"אחרי שעזבתי פתאום כל החברים שלי הפכו להיות מפורסמים"

עדן אטיאס (25) היא שחקנית ויוצרת חיפאית שעברה לניו יורק לפני שלוש שנים. אולי השם שלה לא אומר לכם הרבה, אבל כל עוד זה תלוי בה – לא ירחק היום ותשמעו עליה. בין אודישן לאודישן היא אחת מהיחצניות הבולטות בקהילה היהודית-ישראלית בניו יורק, מלמדת משחק לילדים, ובשעת דחק היא לא מתביישת לעשות בייביסיטינג כשצריך, והכל כדי להגשים את חלומה הגדול – להיות שחקנית ולהפיק הצגות.

ההצגה האחרונה שהיא ביימה והפיקה באוף ברודוויי – "(Last Bite (two Women show" – שאותה היא כתבה ובה היא שיחקה ביחד עם חברתה יסמין שנצר, הביאה לה סוג של חשיפה במנהטן, אבל הגעגועים לישראל בכלל ולחיפה בפרט קורעים אותה מבפנים. מספיק לקרוא את אחד מהפוסטים האחרונים שלה בפייסבוק כדי להבין מה עובר עליה: "אני אוהבת את ניו יורק, אך את הבית יותר. כשהאור על הבמה ייכבה, אקח טיסה לכיוון אחד ואחזור הביתה, ורק כשממש צריך וכשיהיו הופעות אבוא להופיע עם 'ארלקינה' (מחזמר שהיא כותבת; ש"מ) ועם 'Last Bite'. אולי עכשיו זה נשמע כמו סתם דיבורים, אבל אל תשכחו שיש אנשים שאת הדיבורים הופכים למעשים. ואני אחת מהם".

אטיאס, מה גרם לך לאהוב משחק?

"מאז שנולדתי אני מפטפטת בלי הפסקה. כילדה בת 3 דוד שלי נתן לי לשחק כל מיני דמויות. משחק אצלי זה 24/7".

למה בחרת לעבור לניו יורק ולא להגשים את החלומות שלך בארץ?

"הגעתי לניו יורק כדי ללמוד. כבר בגיל 5 ידעתי שאעבור לכאן. כשהייתי בתיכון למדתי לימודי ערב בבית הספר למשחק בית צבי, ואחרי השירות הצבאי הרגשתי שלהמשיך לבית ספר אחר בארץ זה לא בשבילי. שום אוניברסיטה בישראל לא עניינה אותי. אני עדיין רוצה מאוד לשחק בארץ, אבל נורא קשה לעבוד כאן. חשבתי שאם אחזור לארץ אחרי לימודים בחו"ל אוכל להצליח, אבל לא רציתי לחזור רק עם תואר אלא עם רפרטואר. המטרה שלי היא לחזור לארץ בשנים הקרובות".

אטיאס. "אני לא מתחרטת על כלום" (צילום: דור מלכה)

מה היו הציפיות שלך מניו יורק? 

"ציפיתי להיכנס לבית ספר ענק, כמו שרואים בסרטים, אבל כשהגעתי לבניין לא היה לזה כל זכר. חשבתי שעובדים עלי. ואז הבנתי שהגעתי לאחד מבתי הספר לקולנוע הכי טובים בעולם. היו לי קשיי שפה וקשיים כלכליים, אבל המזל שלי היה שמגיל 15 יש לי עסק של הצגות ילדים וליצנות וחסכתי קצת כסף שהספיק לי ללימודים ולמחייה מינימלית. הייתי צריכה לצמצם הוצאות, והיו חודשים שבהם נאלצתי לחיות עם 30 דולר".

ובכל זאת הצלחת להרים הפקות.

"ההצגה 'Last Bite' עוסקת בחיים של יסמין ושלי בניו יורק – אהבה, עבודה, חברות, קשיים. זו הצגה קורעת מצחוק והיא משלבת אינטראקציה עם הקהל. מכרנו כרטיסים במחירים מוזלים כדי למשוך קהל, ונגמר לנו המימון. עכשיו אנחנו מחפשות ספונסרים בתקווה להמשיך ולהעלות את ההצגה. הקונספט הפעם יהיה אפילו מטורף יותר מהקודם וישלב בליינד דייטס בתוך הצגה. כלומר את קונה כרטיס להצגה, מושיבים אותך בשולחן אחד עם מישהו שאת לא מכירה, יהיה לכם זמן לשוחח קצת, ואז תתחיל ההצגה שתעלה המון נושאים לשיחה. כשההצגה תסתיים שניכם תחליטו אם בא להם להמשיך לדרינק או ללכת הביתה. רווקים ורווקות יגיעו להצגה כדי להכיר בן או בת זוג בבליינד דייט. אני מאמינה בליצור כל דבר בצורה מעניינת וחדשנית".

איך המשפחה שלך הגיבה לכך שעברת לניו יורק?

"קשה, אבל ברור שהם קיבלו את זה ותמכו בי. זכיתי למשפחה מרוקאית וחמה".

ומה הפרויקט הבא?

"יש לי כמה פרויקטים, ואחד מהם הוא 'Arlekina' – מחזמר שאני עובדת עליו כבר חמש שנים, ובשנתיים האחרונות מורגשת התקדמות. יש לי צוות הפקה מדהים עם מעצב תלבושות, מעצב תפאורה, מעבד, מפיק מוזיקלי, אנימטור ומתרגם, כי את הטקסט כתבתי בעברית. השלב הבא הוא איתור במאי וגיוס מימון, בתקווה למצוא את הספונסרים הנכונים. מדובר בשילוב ראשון מסוגו של הצגה, קרקס ואינראקטיביות עם הקהל. הקהל יהיה חלק מהתפאורה, והשחקנים ישחקו גם מתוך הקהל ולא רק על הבמה".

ומה באשר לגעגועים לארץ? יש בך איזושהי חרטה על המעבר לחו"ל?

"ממש לא. אחרי שעזבתי פתאום כל החברים שלי הפכו להיות מפורסמים ולשחק בהפקות הכי מדוברות – גיל כהן מ'תאג"ד', מאור ולירון שהם מספר אחת בעולם הילדים וברשת – אבל אני לא מתחרטת על כלום. הם מרוויחים כמה שקלים, וגם זה לא בטוח, אבל אף אחד מהם לא מעלה הצגות בניו יורק. קשה להיות שחקן בארץ".