה הייתי במילאנו והוא הופיע שם. סוכנות הדוגמנות סידרה לנו ביקור מאחורי הקלעים, ופתאום הוא עובר לידי ושואל אותי ‘רני, מה אתה עושה פה?’. הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה הוא מדבר. הופתעתי, מי חשב שהוא זוכר אותי ואת שמי. אחרי עשר דקות הוא כבר הזמין אותי להופעה נוספת באוסטריה שהתקיימה למחרת. נוצר בינינו קשר אינטימי, וגם עם חברי הלהקה. מאז בכל שנה הם היו מתקשרים אלי כדי שאצטרף אליהם לסיבובי ההופעות באירופה, ובכל פעם הצטרפתי לשבוע שלם. לכולם היה ברור שיש את לני, את הלהקה ואת רני. לפני שנה המתופפת שלו סינדי בלאקמן הגיעה לארץ לסיבוב הופעות עם בעלה קרלוס סנטנה והזמינה אותנו להתארח מאחורי הקלעים. אלו מקלות התיפוף שלה”.

בנדר ולני קרביץ. "לכולם היה ברור שיש את לני, את הלהקה ואת רני"