"יום אחד בשנה אנחנו מרגישים גאווה, אבל מה עם שאר הימים?"

רק 12 דקות הפרידו בין נעמי בלס לתהילה. היו אלה 12 הדקות הכי ארוכות בחייה, והיא התפללה שהן לא יסתיימו לעולם. יום שישי, 9 ביוני, גן צ’רלס קלור בתל אביב. בלס החיפאית מתמקמת על הבמה המרכזית שסוגרת את אירועי מצעד הגאווה בעיר שלא הולכת לישון אף פעם. מיטב הליינים המובילים בחיי הלילה הגאים מקבלים 12 דקות כל אחד כדי לתקלט בפני 200,000 אנשים, כ־30,000 מהם תיירים, באירוע שהוכתר כגדול ביותר בכל הזמנים במזרח התיכון. בלס, הידועה כדי.ג’יי CharMe, הגיעה לשיא בקריירה המוזיקלית שלה.

“כרגע אני נמצאת בשיא שלי כדי.ג’יי”, היא אומרת בעיניים בורקות, “בגיל 26 הופעתי מול 200,000 איש. אני לא מכירה עוד מישהו בגילי שעשה את זה, חוץ מארמין וכל הכוכבים מחו”ל. אני, בחורה ישראלית מחיפה הקטנה, הופעתי מול 200,000 איש בגיל 26. להגיד שאני רוצה לעצור פה? ממש לא”.

“מסיבה בחיפה” כשיר פתיחה

הבמה המרכזית בתל אביב היתה הקינוח המתוק ליום מלא באירועים. בלס החזיקה לבדה, במשך שלוש שעות, את המוזיקה על המשאית החיפאית ששייטה ביחד עם עוד עשר משאיות לאורך טיילת הרברט סמואל ושאותה ארגן במימון עצמי תדהר טויכר, מהבולטים בסצנה החיפאית הגאה.

מה זה עשה לך בגוף, בראש?

“האמת היא שלא התרגשתי להופיע על המשאית בתל אביב. התרגשתי הרבה יותר כשהופעתי בשנה שעברה על המשאית בחיפה, אבל זה עניין של ניסיון. רק כשהגעתי לבמה הראשית, לאחר אישרו אותי בליין, התרגשתי באמת. לא עיכלתי את גודל העניין עד שחזרתי הביתה באותו ערב וראיתי את האינבוקס שלי מפוצץ בהודעות ובפרגונים. שמחתי על ההזדמנות שקיבלתי כי הבנתי שהבאתי משהו אחר מכל מה שהיה שם”.

מה היה במצעד מרגע ההזנקה?

“על המשאית היתה אווירה טובה מאוד. בשנה הקודמת, כשהייתי על משאית אחרת, לא ממש הבנתי שאנשים מתחברים למוזיקה שלי. ראיתי אותם מניפים אצבע בקטע שאני בסדר. השנה הצצתי החוצה לראות מה קורה. לפני ההזנקה לא היו הרבה אנשים מסביב למשאית שלנו, ופתאום, כמה מטרים לאחר קו הזינוק, ראיתי מאות אנשים הולכים מאחורי המשאית. הייתי בשוק. למה שאנשים ייצמדו למשאית שלנו, הרי יש עוד המון משאיות? אבל לא, הם בחרו ללכת אחרי המשאית שלנו. הם פשוט שמעו אותנו ונצמדו אלינו. אחרי זמן קצר כבר היו סביבנו אלפי אנשים. האבטחה לא הצליחה לעמוד בעומס, והיו צריכים לתגבר אותה כדי להרחיק אותם מהמשאית”.

ואיך זכית להופיע על הבמה המרכזית?

“בחנו אותי כמובן. זה לא היה פשוט כי הם רוצים לדעת שמי שעומד מולם מבין מה הוא עושה. יש כל מיני קריטריונים. בסוף המפיקים המוזיקליים קבעו שאני מתאימה, והחזקתי את הבמה הראשית במשך 12 דקות. אני לא יודעת כמה אמנים הופיעו על הבמה הראשית, אבל אני כן יודעת לספר שהשתדלתי מאוד לייצג את חיפה ובחרתי לפתוח עם ‘מסיבה בחיפה’ כשיר פתיחה. אני גאה בעיר וגם צריך לזכור מאיפה באתי”.

והיא באה מחיפה. היא גדלה בכרמל, למדה בבית הספר הריאלי, שירתה בצבא כשוטרת סיור, וכיום היא סטודנטית שנה רביעית לחינוך מיוחד במכללת גורדון. אה, כן, היא גם לסבית מוצהרת. “ורווקה”, היא צוחקת.

מתי יצאת מהארון?

“בגיל 17 אם אני לא טועה. היה לי קשה לצאת מהארון, זה היה בדיוק לפני הרצח בבר נוער. בהתחלה סיפרתי לחברים, היה לי קל יותר לספר להם קודם, כי זה היה פחות להיות שבוי בתפישה פרימיטיבית. אמא שלי ממש לא פרימיטיבית, אבל לא פשוט לקבל בשורה כזו. אמא שלי לא קיבלה את זה בהתחלה, אבל היא עמדה מול הבחירה של לאהוב ולקבל את הילדה שלה שבאמת תהיה מאושרת או להסתכל על זה מנקודת מבט שלה. והיא בחרה לאהוב אותי ולקבל אותי. היא האדם שהכי היה חשוב לי שיקבל אותי. מאז שקיבלתי את התמיכה שלה זה היה אני נגד העולם עם כל הכוח שיש”.

ואבא?

“לאבא היה קשה לקבל את זה”.

סיפרת לו באותו מעמד?

“לא. הוא התקשר אלי יום אחד ושאל איפה אני. אמרתי לו שאני בתל אביב. הוא שאל מה אני עושה ועניתי שאני במצעד הגאווה. הוא לא הפסיק לשאול ‘מה את עושה שם? מה יש לך לעשות שם?’, ועניתי לו ‘אבא אני כזאת’. הוא היה בהלם, נכנס לשוק, אבל עכשיו אנחנו בסדר, יחסית הוא מקבל אותי. זה היה בגיל 19. ההורים לא ביחד מאז שאני בת 7. יש לי הרבה אחים ואחיות, זה קצת מורכב. אנחנו ארבע אחיות מאותה אמא ומאותו אבא ושני בני דודים שהם תוספת שקיבלנו מתנה. אמא שלי היא האפוטרופוסית שלהם, הם כמו אחים מבחינתי, אנחנו חיים כולנו באותו בית”.

סיטואציה לא קלה.

“לא היה לנו הרבה אבל הרגשנו שיש לנו הכל. זה החינוך שקיבלנו מאמא שלי. אמא, מרים בלס, עובדת בהסתדרות, אם אני לא טועה היא יו”ר אגף לאזרח ולחברה. היא עוזרת בבתי משפט לאזרחים הקטנים, מייצגת אותם, נלחמת על הזכויות שלהם. צריך להעריץ אותה על עבודת הקודש שלה ועל הנתינה. אמא שלי מדהימה”.

איך מתעוררים בבוקר ללימודים אחרי לילה של תקלוט?

“מתעוררים עם חיוך. עייפים ומאושרים. התאהבתי בתחום כשהייתי במסיבה בקפה ביאליק לפני כמה שנים וראיתי איך מוזיקה משפיעה על אנשים, איך היא יכולה להכניס מימד אחר לחיים. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים – לגרום לאנשים להיות שמחים ומאושרים ולהצליח לגעת בהם. בגלל זה בחרתי במקצוע הזה”.

די.ג'יי צ'ארמי. "אנחנו נלחמים על מה שאין לנו" (צילום: דוברות עיריית חיפה)

משהו מעבר לדי.ג’יי רגיל

כבר כמה שנים שצ’ארמי משתפת פעולה עם הקהילה הלהט”בית בעיר. ההתחלה כאמור היתה בקפה ביאליק ששימש בית לקהילה בעיר ובינתיים נסגר. מצעד הגאווה הראשון שהיא הופיעה בו היה בשנת 2014 על מדרגות העירייה, שהיה במימון עצמאי ללא תמיכה עירונית.

“לא משהו ענק”, היא נזכרת, “זה היה כדי להילחם על העקרונות שלנו, כדי לזכות בהכרה ובשוויון זכויות. הסיבה שגם היום, בשנת 2017, עדיין יש מצעדי גאווה זה בגלל שאין שוויון זכויות בין הומואים לסטרייטים. ולמי שבכל פעם שואל למה לסטרייטים אין מצעד ולהומואים יש, התשובה היא כי אנחנו עדיין נאבקים על זכויות שאין לנו. המצעד הזה פתוח לכולם והוא מקבל את כל קשת האנשים, כל מי שהוא אפילו קצת שונה, למרות שהיום אין כזה דבר נורמלי או רגיל. היום כל אחד הוא שונה. אנחנו לא מקטלגים את עצמנו אבל אנחנו קצת שונים. אנחנו לא יכולים לעשות דברים שאחרים יכולים. להביא ילדים זה פרוצדורה אחרת. ילדים הם הדבר הכי מקסים בעולם. יצר האדם הוא לרצות שתהיה לו המשכיות, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה. צריך לטוס לחו”ל כדי להתחתן. זה כל כך מורכב וכל כך לא הוגן כלפי אנשים שמשלמים מסים כמו כולם, משרתים בצבא, תורמים למדינה באותה רמת אכפתיות ומקדמים אותה. אז אנחנו קצת שונים, אי אפשר להגיד שלא, ואנחנו נלחמים על מה שאין לנו. המצעד נקרא ‘חגיגה גדולה’ בעיני הרבה אנשים שעדיין אין להם את המודעות לקושי לחיות כך בכל יום. אז יום אחד בשנה אנחנו הולכים ביחד ומרגישים גאווה, אבל מה עם שאר הימים?”.

באלו קשיים את נתקלת?

“כמישהי מגובשת מאוד וסגורה מאוד על המיניות שלה עדיין קשה לי לצאת מהארון בהרבה מקומות. ואם אני חוששת זה סימן שמשהו לא בסדר. אם אני הולכת עם מישהי יד ביד ואנשים מסתכלים ונועצים מבטים כי לא נוח להם, זה משפיע גם עלי. לא מכבדים אותי ואת החירות שלי לחיות כמי שאני”.

אבל את לא יכולה לשלוט במה שהאחר חושב עלייך, את אמורה לעשות את מה שטוב לך.

“זה לא מדויק. אם מישהו מסתכל עלי במבט ביקורתי סימן שאין מספיק הכרה. אנחנו עובדים על חשיפה כדי שאנשים יראו שיש גם משהו אחר, שונה מהם. יקבלו או לא יקבלו – זו כבר הבחירה שלהם וזו זכותם. גם את התלמידים מהחינוך המיוחד תמיד דחקו לשוליים וכיום לומדים לשלב אותם. פעם הסתכלו עליהם בפחות כבוד וביותר זלזול, והיום הם מקבלים את המקום שלהם בדעת הקהל. אני לא יכולה לשלוט במה שקורה, אבל רוצה להאמין שיבוא יום שבו אהיה עם אשתי, ובעזרת השם עם הילדים שלי, ולא אתבייש לשבת איתה בפארק ואנשים לא ינעצו מבטים ולא יזרקו הערות מעליבות. איך נגיע לכך? בזכות המצעדים ובזכות המלחמה שאנחנו עושים מדי יום להכרה”.

כשאומרים קהילה גאה מתכוונים לכולם, כולל אלה שבארון?

“זו שאלה ממש טובה. אני חושבת שמי שרוצה להחשיב את עצמו כחלק מהקהילה הגאה מוזמן. זה עניין של בחירה. לא משנה אם אתה הומו או סטרייט, זה הכל עניין של תחושה. הקהילה מסנגרת על מי שנמצא בארון. אנחנו, אלו שיצאו מהארון, עושים סוג של פריצת דרך, צעד בשביל מישהו אחר, כדי שגם הוא יוכל יום אחד לצאת מהארון. צריך שמישהו ‘יקריב’ את עצמו בשביל זה. אני יכולה להעיד שאני היחידה במכללה שלי שהיא מוצהרת ככזו ושבכל מקום משתדלת לומר שאני כזו כדי שלאחרים יהיה יותר קל ופשוט בעתיד”.

נוח לך להיות מקוטלגת כדי.ג’יי גאה?

“זה מי שאני, ואם זה יפריע לי בעתיד לקבל עבודה אז אני לא ממש צריכה את העבודה הזו. אני מכירה את הקהילה, אני יודעת מה הם הכי אוהבים כי יש להם תפישה שונה לגבי מוזיקה. הם אוהבים מוזיקה אחרת ואני יכולה להציע משהו מעבר לדי.ג’יי רגיל”.

מה למשל?

“יש הרבה קווים מוזיקליים שהקהילה מתחברת אליהם ומי שהוא מחוץ לקהילה לא יוכל להבין. למשל את הקלאסיקות של דסטני צ’יילד, ביונסה או עופר נסים. לי יש את טביעת האצבע שלי, לשלב קלאסיקות ישנות במוזיקה עכשווית. אני מקבלת על כך הרבה מאוד פרגונים. אני נבוכה לשבח את עצמי כי באתי מתרבות שבה חינכו אותי לצניעות, אבל אני מקבלת הרבה פידבקים, כך שאני בטוחה שאני עושה את זה טוב. כשאני רואה שהקהל שלי עף באוויר אז גם אני עפה ויודעת להרגיש אותו”.

די.ג'יי צ'ארמי. "אני גאה בעיר וגם צריך לזכור מאיפה באתי”

מתכננת לכבוש את העולם

בואי נחזור לאירועי הגאווה בחיפה שבהם השתתפת.

“התחלתי על מדרגות העירייה, הייתי הדי.ג’יי המרכזית. שנה לאחר מכן, ב־2015, עשיתי את החגיגות בנמל והחזקתי את הבמה הראשית מול 5,000 איש. לפני שנה היה כבר שיתוף פעולה עם העירייה. בעירייה הבינו שהם צריכים לתמוך ולעזור, אז עזרו לנו במימון וכך יצאה המשאית הראשונה בעיר. המצעד עבר במוריה עד גן האם, והיו שם הופעות עם אמנים גדולים. אני הופעתי על המשאית היחידה והחזקתי לבדי את המוזיקה. זה היה מרגש כי שם הייתי רק אני, בלי עוד משאיות מסביב. בתור לסבית זה באמת ריגש אותי כי זו העיר שלי, שאני חיה בה ונלחמת בה כדי לקבל את הזכויות שמגיעות לי”.

והשנה את לא משתתפת?

“לא במצעד החיפאי, אבל היי – השתתפתי במצעד התל אביבי וזה גם כבוד גדול. בעצם, תלוי מאיזה צד את מסתכלת על זה”.

למה את לא משתתפת?

“אני לא יודעת. בהפקת האירוע בחרו שלא. הייתי מצפה שיהיו שיתופי פעולה עם אנשים מתוך העיר ולא מחוץ לה. זה רק הגיוני שאמורים לקדם את מי שגר פה וחי את הסצנה יום יום. למי שמטיל ספק ביכולת שלי, וזה לגיטימי, עיריית חיפה העלתה שידור חי בעמוד הפייסבוק שלה של 12 דקות שבהן אני מתקלטת על המשאית בשנה שעברה, וזה אומר משהו. זה צובט בלב, אבל הרבה יותר חשוב לי הזכויות של הקהילה. בסך הכל אני רוצה לחיות פה כמוך. אז הופעתי בתל אביב, ואני לא אומרת שפה זה מעמד חשוב פחות. זו החוויה הכי אדירה שעברתי בחיי, אבל אני מצפה שזו לא תהיה החוויה היחידה ושיהיו לי עוד חוויות כאלו. אני שמחה על ההזדמנות שתדהר נתן לי ובחר בי להוביל איתו ועם הצוות של קפה פאזל את המשאית החיפאית היחידה בתל אביב. זה לא מובן מאליו ואני מעריכה מאוד את הזכות. לקח לי מלא זמן להתאושש מהחוויה הזו, אני באמת מאושרת על ההזדמנות. לבלוט בין 11 משאיות שהן ותיקות זה סימן שיש לך כוח”.

היום תתקלטי במסיבה ברחוב מסדה. זו תהיה התרסה נגד המצעד?

“זה יכול להתפרש ככה, אבל בסופו של דבר המטרה שלנו היא להביא לחיפה כמה שיותר אנשים. בשנה שעברה היו 5,000 איש במצעד, וכך גם בשנה שקדמה לה. לפני שעלינו על המשאית בתל אביב חילקנו בגן מאיר פלאיירים שכתוב עליהם ‘מסדה חיפה’. המטרה היא לא להתנגש במצעד אלא לקדם עוד אזור בעיר. זה ממש לא מתנגש עם המצעד אלא דווקא מעודד הגעה. אנחנו מציעים לשלב בין כל אירועי הגאווה בעיר, וזה בסדר להציע אלטרנטיבה וגם פרנסה למקומות שעובדים בערב. אנחנו בעד חיי לילה מפותחים. הקהילה כוללת בתוכה כל כך הרבה סוגי קהלים, ואם יש לנו אפשרות להציע פתרון לאנשים שלא יכולים להגיע בשעות היום אלא רק בערב, למה לא? היתה דרישה מאיתנו לעשות מסיבה גדולה, אבל החלטנו לדחות אותה בשנה כדי לתת לליינים נוספים לבלוט. השנה בורכנו בליינים רבים. יש את ליין Oh Snap שעורך היום מסיבה לקווירים בוונדרבר לכל הקשת הלהטב”קית, כמו גם המסיבה של אסי נחום”.

מי ארגן את המסיבה במסדה?

“בפורים האחרון עשינו מסיבה ברחוב בשיתוף פעולה של כל בתי העסק במסדה, והיום מתחיל פסטיבל רחוב גאה מסדה חיפה. תדהר מוביל ומנהיג את זה והוא גם פרסם והדגיש בתל אביב שזהו פסטיבל שתורם לכל האזור. תדהר בעד שיתופי פעולה והוא מנסה לקדם את העיר ואת הדר. גם בקפה ביאליק הוא נתן לאיגי (ארגון הנוער הגאה; ח”ה) מקום כי חשובה לו הקהילה. מקסים בעיני שהוא כל הזמן מחפש מיזמים ושיתופי פעולה. אני יודעת שאם העירייה תרצה לעשות איתו דברים בעתיד הם יעשו ביחד. גם אני אשמח לעשות שיתופי פעולה נוספים עם העירייה ועם הקהילה הגאה פה, אבל כמובן שאני מתכננת לכבוש את העולם”.

תגיעי למצעד הגאווה מחר?

“נקווה שכן. בעזרת השם”.