מתי בפעם האחרונה הלכתם ברחוב ליד בניין מגודר בפח שמסתיר מאחוריו שיפוץ מאסיבי? אם אתם חיפאים המתגוררים בשכונות על הרכס, אתם נתקלים בכך לפחות פעם ביום. אבל מתי בפעם האחרונה עצרתם ליד בניין משתפץ, הרמתם עיניים למעלה וגיליתם ששתי הדמויות שעל הפיגומים הן נשים?
לי זה קרה השבוע במושבה הגרמנית. האינסטינקט הראשוני היה לכוון מצלמה כדי לתעד. מפה לשם, בפוסט שהעליתי ברשתות החברתיות תויגה אליזבת קרוגלוב, חיפאית שמתגוררת בשוק תלפיות ואשר בגיל 28 מצאה את ייעודה בחיים – שימור בניינים. היא מגשימה חלום ישן נושן מאז שהיתה ילדה בת 6 – הגיל שבו עלתה לארץ עם משפחתה מאוקראינה. חלומה מתגשם בתקופה שבו גל של נוסטלגיה, אשר החל לפני כמה שנים, עוטף אותנו.
קרוגלוב, מאוקראינה הגעתם לחיפה?
"הלוואי. הגענו ישר לקריות. כשהייתי קטנה הייתי רצה על החוף בכל לילה, מסתכלת על חיפה ואומרת לעצמי 'אליזבת, העולם הוא גדול, את תצאי מפה יום אחד'. בסוף עברתי חצי עולם בשביל להגיע לחיפה. פה זה הבית, ברוך השם. אני לא אומרת שלא אעשה עוד סיבובים, אבל זה המקום שבפעם הראשונה חוויתי כבית. יש כזה דבר ניו יורקרים – אנשים שנולדו בניו יורק – אז אני מקנאה בחיפאים שנולדו פה".
איזו ילדות היתה לך?
"גדלתי בכת של יהודים משיחיים בקריות, כולם יוצאי ברית המועצות. אמא שלי השתייכה לכת, אבי היה ונשאר חילוני".
אני מדמיינת קומונה שבה כולם האפי האפי.
"לא, לא. אלו משפחות שכל אחת מתנהלת כתא עצמאי למרות שכולם גרים באותה שכונה. כולם לומדים באותו בית ספר, כולם מתכנסים פעם בשבוע במקום מפגש. זו קהילה של ממש, ואם אראה לך איך הם נראים, תדעי לזהות אותם, לפחות את הנשים. הגברים נראים נורמטיביים לחלוטין".
זו כת סגורה?
"להיפך – זו כת משיחית שמנסה להחזיר בתשובה. הם מתנדבים עם נרקומנים ומחזיקים בית גמילה DIY, כאשר כל הקהילה תורמת להשכרת הבית ומשלמת את כל ההוצאות. מנהל את זה בחור שחזר בתשובה ונגמל מהרואין, אז הם פתוחים מאוד. מי שרוצה מוזמן להגיע. כילדה זו היתה טראומה מבחינתי כי כל הזמן העירו לי לשים מטפחת ולהיות צנועה, ואני הכי לא בן אדם כזה. אני היפר קיצונית, וכשאת גדלה במסגרת שבה אסור לך ללבוש מכנסיים אלא רק חצאיות וכיסוי ראש, זה קשה".
המאמינים הם אנשים דתיים?
"אין שמירת נגיעה, אבל גם אין דבר כזה סקס לפני החתונה, חיבוקים ונישוקים. לא שומרים שבת אבל בשבתות הקהילה כולה מתכנסים ויש דרשות. זה קצת כמו כנסייה, אבל בלי מבנה מפואר אלא סתם מבנה באזור תעשייה. קוראים בתנ"ך ובברית החדשה, ומדברים בעיקר ברוסית".
הבנת שאתם שונים?
"ברור שהבנתי, היו לי חברות חילוניות בבית הספר. לי היו איסורים שלהן לא היו. גם גדלנו עם אבא שהוא אדם לא מאמין, ומגיל אפס התפילות לפני השינה היו בסגנון של 'אלוהים תעזור שאבא יחזור בתשובה'. את מבינה שיש את העולם בחוץ ויש את העולם בפנים, את רואה את ההבדל. בשבילי זה נושא כאוב כי אני נמנעת מתאגידים ומקבוצות של אנשים".
את מאמינה באלוהים?
"גם כשיצאתי מהעולם הזה נשארתי אדם מאמין. תפישת העולם שלי היא שמשהו הביא אותנו עד הלום ושדברים שהם פראנורמליים. אני אוהבת עתיקות והיסטוריה, וככל שאני נחשפת לפרטים הקטנים של ארכיטקטורה, אני מאמינה שהכל שואב השראה מהטבע. הכל איכשהו בא מהדי.אנ.איי של העולם. אני לא חושבת שהיה שם זקן עם שמלה לבנה שיצר את כל זה, אבל בשילוב עם תאוריית הקוונטים ועוד כמה תורות זה איכשהו מסתדר לי".
את בקשר עם המשפחה?
"ברור, הם לא נידו אותי, להיפך – כולם שואלים ומתעניינים. אני חושבת שהם מרגישים קצת אשמים, אנא עארף. זה משהו שרק עכשיו אני מתחילה ללעוס עם עצמי, ולאט לאט להבין מה הפלוסים שקיבלתי מזה ומה המינוסים. ככל שאני מתבגרת אני רואה מבחוץ דברים אחרת. גדלתי במקום שבו אף אחד לא שיקר ולא בגד מעולם, אז לא גדלתי לתוך מציאות אכזרית. אני בת 28 ואני בבעיה – אני לא יודעת לשקר".
אליזבת קרוגלוב. "בצבא הייתי מכונאית של טנקי מרכבה“ (צילום: דניאל דרומאה)
רוצים להישאר מעודכנים?
"החלום שלי זה לשמר את כל חיפה"
קרוגלוב תמיד נחשבה מורדת ובועטת במוסכמות, או כמו שהיא עצמה אומרת – "הייתי הכבשה השחורה הרשמית". היא אחות בכורה לשבע בנות ולבן אחד, ולפחות מבחינה חזותית הם נראים כמו שטנץ אחד, כאילו עשו קופי פייסט שמונה פעמים. היא התגייסה לצבא אבל חוותה קשיים והשתחררה לאחר שנה. "יצאתי, ברוך השם, על סעיף נפשי", היא מסבירה, "כשהשתחררתי הגעתי לחיפה ולמדתי שנה בתילתן. סמסטר אחד עיצוב פנים ועוד אחד אנימציה, אבל אז עזבתי הכל והתחלתי לקעקע".
זהו דפוס התנהגות שחוזר על עצמו – לעזוב הכל ולחתוך לטובת הדבר הבא. כך היא מצאה עצמה מקעקעת בברלין לצד ניהול אמנותי של מוזיקאים, וכך מצאה עצמה שוב בחיפה, מבלי שהתכוונה.
אז איך הגעת לשימור?
"לפני יותר משנה, אולי כבר שנתיים, תומר אברג'יל מפיצריית תלפיות היה תקוע בלי צוות. זו המסעדה האהובה עלי בעיר, ובאתי לעזור כמלצרית. אבל ביום הראשון היה קרייסס, ומאותו יום נכנסתי לעבוד במטבח למשך כמה חודשים אינטנסיביים מאוד. התאהבתי במטבח ולמדתי לבשל. לפני זה הייתי עושה אוכל שגם הכלבה שלי סירבה לאכול אותו. אפס הבנה וגם סבל נוראי, ואז פשוט בום. עבד שם טבח חמוד, ויום אחד יצא לנו לדבר על כוס קפה. לבחור קוראים יובי, הוא ארכיטקט מיודפת שעבד גם ברשות העתיקות ובשימור בחברה שאני עובדת בה היום – קנטאור, שהיא חברת בת של חברת האם קן התור. אמרתי לו שהחלום שלי זה לשמר והוא פשוט שלח לי את כל מספרי הטלפון של חברות שמתעסקות בשימור בארץ. ככה הגעתי לשימור, ללא רקע ובלי ללמוד. כשהגעתי אמרו לי שאלה שלמדו מגיעים לאתר ואחרי יומיים בורחים למשרד. עם כמה שזה סקסי, את מגיעה לאתר והופכת להיות פועלת בניין. אני פועלת בניין. יש סתירה בין הרומנטיקה של השימור לתכלס, במיוחד בתחום השימור בישראל. באירופה מתעסקים בדברים מדהימים ומרתקים ולא רק בעבודה סיזיפית, אבל בישראל התחום הוא בחיתוליו ויש מעט מאוד חברות שמתעסקות בזה. מעט מאוד זה אומר 300 אנשים, כולל כל העובדים, ואולי אפילו הגזמתי".
מה ההבדל בין שימור לשחזור?
"אני מרגישה שבכל הקשור לפנים הבניין אנחנו הרבה פעמים משמרים אותו. בחוץ, עם עבודות האבן והבנייה, זה שחזור ולא רק שימור. אבל זה נורא תלוי בפרויקט, והרבה פעמים רק הלקוח יודע מה הצרכים שלו מהחלל, ובהתאם לזה הדברים קורים".
הבניין שבו מצאתי אותה תלויה על פיגומים בקומה השנייה הוא בית שומאכר בשדרות בן גוריון 12 במושבה הגרמנית. הוא נבנה בשנת 1870 על ידי יעקב שומאכר מתנועת הטמפלרים, אשר היה סתת אבן ואדריכל. הוא הגיע לחיפה מארצות הברית, שאליה היגר מגרמניה עם משפחתו, והיה שותף מרכזי בתכנון המושבה הגרמנית ובבניית בתיה. הבניין הוא שילוב של הסגנון הטמפלרי – בית אבן של שלוש קומות עם מרפסת בחזית – ואלמנטים מזרחיים כגון הקשתות שבחזיתו. בשנת 2015 שופץ האגף המערבי של הבניין שנוסף בתחילת המאה ה-20, ואז גם נחשפו בחדר המרכזי ציורי קיר שצוירו כנראה בשנת 1910. לפני כמה חודשים החל השימור על הבניין המרכזי, שיהפוך בסיום התהליך, כך על פי קרוגלוב, למלון בוטיק או לבית דירות אייר בי.אנ.בי.
השחזור והשימור הם נאמנים למקור?
"הבניין שייך לשלושה אחים שגדלו בו בבית סבתם, וזה מה שיפה פה – שהבניין לא נמצא בבעלות של יזם תל אביבי אלא של אנשים שבאמת חיו את הבית. במובן הזה יש משהו נעימי בקונספט. לגבי השימור – פנים הבית הושמש ליחידות דיור, אבל האחים דאגו לשמר את כל האריחים המצוירים ברצפות. הם עקרו את הרצפה שנשלחה למישהו שהוריד את הבטון מכל בלטה כדי שיהיה אפשר לרצף אותן שוב. אבל מ-1 עד 10, הייתי אומרת שהבעלים נאמנים לעניין השימור 5.5".
ממש חבל.
"החליפו שם את כל החלונות ועשו את זה בעבודת יד מדהימה, אבל בחלל הכניסה למשל יש ציור קיר, פרסקה מטורפת, והם בחרו לא לחשוף אותה בגלל עלויות השימור. בחדרים שבהם הפרסקות היו פשוטות ויתרו עליהן, ויש חלקים שהשאירו רק קצת. זה היה ריקוד עם הבניין – לדעת מה התקציב לעומת מה היכולות של המבנה, גם ברמה הבטיחותית. הם אחים חמודים שאוהבים עתיקות, ואנחנו כל הזמן חושבים איך אפשר לתת חיים לכל חתיכת ברזל לפני שהיא נזרקת. הם מחוברים מאוד למקום, אבל אם תשאלי אותי – תמיד אפשר יותר".
ממש סמוך נמצא בית אוליפנט, שמעבר ליופיו יש בו חתיכת היסטוריה, אבל הוא נטוש ונראה הכי מוזנח בסביבה. היית רוצה לעבוד על בניין כזה?
"החלום שלי זה לשמר את כל חיפה. כשהגענו לבית שומאכר, שזה הפרויקט הראשון של החברה בחיפה, אמרתי להם שאנחנו לא הולכים לצאת מחיפה. ככה פשוט – לא נצא מחיפה. החלום שלי הוא לשמר כל בית ובית".
ראיתי אתכן משייפות את הקיר החיצוני.
"מה שראית זו הכנה לליין ווש, שזו שכבה דקה מאוד עם פיגמנט של צבע שסוגרים איתה את האבן. בכמה חזיתות זה כבר מוכן, הן צבועות בצבע צהוב נעים שגם שומר על האבן וגם מבחינה ויזואלית יש פה אמירה. אני חושבת שהבית יבלוט מאוד במושבה הגרמנית. מה שעשינו זו פעולה שנקראת כיחול, והכוונה היא למרווחים בין האבנים. לכל מבנה נבחר סגנון כיחול מסוים שאמור לשרת את הנראות שלו. זו עבודה שהיא אסתטית, מעבר לכך שהיא נועדה לשמר ולהדק את האבנים. לאחר שפתחנו את הפוגות האלה והכנסנו לשם חומר, עשינו ממש כמו טיח על האבן, כדי שהקיר יהיה זורם ובלי בליטות. ראית אותנו מהדקות את החומר עם ספוג כדי שהמרקם יהיה חלק. יש איזה שמונה שלבים עד לתוצאה הסופית".
זו עבודה פיזית.
"זו דווקא העבודה הכי לא פיזית בשימור, כל השאר הרבה יותר פיזי. לשבת על פיגום ולכחל זה נחת. זה לא להיות כל היום צמודה לפטישון או לדיסק או לפנות זבל".
עושים לכן הנחות בגלל שאתן בנות?
"אני לא מרימה שום דבר שכבד לי, וכל הצוות שש לעזרה. אבל אם צריך לפתוח טיח עם פטישון, אני עושה את זה בלי בעיה. אם משהו קשה לי אני אומרת, ואף אחד לא כועס עלי. כשהגעתי הייתי מה זה חלשה, לא הצלחתי להרים דלי של סיד. הייתי אומרת לבוס שלי שקשה לי ושאני עושה כל מה שאני יכולה, אבל את זה אני לא מסוגלת. היום אני מרימה שני דליים וזה לא כבד לי. אני ממש חזקה עכשיו. בהתחלה הייתי אומרת למנהל העבודה שלי שהוא שובניסט, ואז הוא תפס אותי ואמר 'תקשיבי, כילד ראיתי את אמא שלי מרימה את הבית הראשון בקדיתא, סוחבת בולי עץ על הגב בחורף ובונה לנו בית. אני יודע מה אשה יכולה לעשות ואני שונא שנשים משחקות אותה יותר חלשות ממה שהן. אז אני לא שוביניסט, אני יודע למה את מסוגלת'. בן הזוג שלי הוא קבלן, ועם כמה שהוא אופן מיינדד והעובדה שיש לו בת זוג כמוני – למרות שהוא אומר שזו הפעם הראשונה שהוא נחשף לתופעה – אבל וואלה, עבדו אצלו בחורות והוא אומר שזה פשוט לא עובד. בחברה שלי כולם אנשים הורסים – אלו הבנאים ועובדי האבן הכי טובים בתחום, גברים אמיתיים כמו פעם – ופתאום לקבל מהם סבלנות, אמונה וגיבוי, זה יפה. אני זוקפת לזכותם את העובדה שאשה יכולה לעבוד בתחום. בצבא הייתי מכונאית של טנקי מרכבה. היו עוד בנות, אבל גם היו מפקדי טנקים שלא שחררו ולא נתנו לאשה לגעת בטנק".
אליזבת קרוגלוב. "אני בת 28 ואני בבעיה – אני לא יודעת לשקר“ (צילום: סמא חדאד)
"מצחיק לגלות בכל פעם כמה זה מפתיע אנשים"
לפני חמש שנים, כשחזרה מברלין, נחתה קרוגלוב בשוק תלפיות, והיא מתגוררת בבית שאותו שיפצה בעצמה. "יצאתי עם בחורה, האקסית שלי, ולקחנו בית שהיה זקוק לשיפוץ", היא מספרת, "במשך כל תקופת הקורונה פינינו טונה של זבל, חתכנו רצפות ועשינו את השיפוץ לבד. ברקע שלי אני כזאת, אני יודעת לבנות ולעשות דברים לבד. היום אני מתמקצעת ועובדת בזה ברמה יומיומית, ומצחיק אותי שאנשים לא מכילים אשה שיכולה להחליף כיור. האמת היא שזו נחלת הכלל, מישהו אמר שהמציאות זו אשליה שכולנו הסכמנו עליה. מצחיק אותי לגלות בכל פעם מחדש עד כמה זה מפתיע אנשים".
את מתכוונת ללמוד את המקצוע כדי להעשיר ידע או שעבודה מעשית היא יותר פרקטית?
"אם את עובדת בתחום השימור במשך ארבע שנים, את זכאית ללמוד בקורס של רשות העתיקות ולקבל תעודת משמר. זו המטרה הראשונה שלי. אם אעבוד במשך ארבע שנים בכל תחום שהוא פיזי-פרקטי, לא משנה באיזו מסגרת לימודית אבחר, אני אגיע עם המון הבנה. כשאת יודעת לעשות משהו, אבל גם מבינה את הכימיה שלו, זה כמו לקבל עוד מימד. עכשיו אני לומדת המון ומוקפת באנשים שהם הטופ, הראשונים בתחום שלהם במדינה. אני יכולה לא ללכת ללמוד אף פעם, ועדיין אלמד כל יום עוד ועוד. אבל בעזרת השם אני רואה את עצמי מתמקצעת בתחום".
איפה את רוצה ללמוד?
"יש מוסדות מטורפים בחו"ל. אם את רואה את תוכנית הלימודים של בית הספר בונציה, את אומרת שמחר את נוסעת. לומדים גילוף בעץ ובאבן, שימור של ציורים וציורי קיר – זה מקיף כל כך הרבה תחומים ונשמע יותר סקסי מכל תוכנית לימודים של כל חוג אמנות בבית הספר הכי יוקרתי. זה מרגש אותי, ועכשיו אני מנסה להחליט אם אני ללמוד איטלקית או ספרדית, כי ללימודים צריך שפה. היתה לי שיחה עם בן הזוג שלי על כך שזה משהו שארצה לעשות בטווח הרחוק, והוא אמר שברור. אבל בשנים הקרובות אקבל העשרה ישירה מהבעלים של החברה, שמביאים מומחים בינלאומיים לייעץ לנו בכל מיני פרויקטים".
כמה נשים עוסקות בשימור בארץ?
"יש כמה משמרות, אבל אני לא בטוחה כמה. רובן משמרות ציורי קיר, שזו עבודה טיפה פחות סיזיפית. אני מכירה אולי 15 משמועות, לא היכרות אישית. כמה מהן עולות על פיגום בחברת שימור? אין לי מושג".
והנה פה בחיפה יש שתיים.
"ביקשתי מהבוס שלי במשך הרבה זמן שיביא לי חברה, אבל היא היתה מצוותת לצוות דרום. כל כך חיכיתי שהיא תבוא וכל הזמן שאלתי עליה. אבישג זהבי הגיעה אלינו לא מזמן, והיא מדהימה. היא בכלל אמנית שבונה בבוץ, ועובדת עם עיריות ועם גופים שמתמחים בבנייה אקולוגית. היא משהו – יש לה הוויה מאוד מדויקת וממורכזת. היא מאוד אסופה, לא בקטע מתגונן או מכווץ, אלא נינוח וחמים".
אליזבת קרוגלוב ואבישג זהבי בבית שומאכר. "הבית יבלוט מאוד במושבה הגרמנית“
גלעד
בחורה טובה – תצליחי .
אין פה שום מודעות לכלום
עבודה קשה מאד בלי שום הערכה. כמו כל תחום התכנון והבנייה בישראל.
שימור באקלים שלנו זה גם עניין זמני. אי אפשר בלי לתחזק כל הזמן באופן שוטף ולמי יש כסף לתחזק ככה?
אז עושים כאילו ותוך עשר שנים שוב רטיבות וסדקים
אליזבט
למען האמת, נאמר מעט מאוד על תהליכי העבודה ברמה הפרקטית, אבל בקרוב ניצור תוכן יותר מעמיק ולימודי, עם אינפורמציה מתיק בניין חקר החומרים ועוד. אני חושבת שזה יענין אותך מאוד. כי דווקה שם תוכל לצלול למדע ולחומרים , בכללי החברה שלנו ( שבאה אני עובדת) היחידה בארץ שעובדת עם סיד חיי, ולוקחת חלק בראנסאנס הסיד העכשווי אנחנו עובדים בצמוד למומחים בין לאומים וזה מרתק שלמות.
אליזבת תתחתני איתי
אליזבת, הלוואי שכל הנשים היו כמוך.
בהצלחה בהמשך הדרך! ומחכה לכתבה הבאה עלייך