"ואז נהייתי חיפאית פנאטית"

שירי לוינקופף ויצנר אוכלת ונושמת כדורגל כאוהדת שרופה של הפועל תל אביב. שירי לוינקופף ויצנר אוכלת ונושמת אופנה. ניגודיות? כן ולא. איך זה מסתדר? אצלה זה פשוט שילוב של שני דברים בסיסיים מאוד הקשורים ללב. האחד מבחירה, השני ממש לא. האחד הוא מצב נתון שאליו היא נולדה, השני הוא תוצר של בחירה מושכלת.

היא נולדה בירושלים להורים נתנייתים שלמדו באוניברסיטה העברית ולאחר ארבע שנים חזרו לעיר היהלומים. עד גיל 20 היא גרה בנתניה וביום שבו השתחררה משירות צבאי היא עברה להרצליה פיתוח, עד למעבר לחיפה בשנת 2003, בגיל 24, כשהכירה את ירון ויצנר.

מה זה אומר להיות נתנייתית?

"להיות נתנייתי זה להיות שכונה במובן הטוב של המילה. למשל בצבא אם פגשת מישהו מנתניה, אז זהו, הוא אח שלך גם אם את לא מכירה אותו והוא יסדר אותך. הנתנייתים מתברגים במקומות נורא חשובים, במיוחד בצבא. תמיד יהיה ש.ג מנתניה, טבח מנתניה, שקמיסט מנתניה, וזהו, את מסודרת".

אוהדי כדורגל יודעים מי זה אבא שלך, הפשיניסטיות – בכלל לא בטוח.

"הו אבא, החיים שלי. אבא שלי, משה לוינקופף, היה רופא צעיר יחסית, אורטופד מומחה בעמוד שדרה, שמצא את עצמו משלים הכנסה כרופא של קבוצת הפועל רמת גן בשנת 1987. אני בת בכורה, אחרי נולדה דנה, ובאין בן לקחת אותו למגרשי הכדורגל הוא לקח אותי, ו-וואלה, הצליח לו. ברמת גן היתה לי חוויה מדהימה. הספקנו לעלות ליגה, לשחק עונה אחת בליגת העל ולרדת ליגה, והכל בשלוש שנים".

חוויה לא פשוטה לאוהד.

"הייתי יושבת ביציע עם יובל נעים (כיום מאמן הפועל אשקלון; ח"ה), כי הוא תמיד שיחק שבוע כן שבוע לא בגלל שהיה חוטף כל הזמן כרטיסים אדומים. זאת היתה תקופה מהממת, תקופה של תמימות. הייתי במשחק העלייה, זה היה ביבנה ונזרק רימון עשן. אבא היה צריך ללכת להציל שחקנים, אני נשארתי לבד, היתה דרמה ובכי, ואמא היתה היסטרית מכך שאבא לוקח אותי לקרבות. אפילו שאלתי אותו לאחר המשחק אם זו היתה אינתיפאדה כי היה מפחיד מאוד. היתה תקופה קצרה שבה הפסקתי ללכת לכדורגל כי היה מין טרנד כזה בכיתה ד’ ללכת לצופים. הלכתי בערך פעם וחצי כי לא הסתדרתי עם פזצטות, עם חבלים ועם קשרים וגם כי הצופים שרפו לי שבת של כדורגל. העדפתי להמשיך להיות ילדה של אבא וללכת איתו לכדורגל. אחותי ממש לא שם, המקסימום ממנה זה ‘מזל טוב’ על ניצחון בדרבי, שגם את זה לא יצא לה לומר כבר כמה שנים טובות".

עם אביה ד"ר משה לוינקופף. "אמא היתה היסטרית מכך שאבא לוקח אותי לקרבות"

"הכדורגל היה ממש הדבק"

מהשנים ברמת גן נשארה חברות אמיצה בין אביה לבין דרור קשטן שאימן את הקבוצה – חברות שמחזיקה עד היום. קשטן עבר לבית"ר, הדוקטור לא, אך בסיום העונה נחתו שניהם בהפועל תל אביב, שם עבד לוינקופף במשך 18 שנים. בן הזקונים סער, שנולד כבר לתוך המשחק, הפך לבן זוגה לחוויה.

החיים הסתובבו סביב הכדורגל?

"כן, במיוחד אחרי שהורי התגרשו כשהייתי בת 14 והכדורגל היה ממש הדבק. זה לא היה עידן הטכנולוגיה של הווטסאפ והרשתות החברתיות, וקשה היה לתפוס את אבא לשיחת טלפון כשהוא עבד בבית חולים, אז המפגשים בשבתות היו הדבק המחבר".

אבא עבר להפועל תל אביב והיה ברור שאתם עוברים גם לאהוד אותה?

"כן, ברור שהפכנו לאוהדים שרופים. יש לנו זיכרונות ממש טובים. אחד מהם שלא יעזוב אותי לעולם הוא שהיינו בפארמה ביחד – אבא, אחי ואני – וזו היתה הפעם הראשונה בחיי, וגם האחרונה, שבה ראיתי את אבא בוכה בגול של אישטוון פישונט. הוא לא האמין למראה עיניו. זה היה מסע שלא ייאמן. בכל הגרלה אמרתי לעצמי 'אין, פה זה ייגמר'. אין מצב שנעבור את צ'לסי? עברנו. ברור שלא עוברים את לוקומוטיב במינוס 25 מעלות במוסקבה? עוברים גם את המשחק הזה. ואז קיבלנו את פארמה והיה ברור שפה זה בטוח ייגמר. היא באמת היתה קבוצה טובה, לא הפארמה הגדולה שמכבי חיפה פגשה אלא קצת יותר חלשה, אבל עדיין. האבא הכי קול שיש, הרופא של סיירת מטכ”ל, גבר-גבר, מאוד לא קל להוציא ממנו דמעות. גם כל הגישה שלו להפועל תל אביב תמיד היתה מקצועית מאוד. אף פעם לא ראיתי את האהבה שלו לקבוצה יוצאת בצורה כזו. ראיתי אותה בהשקעה, במסירות, באובר שעות וביחס לשחקנים שכל אחד היה ממש כמו ילד שלו".

וכל זה נגמר.

"השנתיים-שלוש האחרונות היו קשות מאוד עם כל האי יציבות, הצרות והבעלים שבאו והלכו. גם העתיד של אבא הפך למעורפל. אחי ואני דיברנו על מה יהיה כשאבא יעזוב, זה יהיה המבחן שלנו בעצם. אם היינו פה רק בגלל אבא או שנישאר אדומים גם אחרי זה, ונשארנו. עמדנו במשימה. אחרי שירדנו ליגה אבא ואני נכנסנו למרה שחורה עם המון כעסים. אני מניחה שלכל האוהדים יש כעסים, אבל בגלל החיבור, בגלל שאבא היה חלק מהמערכת, האמוציות שלנו באו ממקום קצת אחר. למחרת בבוקר התקשרתי אליו ואמרתי שלא מעניין אותי כלום, אני רוצה מנוי לעונה הבאה".

לליגה הלאומית?

"כן. אנחנו מבסוטים ואני כבר מחכה ללכת למשחק בנשר ליד הבית, ועפולה קרובה והכל קרוב. גם אבא שלי מבסוט – הוא ילך למשחקי חוץ עם הפועל ועל הדרך יראה את הנכדים".

ימי שישי.

"כן, תכלס זה יותר נוח. להיות נשואה לירון זה נורא בקטע הזה. תחשבי מה קרה כששנינו היינו הולכים לכדורגל".

איך הכרת את ירון?

"הגעתי לחיפה לבקר חברה נתנייתית שהתחתנה עם חיפאי והיא הציעה לי לבוא איתם למשחק. זרמתי כי אין לי בעיה עם כדורגל. ככה הכרנו, אבל התחלנו לצאת חודשים רבים אחר כך. לאחר המשחק עלינו לפרנג'ליקו, והבעלים מושיקו טיילר שאל 'ומי זאת?'. אלו היו הימים שבהם הכרת את כל מי שיושב אצלך בפאב, אז ירון אמר לו 'זאת אשתי'. לא, אין דבר יותר דוחה, פטרוני, סקסיסטי ומגעיל מהדבר הזה, אבל הוא צדק בסוף. הוא היה ממש עיקש, מחזר מהסרטים, אז נשברתי והתחלנו לצאת. הוא לב זהב, נשמה טהורה שכולו רק טוב לב ועזרה לזולת, והוא יוצא מגדרו לעזור לאחרים. כעבור כתשעה חודשים החלטנו להתחתן, אבל נישאנו שנה אחר כך".

תסבירי לקוראים מי זה אבא שלו.

"אני מה זה חלשה בביוגרפיה של צביקה ויצנר. הוא חבר דירקטוריון המון שנים במכבי חיפה, היה יו”ר הקבוצה עד שיעקב שחר הפך מספונסר לבעל בית. הוא תמיד שם, היה המון שנים נציג הקבוצה בהתאחדות לכדורגל. אני לא לגמרי בקיאה מהם תחומי האחריות שלו, אבל הוא עדיין פעיל בקבוצה".

איך אבא שלך הגיב כשהבאת את כל הירוק הזה?

"אבא שלי הכי זורם, לא היה אכפת לו. הוא לא הכיר את צביקה. מי שדווקא הכיר את צביקה במשך המון שנים זה הבעל של אמא שלי, יורם אייל שהוא יו"ר מכבי ישראל. אני חוזרת רגע לאחור לעניין של מה זה כדורגל בעיני. הוא יכול להיות פח, הוא יכול להיות עלוב, רמת משחק נוראית, אבל כשאתה בתוך זה, אם כאוהד ואם כמקורב לקבוצה, זה ממש חלק מהחיים. אני רואה את זה במשפחה של ירון, שם זה ממש קיצוני. אין משהו שיכול לגרום לירון לא להיות במשחק. אין משהו כזה".

לידה?

“יש בדיחה במשפחת ויצנר שבשתיים מתוך שלוש הלידות של מינה ז"ל צביקה היה במשחק. זה קצת עיוות של המציאות, זה לא בדיוק היה ככה".

גם את לא ויתרת.

"לא. לא ויתרתי. אצלי כל משחק בית זה משחק חוץ. בהתחלה הייתי באה גם למשחקים בקרית אליעזר, אבל זה הפך להיות פחות ופחות נעים, ולמרות שאין לי בעיה עם תשומת לב דווקא תשומת הלב שקיבלתי ביציע הכבוד הפריעה לי ובאיזשהו שלב פשוט הפסקתי".

תהיה בכלל קבוצה להפועל תל אביב?

"לאור מה שצפיתי בטלוויזיה אני לא יודעת איזו קבוצה תהיה. יש מאמן, מוטי איווניר, ולא, לא אכפת לי שהוא מכביסט, אבל יש לי ציפיות ממנו. אבא שלי אומר ‘אל תטרידי את עצמך בדברים שאין לך שליטה עליהם’. אני יכולה להיות צופה מהצד. כבר התבגרתי על הימים שבהם חשבתי שאם אלבש את התחתונים הלא נכונים אנחנו נפסיד ושצריך לנסוע מימין לעץ כדי לא להפסיד. מכירה את העץ בקיבוץ גלויות?".

לא.

"יש ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב עץ שקמה עבות שאסור לכרות אותו, ומאז שהרחיבו את הכביש, המסלולים עוקפים את העץ משני צדדיו. היתה לנו אמונה תפלה שחייבים לנסוע מימין לעץ. פעם נסעתי עם ירון לבלומפילד למשחק נגד מכבי חיפה והוא שאל אותי מאיפה צריך לעקוף את העץ ואז נסע משמאלו. באותו רגע אמרתי שאין, אני מתגרשת, הבחור הוא חלאה, איך הוא עושה לי דבר כזה? אנחנו הולכים להפסיד את המשחק והוא עשה לי את זה בכוונה. ניצחנו 1:4. באותו היום מתה האמונה התפלה עם העץ".

עם בעלה ירון ויצנר. "אין משהו שיכול לגרום לו לא להיות במשחק"

"ברגע אחד נפל לי האסימון"

השניים הכירו כשהיא היתה בשנה האחרונה ללימודי תקשורת ומינהל עסקים במכללה למינהל ועבדה במשמרות כמפיקה ב"מעריב ספורט". המעבר לחיפה אילץ אותה לעזוב את העיתון, והיא מצאה את עצמה במשרד הפרסום החיפאי ירקוני, אבל לא הרגישה בבית.

"זו היתה תקופה שהרגשתי בה רע מאוד עם המעבר בפרט ועם חיפה בכלל", היא מספרת, "כל הזמן הייתי עסוקה במה אני מפסידה שם. החברים שסיימו ללמוד איתי קיבלו משרות בכל משרדי הפרסום הגדולים בתל אביב, ואני, עם כל הפוטנציאל הלא ממומש שלי, יושבת במשרד פרסום קטן בחיפה ורק העובדה שהיו לי לקוחות בתל אביב עזרה לי להרגיש עדיין מחוברת לשם. אפשר לקרוא לתקופה הזו רגשי נחיתות. לא אהבתי את חיפה, לא נתתי לעצמי לאהוב אותה, לא נהניתי פה מכלום. את בטח מכירה את מה שאומרים – רקוב פה, משעמם פה, רדום פה, אין פה כלום. הרגשתי שהעולם מתקדם ואני תקועה מאחור כי התחתנתי עם חיפאי. בשלב מאוחר יותר, לאחר לידת הבן הראשון עומר לפני 11 שנים, נפלה בחלקי הזדמנות מצוינת להתקדם בעבודה אחרת בתל אביב, וככה התחילו חמש שנים קשות מאוד על הכביש. נהניתי מכל רגע, אבל הייתי ארבע שעות על הכביש בכל יום, וזה כשלא היו לי פגישות במהלך היום. עומר גדל עם אבא, בגן לא הכירו אותי. ירון פרגן בטירוף, נתן לי את כל מה שהייתי צריכה כדי לעשות את זה, כי הוא ראה מה המעבר לחיפה עשה לי".

מתי חל השינוי, כי היום את מאוד מחוברת לעיר?

"זה קרה אחרי הלידה של הבן השני שלנו איתי לפני חמש שנים. חופשת לידה היא תקופה שבה את מקננת וחושבת על דברים, כמו יום כיפור ארוך. כשעבדתי בתל אביב החלטתי בשביל הכיף לעשות קורס סטיילינג בשנקר. לרגע לא חשבתי לעזוב עבודה בשביל להיות סטייליסטית. לאחר הלידה הבנתי שאין מצב בעולם שאמא לשני ילדים תצא בבוקר ותחזור בערב, פשוט לא רציתי את החיים האלה יותר. איתי זה ילד ששינה הכל – גם ההחלטה לגבי חזרה לעבודה וגם שינוי הגישה שלי לגבי חיפה. החלטתי שאני הולכת להכיר את העיר שאני חיה בה. לא רק את המשולש בית-גרנד קניון-היציאה לתל אביב. לקחתי אותו בעגלה והתחלתי לחרוש – עיר תחתית, הדר. ועדיין לא אכלתי בסנדוויץ’ ברכה. זה ב־WISH LIST שבינתיים רק הולך וגדל כי העיר לא מפסיקה להתפתח. פתאום עשיתי סוויץ' בראש, אין רגשי נחיתות בכלל, התחלתי להתאהב בעיר. ואז נהייתי חיפאית פנאטית. היום אי אפשר לומר מילה רעה על העיר הזו לידי בלי שאשלוף ציפורניים. אנשים שעוברים לכאן ובורחים מהר כי זה נורא שאין AM:PM מתחת לבית הם לא אנשים שבאמת ניסו. חיפה היא שונה, היא לא תל אביב. היא לא תהיה וגם לא צריכה להיות. לא צריך עוד תל אביב. עזבו את חיפה בשקט ותנו לה להיות העיר שהיא רוצה להיות. ומה זו העיר הזו? זו בעצם האנרגיה של האנשים שחיים בה. טוב לי פה, אני מרגישה שאני נהנית מכל העולמות. העיר הזו טובה לילדים שלי, למעט נושא זיהום האוויר. יפה וירוק פה והאנשים איכותיים, וסבבה לי לגמרי. אני אוהבת מאוד את הווייב של העיר הזו, יש בה משהו נינוח, לא רדום, ואין שום דבר רע בשלווה הזו. אני מציעה למי שלא טוב לו או שיעשה משהו בשביל לשנות או יום טוב לו. למה להתבוסס כל הזמן בתוך הדיכאון של עצמכם".

ובסוף הפכת לסטייליסטית.

"החלטתי לצאת לעצמאות. בהתחלה עבדתי המון מהבית והיה קשה לי ליצור לעצמי מסגרת וסדר יום ולהקים את העסק. זה סטיילינג, ועוד בחיפה. המקצוע הזה – סטיילינג אישי – הוא לא קל. בסטיילינג מסחרי ובהפקות אופנה יש הרבה עבודה, אבל זו קסטה סגורה ולכן בחרתי לעסוק בסטיילינג אישי. היום כבר יותר קל, יש לי קבלות ומוניטין".

את זוכרת את הלקוחה הראשונה?

"הייתי מבוהלת. היה לי מזל שהיה לה ארון טוב, והייתי צריכה להיות באמת כשרונית כדי להיכשל במקרה שלה. כל הלקוחות הראשונות היו מלחיצות. אחרי שלוש שעות נכנסתי לאוטו מותשת, בלי גרם של אנרגיה בגוף. כל הזמן רק התעסקתי בשאלות אם הלקוחה מרוצה ממני או לא, אם היא הרימה גבה או שהיה לה טיק בעין. המקצוע הזה גם דורש המון אינטימיות מבן אדם שאת ממש לא מכירה, אבל את נכנסת לה לארון, רואה אותה בתחתונים ובחזייה ומפשפשת לה במגירות. מתיש".

יש לך בלוג אופנה ואת גם עורכת אופנה במגזין "IT".

"כשהתחלתי להתעסק באופנה הבנתי שאני צריכה נוכחות ברשת. אתר תדמיתי לא דיבר אלי, רציתי משהו אישי שאפשר להתרשם ממני, אולי אפילו לייצר כימיה עם לקוחה פוטנציאלית כבר בשלב מוקדם. בלוג היה התשובה הנכונה כי שם אפשר ללמוד עלי, על דברים שאני אוהבת ועל הגישה שלי לאופנה. הבלוג היה אוף ליין במשך יותר משנה כי לא היה לו שם, עד שברגע אחד נפל לי האסימון – 'חיפאית'. כשמפרקים את השם באנגלית, 'HEYFAIT', יש משחק מילים עם ההברות. HEY שזה שלום, FA שזה קשור לפשן ולחיפה, והמילה IT שלימים התחלתי במקרה לעבוד במגזין 'IT'. הבלוג קצת מוזנח ואני חייבת לחזור ולתחזק אותו לפי החזון של תיעוד החיים והסטייל בחיפה. לגבי המגזין, עניתי למודעת דרושים והתחלתי לכתוב במגזין אינטרנטי בשם ‘אמהות’. מיד הבנתי שאני במקום הנכון ושהגר טהר-לב העורכת הראשית ואני מדברות באותה שפה ובאותו ראש. היא גם נתנייתית ולמדה שנה מעלי בתיכון. אני שם כבר שנתיים ועשינו במהלכן מיתוג והפכתי להיות עורכת האופנה".

צילמת הפקת אופנה בחיפה. זו תהיה מגמה?

"חיפה היא עיר עם הרבה לוקיישנים מטריפים לצילום. במובן הזה חיפה היא אין סוף אפשרויות. אני שמחה שיצא לי לעבוד עם צוות מקומי. למה לא לתת למקומיים להרוויח? בקרוב תהיה הפקה נוספת שהיא 100 אחוז חיפאית, ואני שמחה".

שירי לוינקופף ויצנר. "חיפה היא עיר עם הרבה לוקיישנים מטריפים לצילום"

"הוא לא דיבר איתי יומיים"

גאוותך היא על קבוצת "השוות" בפייסבוק.

"חלק מהרצון שלי להיות כמה שיותר מעורבת בקהילה מגיע שם לסוג של מימוש. ראיתי בפייסבוק שליאת ורדי בר, מקימה של קהילת השוות בארץ, מחפשת מישהי לניהול הקבוצה בחיפה. זו היתה קבוצה קטנה וקצת רדומה של 400 חברות. לא הייתי בטוחה שיש לי זמן, אבל ידעתי שאני רוצה לפנות בשביל זה זמן והחלטתי לקחת את זה ברבאק. הקבוצה הזו הוקמה כשליאת עברה מתל אביב לפרדס חנה ורצתה להיעזר בהמלצות מקומיות. הדבר הקטן הזה הפך להיות משהו ענק. זו בעצם קהילת נשים מבוססת מיקום גיאוגרפי, שמטרתה היא לחזק את חיי הקהילה, שיהיה לכולנו הרבה יותר טוב. עוד לא הספקתי לעשות כלום ממה שאני מתכננת. אני לא יודעת מה מתאים לקהילה שלנו, אני עדיין בשלב הלימוד. אני גם מנהלת את מסלול הסטיילינג בבית הספר סיגל תדמור, אחראית על עמוד האינסטגרם של הסינמול, עובדת עם הסיטי סנטר וגם אמא לאיה בת השנה".

איך נסיים את הריאיון?

"בעונת הקיזוז המפורסמת. הפלייאוף העליון נפתח עם מחצית מהנקודות שצברנו במהלך העונה, וכשהנקודות יורדות בחצי אז גם ההפרשים יורדים בחצי, והפער שהיה למכבי חיפה מהפועל תל אביב כמעט נעלם והפך לנקודה אחת בזכות הפועל חיפה שהצליחה להוציא תיקו בדרבי. במחזור האחרון זהות האלופה עדין לא היתה ידועה. זו אמורה היתה להיות מכבי חיפה, כי הפועל תל אביב היתה צריכה לנצח בטדי את בית"ר ירושלים ולחכות שמכבי חיפה תפסיד לבני יהודה שהיתה קבוצה חלשה. מכבי חיפה היתה תלויה רק בעצמה. היינו אצל אמא שלי בנתניה באותה שבת, ולפני שירון יצא לבלומפילד הוא הסתובב ואמר לי 'אל תחכי לי ערה, אני אשאר לחגיגות בתל אביב'. התקשרתי לאבא שלי שהיה באוטובוס של הפועל תל אביב בעליות לירושלים וסיפרתי לו את הקטע. אמרתי לו שעל היהירות הזו הפועל לוקחת אליפות היום. הרגשתי את זה בעצמות. בסיום השיחה אבא פנה לשחקנים ואמר שהבת שלו המכשפה אמרה שלוקחים היום אליפות".

איך נגמרה העונה?

"אבא התקשר אלי בצרחות כשהמשחק שם נגמר בניצחון, אבל היינו צריכים עדיין לחכות שהמשחק של מכבי חיפה יסתיים. עמדתי במרפסת, ראיתי שכל השכנים צופים בטלוויזיה והיה שקט מוחלט ברחוב. דממה. בשריקת הסיום בבלומפילד, כשמכבי חיפה הפסידה אליפות, דפקתי צרחה שפילחה את האוויר. התקשרתי לירון ואמרתי לו 'ממוש, תחזור מהר הביתה, אני צריכה להספיק לחגיגות בתל אביב'. הוא לא דיבר איתי יומיים".

שירי לוינקופף ויצנר. "דפקתי צרחה שפילחה את האוויר"