דיל עם אלוהים

"קשה לי". אלה שתי המילים הראשונות של שמעון סבג, 57, נשוי, אב לשלושה וסבא לשלושה נכדים. בדרך כלל כשאדם בעל נכות של 100 אחוז מצהיר כי קשה לו, הגורמים לסבל הם כאבים עזים, מגבלות בתנועה ואולי גם כעס על המצב הפיזי. אצל סבג מקור הקושי הוא שונה לגמרי. "קשה לי לראות ניצולי שואה שגם בשנת 2022 עדיין חיים בעוני מזעזע", הוא אומר, "קשה לי לראות כל כך הרבה משפחות נזקקות וילדים שהולכים לישון רעבים. קשה לי לראות איך המדינה שאני כל כך אוהב לא מושיטה יד לעזרה. קשה לי לקבל את זה שאני צריך להתחנן לתרומות. קשה לי גם עם המראות המזעזעים שנתקלתי בהם באוקראינה".

למרות הקושי והצער, סבג ממהר להדגיש שהוא ממשיך בדרך שבחר: "ב־1993 חתמתי על עסקה עם אלוהים. הוא נתן לי כוחות להתאושש אחרי תאונת הדרכים הקשה שעברתי, ואני אתן את כל מה שאני יכול לכל מי שזקוק לעזרה". התבוננות במפעל החיים של סבג – עמותת יד עזר לחבר וקריית החסד שהיא מפעילה בהדר, מגלה שלסבג יש הרבה מה לתת, והיד עוד נטויה.

"הייתי מרוסק. פיזית ונפשית. שבר כלי"

הכנות המוחלטת שמאפיינת את סבג, שגדל בחיפה, באה לידי ביטוי גם כשהוא מתאר את הרגע שבו התהפכו חייו. השנה: 1993. סבג הוא איש עסקים צעיר, הזכיין המקומי של רשת פיקנטי – אחד מהמותגים החזקים באותה תקופה. נסיעה שגרתית מתל אביב לחיפה הסתיימה בתאונת דרכים קשה במיוחד. הנהג ברכב שבו ישב סבג איבד שליטה על המכונית, הדייהטסו סטתה לשוליים והתהפכה. סבג מצא את עצמו בבית החולים עם פגיעה חמורה בחוליות הגב, עם צלעות שבורות ולמעשה עם חוסר יכולת לבצע גם את הפעולות הבסיסיות ביותר.

"הייתי מרוסק לגמרי. הייתי פשוט שבר כלי", מתאר סבג את התחושות בתקופה הראשונה שלאחר התאונה. במקביל לאשפוז הממושך שארך כשנה קרסו העסקים שניהל סבג, ולפגיעה הפיזית התווספו מצוקה נפשית ומשבר כלכלי. "היה רגע שבו הייתי בטוח שאני עומד למות", חוזר סבג לנקודת השפל של חייו, שדווקא בה הוא מצא בעצמו כוח לפעולה חשובה במיוחד: "הצעתי לאלוהים עסקה – הוא ישאיר אותי בחיים ויעזור לי להשתקם, ובתמורה אקדיש את חיי לעזור לזולת".

ב־1995, כשהוא עדיין בעיצומו של תהליך שיקום ממושך, פיזית ונפשית, החל סבג לקיים את ההבטחה לאלוהים. הוא גייס תרומות, אסף מזון וחילק אותו לנזקקים, "אבל הכל היה בקנה מידה מצומצם", הוא נזכר, "זה היה מתסכל מאוד, כי ככל שעזרתי ליותר אנשים, כך הגיעו יותר נזקקים ונחשפתי להיקף המצוקה בחיפה".

באותה השנה הגיש סבג תביעה נגד חברת הביטוח של בכל הרכב שבו הוא ישב בזמן התאונה. המשפט ארך לא פחות משש שנים, וב־2001 פסק השופט שמואל ברלינר כי סבג זכאי לפיצוי בסך של כמיליון שקל. בדרך כלל אדם שנקבעו לו 100 אחוזי נכות משתמש בפיצויים כדי להפוך את החיים שלו לנוחים יותר, אבל אצל סבג שום דבר אינו שגרתי.

"היה לי דיל עם אלוהים", הוא מסביר בפשטות למה החליט להשתמש בכספי הפיצויים על מנת להרחיב את הפעילות הפילנתרופית שבה החל מספר שנים קודם לכן. סכום הכסף המשמעותי אפשר לסבג ולאחיו ברוך, שגם טיפל בו וגם לקח חלק פעיל במיוחד בעשייה למען הנזקקים, לשדרג באופן משמעותי את מפעל החיים שלהם.

אל בית התמחוי שסיפק ארוחות חמות לכמה עשרות אנשים בלבד התווספו בית מחסה למחוסרי דיור, מרכז המיועד לבני נוער במצוקה, מרפאת שיניים שמציעה מגוון שירותים ללא תשלום, וגולת הכותרת – בית חם לניצולי שואה.

האחים סבג הפכו את יד עזר לחבר לעמותה רשומה, ומאז היקף הפעילות הולך ומתרחב משנה לשנה. סבג מספק סיבה טובה נוספת לבחירה הייחודית שלו לגבי ניתוב כספי הפיצויים: "עזרה לאחרים היא השיקום האפקטיבי ביותר שיש. גם הרופא הטוב ביותר בעולם לא יצליח לטפל בכאב שלי כפי שעושה הנתינה. יד עזר לחבר היא המנוע שלי. כשאני בונה עוד מרכז לניצולי שואה או כשאני באמצע מבצע חלוקת מזון, אני שוכח את הנכות".

מה שהחל כבית תמחוי, ולאחר מכן כבית מחסה למחוסרי דיור, הפך עם השנים לקריית חסד המתפרשת על פני שלושה רחובות בלב שכונת הדר (קסל, עמק הזיתים ובן שמן), בין המדעטק לבין רחוב מסדה. המקור העיקרי לסיפוק שחש שמעון סבג אחרי 27 שנים של נתינה בלתי פוסקת הוא העזרה לניצולי השואה.

"אמא שלי עליה השלום ניצלה מידי הנאצים", מסביר סבג מאין נובע החיבור הרגשי העז שלו לנושא, "לפעמים אנשים מתפלאים, אבל הנאצים הגיעו כידוע גם לצפון אפריקה. ניצולי השואה הם גיבורים אמיתיים. ימיהם ספורים, ומחובתנו להבטיח שהם יהיו נעימים ככל האפשר אחרי החוויות המחרידות שהם עברו בצעירותם".

הבית החם שהקים סבג עבור ניצולי שואה הוא הראשון מסוגו, לא רק בארץ אלא בעולם כולו. אגב, המודל שיצרו שמעון וברוך סבג, בעזרת אנשים נוספים שחברו אליהם, ובהם פרופ' ביל פרידמן ושמואל גלבהרט, כבר הפך לשם דבר. סטודנטים וחוקרים מאוניברסיטאות רבות ומגופים העוסקים בפעילות ציבורית הגיעו לרחוב קסל על מנת ללמוד מיד עזר לחבר איך עוזרים לנזקקים מכל הלב ובשיא היעילות.
האנרגיות של סבג, העשייה הבלתי פוסקת והלהט שמאפיין אותו כמעט ומשכיחים את התאונה הקשה שעבר. גם הוא עצמו מזכיר שוב שוב את הכוח המרפא של הנתינה: "כשאני יודע שאלפי אנשים תלויים בי, המגבלות שלי נעלמות".

נכון לתשרי תשפ"ג, יד עזר לחבר מפעילה ארבעה בתים חמים לכ־120 ניצולי שואה – בתים ובהם יחידות דיור מרווחות ומתוחזקות ברמה גבוהה, מרפאה 24/7, חדר אוכל משותף וצוות שמספק מענה לכל צורך של כל ניצול, כולל אוזן קשבת ואכפתיות אמיתית; מספר בתי תמחוי כדי שאף חיפאי לא יישאר רעב (פעילות התנדבותית נוספת היא אספקת מזון למי שלא יכול להגיע לרחוב קסל); בתים למחוסרי דיור (בית למבוגרים ובית לבני נוער וילדים במצוקה); מרכז לחלוקת מכשירי חשמל, רהיטים ופריטים חיוניים נוספים למשפחות נזקקות; ובתי ילדים שבהם מתקיימים חוגים ללא תשלום ומושטת עזרה בלימודים.

טקס בר מצווה בכותל (צילום: יוסף הירש)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"אסור לתת לאף אחד לעבור פעם נוספת שואה"

בשנה החולפת הגיע סבג גם לאוקראינה. ביחד עם מתנדבי העמותה הוא סייע לפליטים שנמלטו מאזורי הקרבות ופעל על מנת לחלץ יהודים במצוקה.

בתחילת פברואר השנה, כשהתרבו הידיעות על כוונת רוסיה לפלוש לאוקראינה, הבין סבג מיד כי בלב אירופה צפויה להתרחש טרגדיה הומניטרית. "החלטתי מיד שאני לא יכול להישאר בחיפה", הוא משחזר את הימים שלפני הקרבות, "השגתי את כל האישורים הנחוצים וארגנתי בדחיפות משלחת מיוחדת של מתנדבים של יד עזר לחבר. נחתנו בקייב, ובסיוע הסוכנות היהודית הכנו מחסן ענק ובו כמויות גדולות של חבילות מזון, בגדי חורף, מעילים, שמיכות, רדיאטורים ועוד פריטים חיוניים".

לאחר שפרצו הקרבות פתחו סבג וחבריו מרכז לוגיסטי גם בעיר לבוב, שאליה הגיעו פליטים מכל רחבי אוקראינה. "המראות שראיתי היו קשים מאוד", הוא מספר, "משפחות שנעקרו מביתן ומחייהן בן רגע, אנשים שלא יודעים מה צופן להם העתיד ואם אי פעם יחזרו לביתם. לא האמנתי שדברים שלמדתי בשיעור היסטוריה מתרחשים מול העיניים שלי במאה ה־21".

במקביל לקושי הרגשי, סבג חש גם גאווה עצומה במהלך השהות הממושכת באוקראינה: "77 שנים אחרי שפליטים יהודים ביקשו עזרה ולא קיבלו, באנו אנחנו והושטנו יד לעם האוקראיני". הנהירה של התקשורת העולמית ללבוב סיפקה לסבג הזדמנות להציג את הפנים היפות של ישראל: "היה לנו חשוב להסתובב בשטח ולבצע את הפעילות כשאנחנו עם מגן דוד. התראיינו לכלי תקשורת רבים והוכחנו לכולם שהעם היהודי מחויב לכל מי שבצרה".

הסיוע באוקראינה (צילום: יוסף הירש)

תוך כדי הפעילות בלבוב שמע סבג כי במרכז קייב חיה לבדה ניצולת שואה בת קרוב ל־80 בשם ליליה ולדירובנה. עקב המצור על בירת אוקראינה וההפצצות הרבות, המזון בביתה כמעט ואזל. בהיעדר עזרה, התקשתה ולדירובנה להגיע למקלט, ולכן היתה בסכנת חיים של ממש.

"החלטתי שאני מציל אותה. אסור לתת לאף אחד לעבור פעם נוספת שואה", הוא מסביר את מה שמבחינתו היה מובן מאליו. המרחק בין לבוב לקייב, כ־600 ק"מ, המחסומים בדרך וההפגזות לא עצרו את סבג. לאחר מסע מפרך בלוויית צוות מקומי שגויס למשימה הוא הפגיש את ולדירובנה עם בנה בלבוב, משם היא עברה לפולין בדרך לישראל.

שתי המילים הראשונות של סבג בפרוס השנה החדשה היו כאמור "קשה לי". כששומעים את כל סיפור חייו, ובעיקר את העשייה רחבת ההיקף למען אוכלוסיות מוחלשות, ברור לחלוטין שהקושי מנותב לפעילות נמרצת. עם זאת, סבג משתף בכנות גם את הלבטים שמטרידים אותו: "בכל יום אני שואל את עצמי אם עשיתי את המקסימום למען הזולת. כמעט בכל יום אני עונה לעצמי שאפשר לעשות יותר, שחובה לעשות עוד".

במובנים רבים חשבון הנפש של סבג הוא גם חשבון נפש למדינת ישראל. ליתר דיוק, חשבון נפש שהמדינה, קברניטיה וגם כל אחד מאזרחיה מחויבים לערוך. "יש לי עוד תוכניות רבות", מסכם סבג, "ואני מקווה שגם השנה יהיו לי הכוחות לממש אותן“.