הפרק האחרון

לפני כחמישה חודשים, בעודי מטיילת במושבה הגרמנית, קלטתי שעל הפיגומים שנמתחו לרוחב הבניין בשדרות בן גוריון 12 עובדות שתי נשים. המפגש המקרי הוליד ראיון עם אליזבת קרוגלוב, שמצאה את ייעודה בעבודת שחזור ושימור מבנים. הבניין המשתפץ הוא בית שומאכר, שעומד שם כבר משנת 1870 ומאז משקיף על תהליכי הפיתוח העירוניים ומחכה לשעתו לחשוף את צפונותיו. תהליך שיקומו של המבנה המופלא מגיע בימים אלו לסיומו, והוא מיטיב לבטא ולהציג את מורשתן של משפחת שומאכר, חיפה וארץ ישראל כולה.

התנועה הטמפלרית והתיישבותה בחיפה החלה למעשה עם נחיתתם של שתי משפחות גרמניות ממדינת וירטמברג בחופה של חיפה בכוונה לחיות ולהפיץ את אמונתם בארץ הקודש. היו אלו משפחותיהם של הכומר כריסטוף הופמן ושל גאורג הרדג – איש ארגון וחזון שעתיד להיות שותף בהנהגת התנועה בארץ, לפחות בראשיתה. אמונתם היתה נעוצה בפיאטיזם – זרם בכנסייה האוונגלית מהמאה ה־17 שביקש לחזק את האמונה ולתקן את הכנסייה. זרם זה התחזק מאוד במאה ה־19, והופמן ריכז סביבו עדת מאמינים ששאפו לנהל חיי חברה אדוקים לפי אמונתם. לימים הם ייקראו ידידי ירושלים ואחר כך אגודת ההיכל, הלא הם הטמפלרים.

הם ביקשו ליצור עם חדש שיביא רפואה לעולם בביתם החדש בארץ הקודש. הכנסייה האוונגלית הוקיעה את תנועת הטמפלרים, ולמרות רדיפותיה הלכה וכבשה התנועה עוד ועוד מאמינים, רובם בני וירטמברג, אך גם מהגרים גרמנים מצפון אמריקה ומדרום רוסיה. במרץ 1868 יצאו הופמן והרדג לארץ ישראל כדי לבחור מקום התיישבות מתאים. חרף הקשיים שבהם הם נתקלו מול השלטון העות'מאני הצליחו השניים לרכוש שטחים בחיפה, ובספטמבר 1869 הונחה אבן הפינה לבית הראשון מבין תריסר מבנים במושבה הטמפלרית, ובהם בית שומאכר, לאורך רחוב הכרמל שיהפוך עם השנים לשדרות בן גוריון.

את ביתו בנה יעקב שומאכר, שהיה סתת אבן ואדריכל, לבדו. הוא היה שותף מרכזי בתכנון המושבה הגרמנית ובבניית בתיה. שומאכר הגיע לחיפה מארצות הברית, שאליה היגר מגרמניה עם משפחתו, והמבנה בנוי כשילוב בין הסגנון הטמפלרי – בית אבן של שתי קומות מגורים, קומת מרתף, עליית גג ומרפסת בחזית – לבין אלמנטים מזרחיים כגון הקשתות שבחזיתו. המבנה מוקף מימינו ומשמאלו במבנים בני התקופה, כשמעברו השני של הכביש היה בית העם הטמפלרי, שבו שוכן היום מוזיאון העיר חיפה. כמו בבתים רבים אחרים במושבה, מעל דלת הכניסה חקוק פסוק מתהילים – "נסה עלינו אור פניך ה'" (תהלים, ד', ז') – שככל הנראה סותת בידיו של שומאכר עצמו.

הפסוק מתהילים מעל דלת הכניסה (צילום באדיבות משפחת גרוסברגר)

בשנת 1872 התמנה שומאכר לסגן הקונסול של ארצות הברית בחיפה ובצפון הארץ, וביתו הפך לבניין הקונסוליה האמריקאית. שנתיים אחר כך, עם הדחתו של הרדג מתפקידו בהנהגת האגודה ופרישתו כליל ממנה, מונה שומאכר לניהול המושבה בחיפה. לאחר מותו בשנת 1891 עבר תפקיד סגן הקונסול לבנו גוטליב שומאכר, והבית נשאר בניין הקונסוליה עד לשנת 1904. בתחילת המאה ה־20 נוסף לבית האגף המערבי כדי להתמודד עם צורכי המשפחה בת תשעת הילדים של גוטליב ומריה לנגה, בתו של מורה בית הספר. באותה התקופה, ככל הנראה בשנת 1910, נצבע החדר המרכזי בציורי קיר שהתגלו שוב בשנת 2015, כשהחל בו השיפוץ המאסיבי ותהליך השימור.

המושבה הטמפלרית. בית שומאכר מוקף בעיגול אדום (באדיבות ארכיון שומאכר, אוניברסיטת חיפה)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

שעון שמש במתנה

בשנת 1873 התארחה במקום משלחת של הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF) בפיקודם של לוטננט קונדר ולוטננט קיצ'נר (לימים לורד קיצ'נר) לקראת צאתה למסעות מיפוי באזור חיפה והגליל. בשובם ממסעם הראשון, בשנת 1875, העניק קיצ'נר לבעלי הבית שעון שמש ייחודי שהוצב בחצר. השעון שימש את המורה פרידריך לנגה, שהיה ממנהיגי הקהילה, לצלצל בפעמון בית העם ולהודיע לעובדים בשדות על שעת הצהריים המדויקת.

לוח ההנצחה ללוטננט קיצ'נר ושעון השמש, ברקע חיה וחיים גרוסברגר (צילום באדיבות משפחת גרוסברגר)

גוטליב שומאכר נודע בזכות תרומתו האדירה לחקר הארץ ולבנייתה. כמהנדס נפת עכו של האימפריה העות'מאנית הוא תכנן את תוואי הרכבת החיג'אזית בארץ ישראל, וכן תכנן ובנה מבנים בכל הארץ, ובהם היקב בראשון לציון, בית המוסקוביה בנצרת ומזח הקיסר בנמל חיפה. בשנת 1914 הוא הצטרף לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ושירת כקצין הנדסה בסיני. בתום המלחמה הוא לא הורשה לחזור לארץ, ורק בשנת 1924, לאחר מגעים ארוכים עם השלטונות הבריטים, חזר שומאכר לחיפה ונפטר שנה לאחר מכן.

נלי מרצ'ינקובסקי, נכדתו של יעקב שומאכר אשר נותרה להתגורר בחיפה עד ליום מותה בגיל 95 בשנת 1995, הטיבה לתאר את רוח אמונתם של הטמפלרים ואת ייסודה של המושבה בספרה "גשם משמים בהירים", שיצא לאור שלוש שנים לאחר מותה.

וכך כתבה השביעית מבין תשעת ילדיו של שומאכר: "כאשר משקיפים היום ממרומי הר הכרמל על חיפה ורחובותיה נלכדת העין בשדרות בן גוריון שבמערב העיר. שדרה זו, כמו גם הרחובות המקבילים לה מימין ומשמאל, מובילה היישר ממרגלות הכרמל ועד לנמל, והיא ידועה כאחת היפות בישראל. סבי, יעקב שומאכר, הוא שהתווה את התוכניות לנדבך אירופי ראשון זה של חיפה. המתיישבים הראשונים היו קומץ אנשים נועזים אשר החליטו להתנחל בארץ ישראל, חרף קשיים שלא יתוארו, כמו המלריה ומחלות אחרות שעשו בהם שמות ואמצעים כספיים מוגבלים. ב־23 בספטמבר 1869 הונחה אבן הפינה לבית הראשון בחיפה. המושבה החיפאית התפתחה במהרה והיתה לאחת המושבות הפורחות והיפות".

מרצ'ינקובסקי היטיבה לתאר בספרה את החיים בבית ילדותה ובסביבתו ואת ההווי הקשור בחיים בו: "המעצמות של אותם הימים היו מיוצגות בארץ ישראל על ידי קונסולים שנבחרו בדרך כלל מקרב אנשי המושבה הגרמנית. סבי שומאכר ואחריו אבי ייצגו את ארצות הברית. בחצרנו ניצב תורן גבוה. בכל יום ראשון בבוקר היו אחיי מניפים עליו את דגל הכוכבים והפסים. סמוך לו עמד שעון השמש המפורסם שלנו שהעניק הלורד קיצ'נר מתנה לאבי. את השעון הקיפה גדר קרשים צבועים בירוק. הוא היה עשוי לוח שיש קטן ועגול, מוצב על כן אבן, ועליו היו מותקנות בשיפוע שתי לוחיות מתכת מקבילות זו לזו. כאשר חדרה קרן שמש מבעד לחריץ לוח המתכת והאירה נקודה מסוימת, ידענו שהשעה היא 12:00 בדיוק. עוד לפני אותה שעה היה סבא לנגה מגיע מבית הקהילה שממול לחצרנו ומשרוקית בכיסו. נכדתו תיאודורה היתה עומדת ליד החבל של פעמון בית הקהילה הגדול. ברגע ששרק סבא היתה תיאודורה מושכת בחבל. צלילו הצלול של הפעמון היה מהדהד מעל בתי המושבה, והכל מיהרו לכוון על פיו את האורלוגינים שלהם".

בית שומאכר (צילום באדיבות מכון שומאכר)

לכל בית במושבה, כך סיפרה מרצ'ינקובסקי, היה מרתף חפור באדמה ששימש בין השאר לאחסון מזון. אחת לשנה בהגיע הסתיו נהוג היה ברוב המשפחות לשחוט חזיר באירוע שנקרא "חג הטבח", ולכבודו שוחררו הילדים מהלימודים. הנקניקים מתוצרת בית, הבשר המעושן והשומן אוחסנו במרתף, וכך נשמרה טריותם למשך חודשים רבים.

זיכרון נוסף שלה תואר כך: "חונכנו ברוח קפדנית, וכך למשל נאסר עלינו לרקוד, אך כשחזרה הדי מגרמניה היא הטיבה לרקוד. זכור לי ערב מוזיקה אחד שאליו גם הוזמנו מספר קציני ים. לאחר שסעדנו את לבנו הסבנו כולנו על המרפסת המקורה, שנמשכה לכל אורך ביתנו ושימשה תכופות להתכנסויות עליזות. אלפרד אחי הבכור, שהיה אשף באלתור, התיישב ליד הפסנתר. אחד מהקצינים קם ממקומו והזמין את הדי לרקוד, ולתדהמתנו היא נענתה. השניים רקדו ולס על המרצפות להנאת כל הצופים. אני הפעוטה הבטתי סביבי בפחד ובחרדה שמא האדמה תפצה את פיה ותבלע את כולנו".

באותן השנים של ראשית המאה ה־20 הגיעו לארץ ישראל יהודים דגולים, האבות המייסדים של הארץ המתחדשת. רבים מהם היו מבאי ביתה של מרצ'ינקובסקי. "אני נזכרת בשמותיהם של פרופ' ברוואלד, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אאורבך, שמואל פבזנר מבוני הדר הכרמל ועוד", היא כתבה, "שתי אחיותיו של ד"ר חיים ויצמן היו ידידות אישיות של משפחתנו. לעתים קרובות היה אחד מאיתנו יושב על כיסאה של רופאת השיניים ד"ר פרומה ויצמן, שמרפאתה היתה מול ביתנו ממש. פרידל למדה אצל הגברת דוניה לנגן על הפסנתר".

מרצ'ינקובסקי המשיכה להפליא בתיאורים: "מובן שבחיפה של אותם ימים לא היתה מערכת של אספקת מים. במושבה שלנו לא היה כמעט בית שלא היתה בו באר, וכך היו שותים מים ממעיינות. גם לנו בבית היה מעיין שנבעו בו מים זכים. היה זה כמובן עניין של מזל, שכן אצל דודתי ממול היו המים מלוחים, וכל שבישלה – התה, האורז – היה לו טעם לוואי מלוח. הרחצה בים היתה תענוג אדיר, הרחוב המרכזי של המושבה הסתיים בים. ב־1898, כאשר ציפינו לביקורו של הקיסר, בנה שם אבי מזח קצר כדי שישמש ככבש שעליו ירדו הקיסר ורעייתו לחוף. קצה המזח נמצא כשני מטרים מעל פני המים, והוא שימש לנו כמקפצה".

את סבא וסבתא שומאכר לא זכתה מרצ'ינקובסקי להכיר מכיוון ששניהם נפטרו לפני שנולדה, אך את סבא וסבתא לנגה, הוריה של אמה מריה שהתגוררו מול, בקומה העליונה של בית הקהילה, היא היטיבה להכיר. "לעתים קרובות היינו משוחחים איתם מרפסת אל מרפסת, חלון אל חלון", היא שחזרה בספרה, "הרחובות היו צרים כדי רוחב של מטרים אחדים, וגם שקטים כמעט תמיד. בהיזכרי בסבא פרידריך לנגה אני רואה בעיני רוחי את פניו הנאות, עטורות זקן לבן, מוקף בתלמידיו או מארח ברוחב לב. אבא הוריש לכל אחד מתשעת ילדיו בית או את האמצעים לרכישתו. שאיפתו ותקוותו הגדולה היו שאנו התשעה נתקבץ כולנו בבית הקיץ שלנו בכרמל, כהתגודד אפרוחים סביב אמם התרנגולת. אבל משאלתו לא התגשמה כי התפזרנו בכל העולם. ילדיו קבורים באפריקה, באסיה ובאירופה, ואחת מבנותיו תובא מן הסתם בבוא יומה למנוחת עולמים באוסטרליה. רק באמריקה מולדתו לא נקבר אף לא אחד מילדיו. אבא נפטר בסוף נובמבר 1925, וההספד לזכרו הופיע בחודש דצמבר בתקופון שלנו 'משמר ההיכל'".

הכניסה לבית לפני השחזור (צילום באדיבות משפחת גרוסברגר)

ראש של אריה

אין מידע רב לגבי בית שומאכר מיום מותו של גוטליב שומאכר ועד לסוף שנות ה־30, אך יש להניח שהבית שימש את יורשיו עד לגירושם של הטמפלרים מהארץ בשנת 1939. לאחר מכן, ככל הידוע, היה הבית בשימוש של אדם ערבי-נוצרי, שהפעיל מוסך בבניין השירות ובשנת 1948 עקר ללבנון. לאחר מלחמת העצמאות עבר הבית לידי האפוטרופוס לרכוש הגרמנים ושוכנו בו משפחות ישראליות.

מי שאחראים לשיפוץ ולשחזור של הבית הם שלושת נכדיו של חיים גרוסברגר שהתגורר בו מאז שנת 1948 ביחד עם חיה רעייתו.

"הבית הוא בן 150 שנה, ומשתקפים בו כל המאורעות שעברו על העיר מאז", אומר הנכד אורי גרוסברגר, "אנחנו בעצם סוגרים את הפרק האחרון, הפרק של תקומת מדינת ישראל. סבי וסבתי הגיעו לשם בגלל האורווה שהיתה סמוך לבניין ושהפכה למוסך. המקום מאוד מצא חן בעיני סבי שהיה מכונאי, והוא פתח ביחד עם אבי שמואל במבנה המערבי מוסך ובית עסק למכירת מכוניות בשם רכב חיים. במרוצת השנים עזבו הדיירים שהתגוררו בבניין למקומות אטרקטיביים יותר בעיר, והמשפחה שלי שנשארה רכשה מעמידר חדר אחר חדר, קומה אחר קומה, וכך הפכנו לבעלים היחידים של הבניין".

אורי גרוסברגר, ביחד עם אחיו תומר ואמנון – שלושתם בעשור החמישי לחייהם – חזרו להתגורר בבניין לאחר שהשתחררו מהצבא, אבל הבניין היה במצב רע ולא ראוי למגורים, מלבד כמה חדרים שעברו מעין שיפוץ סטודנטיאלי. במהלך השנים הם ניסו לשפץ את המבנה מבלי להיכנס לענייני שימור, אך הם הבינו שזה בלתי אפשרי.

"הבית לא ויתר ודרש התייחסות מקצועית לעניין השימור", הוא אומר, "לקח לנו כמה שנים להבין ולהתארגן, ובסופו של דבר החלטנו שאנחנו הולכים על זה בכל הכוח. הבאנו את מאיר רונן, מהנדס שימור שמתמחה בשיטות בנייה שהיו נהוגות לפני 150 שנה – בנייה ללא ברזל באבן גיר חיפאית. בסופו של דבר, לאחר שנים שלמדנו את הנושא ניגשנו לפרויקט ללא אדריכל כי רק שימרנו את הקיים".

עבודת התיעוד הוטלה על האדריכל אמיר פרוינדליך, שנבר וחקר בין כותלי הבית ודפי ההיסטוריה בארכיונים שונים, ויצר תיק תיעוד שהנחה את האחים בתהליך שיקומו ושחזורו של המבנה. התיק בן 150 העמודים כולל מסמכים, מפות, שרטוטים, תצלומי אוויר היסטוריים ותמונות – הכל כדי להיות הכי נאמן למקור.

בתמונה משנת חייו האחרונה של גוטליב שומאכר הוא נראה יושב בפתח ביתו עם רעייתו ועם שתיים מבנותיו. ניתן להבחין בקצות התמונה ברמז לשני פסלים גדולים שניצבים על בסיסי אבן עם כותרת משיש. לא ניתן לראות את צורתם של הפסלים, אך בתמונה אחרת, של הילד שמוליק גרוסברגר משנת 1951 שנמצאה באלבום המשפחתי, הוא נראה יושב על אחד מהפסלים – בעל ראש של אריה. הפסלים לא שרדו וגם לא שוחזרו, אך מהתמונה של שומאכר ניתן ללמוד הרבה על הבית, כמו גוון הקיר הבהיר של המרפסת בחזית, ריצוף האריחים ועבודת העץ של המשקופים והתריסים.

גוטליב שומאכר, רעייתו ושתיים מבנותיו בפתח הבית (צילום באדיבות אוסף אלכס כרמל)

עדות אחרת ששפכה אור על הבית היא ציור צבעוני של אמילי קתברט משנת 1884, שבו ניתן להבחין בדגל גדול של ארצות הברית שמתנוסס בראש תורן אשר נקבע בחזית הדרומית של הבניין. הציור, מאוסף המוזיאון הלאומי הימי בחיפה, מתאר באופן מפורט ומדויק בצבעי מים את הרחוב הראשי במושבה הגרמנית ואת החזית הדרומית של המבנה – פתחי החלונות והתריסים, גג הרעפים, הקרניזים ומזחלת המים. ראש התורן יוצא מאבן הקרניז בתקרת קומת הקרקע, ועמוד מוצלל בחצר בין המבנה ללשכה הוא ככל הנראה עמוד שעון השמש של קיצ'נר. אגב, במהלך מלחמת העולם הראשונה הושחת העמוד, ובשנת 1925, כנראה לאחר חזרתו של שומאכר מהמלחמה, הוא שופץ ונקבעה מלפניו כתובת חקוקה באבן לזכרו של קיצ'נר. שעון השמש וכתובת ההנצחה נשמרו לאורך שנים רבות, אך לוח הברונזה של כתובת ההנצחה אבד ולא נמצא כיום.

ממפת תצ"א (תצלום אוויר) משנת 1917 ניתן ללמוד כי נעשתה בבניין תוספת בנייה מאוחרת וכי נעשה שימוש בחומרי בנייה חדשים כמו קורות פלדה ויציקות בטון בתקרות. האגף המערבי הורחב לכיוון צפון בשתי קומותיו, ונוספו שני חדרים למבנה. התוספת סומנה בקו מקווקו במפה משנת 1905, ואין זה סביר שהאגף הוקם בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר שומאכר היה הרחק מביתו. ייתכן שהרחבה זו קשורה בהתרחבות המשפחה עם היוולדה של הבת התשיעית אלפרידה בשנת 1904. עוד ניתן להבחין לראשונה בתצ"א זה בקיומה של בריכה מצפון לבאר. בשונה מהמבנה, הבריכה נבנתה בלבני בטון פריקסט, ככל הנראה מתוצרת מקומית טמפלרית, בדומה לאבני גדר הלבנות בחזית.

בתיק התיעוד נכתב: "בזכות שימוש וייעוד רציפים, בית שומאכר זכה ברמת השתמרות גבוהה מאוד. הדבר בא לידי ביטוי בהשתמרות המורפולוגיה של הבניין ההיסטורי – לא נוספו אגפים או תוספות בנייה משמעותיים כלשהם מאז התוספת בשנת 1905 – כמו גם בהשתמרות פרטי בניין לרוב – פרטי אבן, קרניזים, מזוזות ומזחלת המים; נגרות – מדרגות, משקופים, חלונות ודלתות; ריצוף; גג רעפים; ופרטי נפחות – מעקות וסורגים. אמנם מבנה הלשכה הסמוך ובריכת ההשקיה נהרסו, וכך גם כרם הזיתים שמאחורי המגרש עד לרחוב הגנים, אך הנותר במגרש – בית המגורים, הבאר וגדר הלבנים – משקפים היטב את הערכים ההיסטוריים והאדריכלים של האתר, ועל כן חובה עלינו לשמור עליהם כמכלול המבטא את מהות האתר".

גרוסברגר: "השקענו המון כסף בהנדסה כדי לייצב את המבנה לדורות הבאים מתוך חשיבה קדימה. אין לנו כוונה למכור את הבית, הוא יישאר איתנו עוד הרבה שנים. התוצאה הסופית נראית טוב. כל התהליך הזה נעשה בליווי של מחלקת השימור של עיריית חיפה, וחשוב לי לציין שאת הפרויקט הזה אנחנו עושים ללא מניעים כלכליים".

מה זה אומר?

"פרויקט השימור אינו כלכלי, הוא עולה כמעט פי שלושה מבנייה רגילה. החומרים והעבודה הידנית שלוקחת הרבה זמן מייקרים את העניין, אבל אנחנו החלטנו כתפישת עולם שמתאים לנו להיות אלו שנותנים את המתנה הזו לתושבי חיפה. רצה הגורל והגיע לידינו נכס מיוחד במקום מרכזי, עם היסטוריה ועם יופי, ואמרנו לעצמנו 'בואו נחזיר את היופי הזה לתושבים'. יש בבניין אלמנטים יפים ומיוחדים שלא מייצרים עוד בימינו. לא יכולנו לעשות שיפוץ בכאילו, או שעושים או שלא, ואנחנו בחרנו בדרך היופי ולא בדרך הכלכלה. הבית דורש שהעבודה תהיה קפדנית, עקב בצד אגודל, ואנחנו עושים את זה באהבה רבה כי זה הסיפור שלנו. יעלה כמה שיעלה, ייקח כמה שייקח, והחזון הוא שזה יהיה אחד הבתים היפים בחיפה, שמספר את הסיפור ההיסטורי של העיר ואת התפתחותה. הכל נמצא בתוך הבית הזה, ואנחנו כאן כדי לספר את הסיפור. הבניין מתאים להיות מלון, אבל אני לא מלונאי ולא רוצה להיות״".

לא צובט להשכיר אותו למישהו אחר?

"הייתי רוצה מאוד להיות שם בעצמי, ואת נגעת בנקודה מאוד מאוד כואבת. אני מתלבט מאוד. אני לא מלונאי ואני לא עובר לגור שם, אבל אם נמצא את השותף המתאים שיידע להשלים את הדברים שאנחנו לא יודעים לעשות, ניתן לו להוביל. כישור מסוים זה לקחת חורבה ולהפוך אותה לפנינה, וכישור אחר זה להפעיל מלון. זה לא יכול להיות אותו בן אדם".

התרוששתם?

"לגמרי (צוחק). אבל הכל מבוקר ומתוקצב. אני יודע איפה הכסף – הוא בקירות, הוא לא התפזר לי. אם מבצעים את זה מדויק וחכם, זה אפשרי. כשבאים מאהבה גדולה לפרטים הקטנים הכל מסתדר".

תגיד, אתה יודע לאן נעלם האריה?

"הפסל שאבי מצולם עליו נעלם כבר בשלהי שנות ה־50. סבתי סיפרה שמישהו מטעם מוזיאוני חיפה או ממשפחת הכט – היא לא זכרה בדיוק – אמר שישמור לה על האריה, ומאז הוא נעלם. אפילו נתנו לה נייר שבו כתוב שהאריה נמסר למשמורת, וברגע שהיא תרצה אותו בחזרה היא רק צריכה לבקש. פעם ראיתי את המסמך אבל אני לא מוצא אותו. הסבא והסבתא שלי היו די עניים, ומאוד יכול להיות שהציעו להם כמה לירות והם שחררו את האריה לדרכו. שעון השמש נמצא אצלנו, וננסה להציב אותו בחזרה כשנקים גדר כמו שצריך. זה יקרה בקרוב, תוך חודשיים-שלושה הפרויקט יסתיים באופן סופי".

בית שומאכר לפני השחזור (צילום באדיבות משפחת גרוסברגר)

בית שומאכר המשוחזר והגינה האחורית (צילום באדיבות משפחת גרוסברגר)