מחזור הסלבריטאים של הריאלי ציין יובל לסיום הלימודים

הרבה אנשים מוכרים ובעלי זכויות בציבור הישראלי הצמיח בית הספר הריאלי, אבל דומה שמחזור מ”ח הוא שהצמיח מתוכו את המספר הרב ביותר. בחודש יוני ציין המחזור – שעמו נמנים אנשי התקשורת רזי ברקאי ורפי גינת, פרופ’ יוסי בן ארצי, המומחה לחיפה מהחוג ללימודי ארץ ישראל, הסופרת גלילה רון פדר-עמית ואל"מ במיל' מאיר גור שהיה בעבר מנהל סניף בית בירם – יובל לתום הלימודים. חלקם הגדול הגיע למפגש החברים בבית פבזנר בסניף בית בירם. שם אחד שניתן למחזור, שהוציא מקרבו גם רופאים ומהנדסים רבים, הוא “מחזור מוח”.

כמה אירועים התקבצו במועד סיום הלימודים של מחזור מ”ח, המוכר גם בשם מחזור ששת הימים, משום שהמלחמה פרצה כשבועיים לפני תום הלימודים של חבריו – ב־5 ביוני 1967. תאריך זה היה גם יום פטירתו של ארתור בירם, מייסד הריאלי.
גם מועד פגישת המחזור שלהם עמד בסימן של שינוי היסטורי – התמורה שעתידה להתחולל בריאלי, שחלקו יהפוך לפרטי לחלוטין. שינוי זה מאיים ליצור לבית הספר מוניטין אליטיסטיים עוד יותר מכפי שהיו לו עד כה. בסוף שנות ה־60 המצב היה שונה.

“במחזור למדו הרבה תלמידים שהגיעו ממשפחות העולים החדשים שגרו אז בקרית אליעזר, בבת גלים, בעיר התחתית ומחוץ לעיר – בטירת כרמל”, מספר המהנדס איציק גדעוני, בוגר המחזור, “אלה היו שכונות פועלים, וההורים חרקו שיניים כדי שילדיהם ילמדו בריאלי. באותה התקופה הציב הריאלי לנגד עיניו את נושא שילוב העלייה”.

רון פדר-עמית, שהתגוררה אז באחוזה, מסכימה שהריאלי לא נחשב אז לבית ספר של האליטה הכלכלית: “היום, במבט לאחור, ילדי הריאלי לא היו בני עשירים אלא בני משפחות שהחינוך היה במקום הראשון בסדר העדיפויות שלהן. אנחנו, שבאנו מהכרמל, לא הרגשנו אליטיסטים. כשאני נזכרת בחברות שלי מהריאלי, לאף אחת מהן לא היה חדר משלה. המשפחות גרו בדירות קטנות. חתך האוכלוסייה של הלומדים בריאלי היה אופייני מאוד לתקופה”.

כנס מחזור מ"ח של בית הספר הריאלי (צילום: שושן מנולה)

לא מפתח יצירתית

אבל מבחינות אחרות הריאלי כן בידל את עצמו מבתי ספר אחרים. שמו יצא למרחוק כבית ספר בעל אוריינטציה נוקשה ומשמעת בלתי מתפשרת. “בית הספר היה מסודר ונוקשה מאוד”, נזכרת רון פדר-עמית, “זו היתה השיטה – אין שטחים אפורים, רק שחור או לבן, ואין חוכמות. אומרים ככה אז זה ככה, לא ככה אז לא ככה”.

איך זה התבטא בחיי היום יום שלכם?

“אי אפשר היה למשל להיכנס לשיעור תנ”ך בלי כובע – נקודה. מי שבא בלי כובע נשאר מחוץ לכיתה. אי אפשר היה להביע דעה אחרת ממה שאמר בית הספר. לא היה מקום לאמנות וליצירתיות. לי לא היה מורה לתנ”ך או לספרות עם שאר רוח. בסך הכל זה עצוב. אחד מחברי למחזור אמר לי שזו הסיבה שבגללה לא צמחו כמעט יוצרים מהריאלי. רבים מהבוגרים הם אקדמאים – דוקטורים, פרופסורים, שופטים, עורכי דין, רופאים, מהנדסים, אנשי תקשורת, אנשי צבא, אלופים ורמטכ”ל, ואפילו נשיא אחד – וכמה יוצרים? אני מוגדרת כמקרה יוצא דופן, וככזאת לא הרגשתי שהריאלי פיתח אותי מבחינה יצירתית. אני כותבת מגיל 9, ולא מצאתי בריאלי מורה שיכולתי להראות לו את מה שאני כותבת. כל הסופרים הצעירים מספרים שהיה להם מורה כזה או מישהו שאפשר היה לדבר איתו. לי לא היה”.

נשמע כאילו סבלת בריאלי.

“יש בלבי הרבה דברים כבדים על בית הספר, אבל זו היתה חוויה ללמוד בו”.

גלילה רון פדר-עמית בכיתה י"ב והיום (צילומים: פוטו סטודיו תלפיות, תומר אפלבאום)

נוקשות רכה

“אני דווקא אהבתי מאוד ללמוד בריאלי”, אומר הרופא ד”ר דובי לרנר, “אין לי זיכרונות רעים מבית הספר. אני חושב שהוא עיצב אותי ולימד אותי מה זה ‘והצנע לכת’. הוא לימד אותי לאהוב את החברה ולהתנדב. בית הספר לימד אותנו בשיטות שהפכו למורשת שלו. לימדו אותנו איך להכין שיעורי בית, איך להתכונן לבחינות ובכלל איך ללמוד. אלה שיטות שליוו אותי אחר כך בצבא ובאוניברסיטה, והעברתי אותם לילדי. זה רק עזר לי בחיים”.

אבל למרות משמעת הברזל ידע בית הספר גם לגלות גמישות. ללרנר, שאמנם היה תלמיד מעולה, היו גם בעיות משמעת רבות. “זה בגלל שהיה לי משעמם בכיתה”, הוא מצטדק. הבעיות האלה הביאו את אביו לא פעם לחדר המנהל, ובכיתה ז’ כמעט שסולק מבית הספר. “היה בריאלי נוהג לכתוב הערות ביומן הכיתה לגבי סדר, התנהגות ומשמעת", הוא משחזר, "מי שצבר שבע הערות קיבל קדם נזיפה, וההערה השמינית הפכה לנזיפה. היתה גם הערה חמורה שנחשבה להערה כפולה. מי שקיבל שתי נזיפות הושעה ליום אחד מבית הספר. יום אחד, כשהגעתי לחמש נזיפות שמשמעותן היתה סילוק מבית הספר, חשבתי מה לעשות כדי שמספר הנזיפות שלי לא יתגלה”. לרנר תכנן להשמיד את היומן, אבל אחר כך נמלך בדעתו מתוך מחשבה שמדובר בצעד חריף מדי. “לקחתי את היומן", הוא מספר, "קיפלתי אותו והחבאתי בין האבנים של החטיבה התיכונית בהדר שבה למדתי. במשך שלושה ימים היומן לא נמצא. ביום השלישי קרא לי המחנך שמעון בר-חמא ז”ל, שהיה המורה לתנ”ך וראש החטיבה התיכונית ולימים סגן מנהל הריאלי, ושאל אותי אם אני יודע איפה היומן. אמרתי לו שאני לא יודע והוא אמר לי ‘בוא נחפש’. הוא הוביל אותי למקום שבו הטמנתי אותו ואמר ‘בוא נחפש כאן’. חשדתי שהוא יודע משהו ואמרתי ‘טוב, אני אחפש’, ואז הוא ענה ‘לא צריך, הנה היומן, קח אותו וכנס אלי למשרד’. שם הוא שאל אותי מה קרה, ואני הסברתי. כשסיימתי שאל אותי בר-חמא אם אני לא חושב שחמש נזיפות לתלמיד טוב כמוני זה לא קצת מוגזם ואם לא חבל שבגלל בעיות התנהגות אסיים את דרכי בבית הספר. הוא הטיף לי קצת, אבל לא זרק אותי”.

ההערות ביומן הפחידו לא רק את לרנר. בכיתה המקבילה, כך לפי הסיפורים, התלמידים שרפו את היומן הכיתתי. בר-חמא השעה אותם לשבועיים והוסיף להם בחינה בתקופת הקיץ. “הערצתי אותו על שיטות החינוך שלו ועל היחס שלו לתלמידים, לא רק אלי”, נזכר לרנר.

מאיר גור לוחץ את ידו של המנהל יצחק שפירא והיום (צילומים: ארכיון, שושן מנולה)

פנימיונים מסתדרים עם מה שיש

בפתח הבניין עומד מאיר גור, גורי בפי חבריו, ומשוחח עם בני המחזור שלו. גור הוא חלק אינטגרלי מבית הספר, עד כדי כך שבשנים 2007-2005 הוא שימש כמנהל בית בירם. אבל בתקופת הלימודים הוא השתייך לאוכלוסייה ייחודית – תלמידי הפנימייה הצבאית, הפנימיונים כפי שהם מכונים. הוא הגיע לריאלי בשנת 1963, בכיתה ט’. “רציתי להגיע לפנימייה הצבאית בגלל הריאלי”, הוא מספר, “לא חשבתי אז על קריירה צבאית. הורי רצו שאלמד בבית הספר שנחשב אז לטוב ביותר בארץ”.

כמי שהגיע לריאלי רק בתיכון, לא היה לך קשה להשתלב במערכת כל כך תובענית?

“לא. אמנם הריאלי היה ידוע כבית ספר שלא מתפשר על דרישותיו מהתלמידים והיתה גם הקפדה על תרבות, על משמעת ועל עמידה במטלות, אבל זה לא היה קשה. מה שכן, זה חייב אותנו, הפנימיונים, להשקיע. יכול להיות שהעובדה שחיינו באווירה של אימונים ומשמעת והיינו צריכים ללמוד נושאים צבאיים במקביל ללימודים חישלה אותנו. היה הבדל בינינו שנבע מכך שהחתך הסוציואקונומי של תלמידי הפנימייה לא היה זהה לחתך הרגיל של תלמידי הריאלי, אבל מכיוון שבאנו מבתים שהם לא ממרכז הכרמל למדנו להסתדר עם מה שיש”.

זה נשמע כמו ביקורת על התלמידים שהגיעו מהכרמל.

“אני לא אומר שה’אזרחים’, כפי שכינינו את תלמידי הריאלי שלא היו בפנימייה, היו מפונקים. זה לא יהיה נכון, אבל הם באו מתרבות אחרת והיתה להם ראייה אחרת של הדברים. יחסית לחתך האוכלוסייה של התלמידים האחרים אנחנו היינו האנדרדוגים. באנו מאשקלון ומחדרה וחיינו בפנימייה ולא בבתים שלנו. זה גיבש אותנו מאוד. גם כעבור הרבה שנים, כשניהלתי את בית בירם, הקטע הזה של פנימיונים ואזרחים עדיין היה קיים, וכשהיו מדי פעם מריבות בין תלמידי הפנימייה לתלמידים אחרים התעוררו הלכידות והערבות ההדדית של הפנימיונים אל מול השאר”.

החיים בפנימייה, מספר גור, היו אינטנסיביים מאוד: “היינו ביחד בלימודים, במסיבות כיתתיות ובאירועים שבית הספר ארגן, אבל לא הלכנו לצופים עם שאר בני המחזור”. גור שירת אחר כך כנווט קרב במטוס פנטום, במסלול מבצעי במערך הקרב של חיל האוויר. הוא פרש מחיל האוויר בדרגת אלוף משנה לפני שפנה לתחום החינוך.

ערבות הדדית ורעות לא היו נחלתם הבלעדית של תלמידי הפנימייה. לרנר קרא לבנו על שם חבר לכיתה שנפל במלחמת יום הכיפורים, אבישי בן צבי. “היינו חברים מיומו הראשון בבית הספר בכיתה ו’”, הוא מספר, “שבוע לפני המלחמה, הוא ומי שהתעתדה להיות אשתו הגיעו אלי הביתה להזמין אותי לחתונתם. הוא היה תלמיד מצטיין במגמה המזרחנית, ולפני המלחמה עמד לקבל את את תפקיד מנהל מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה. כשנודע לי שהוא נהרג הרגשתי שאני מת. מכיוון שהוא היה חבר ילדות שלי הבטחתי שאם אי פעם ייוולד לי בן אקרא לו אבישי. כשהודעתי על כך למשפחתו ההורים שלו היו מאושרים”.

המורה נעמי סורוקה, ד"ר דובי לרנר, יצחק גדעוני ורפי גינת (צילומים: שושן מנולה)

כל מחזור הוא מיוחד

בכנס נכחו לא רק בוגרי המחזור. אחת מהדמויות המיתולוגיות שהשתתפה באירוע היובל היא המורה של השכבה נעמי סורוקה. היא ישבה בחזית אולם הכנסים, מוקפת בתלמידים, עד שהתבקשה להיכנס לאולם. “הבטחתי להם לנאום”, אמרה סורוקה הוותיקה, שהחלה את עבודתה במוסד ב־1 בספטמבר 1953. המנהל שקלט אותה לעבודה היה יוסף בנטואיץ’ שהחליף את בירם כשהמייסד פרש בגיל 70. כעבור שנתיים החליף אותו יצחק שפירא, אף הוא דמות מיתולוגית בהיסטוריה של בית הספר. בחצי השנה האחרונה לעבודתה, בשנת 1996, היא שימשה סגניתו של מנכ”ל הריאלי באותה התקופה רון כתרי.

המחזור שבו למדה סורוקה בעצמה בריאלי, מחזור כ”ט, סיים את לימודיו בשנת 1948, ובדומה למחזור מ”ח מכונה גם הוא על שם מלחמה. “הקדימו לנו את בחינות הבגרות וגויסנו להגנה באפריל”, היא נזכרת.

החיבה של התלמידים למורה הוותיקה עומדת בניגוד לטענות על הנוקשות של בית הספר. כשהיא נשאלת על הייחוד של מחזור מ”ח היא אומרת: “בשבילי כל מחזור היה מיוחד”.

הבוגרים מדברים על בית ספר נוקשה. איך זה נראה מהצד של המורים?

“היתה משמעת בבית הספר ואין ספק שהיו הרגלים ודרישות. אני יכולה להגיד שכשאני לימדתי לא הפעלתי משמעת נוקשה”.
“היה לי כיף לפגוש את חברי למחזור שמייצגים את ארץ ישראל הישנה”, אומר גדעוני שעמד מהורהר בתום הכנס, “בתקופה שבה אמצעי התקשורת מלאים בסיפורים על שחיתות ציבורית ועל פגיעה בשכבות החלשות, מחזור מ”ח משקף את חצי הכוס המלאה בעשייה בתחומים שונים – מדעיים, רפואיים וחברתיים. אני מאחל לכולנו שניפגש בעוד עשור באותו הרכב אנושי ושנמשיך לתרום לשגשוגה של המדינה. יותר מזה אני כבר לא מבקש”.