“איך נבין מה הכיף אם לא נאכל כאפות?"

"ענבל אלנקווה של היום היא לחלוטין לא אותה ענבל אלנקווה שהיתה לפני כל הבלגן. מאשה שכל מה שעניין אותה זה רק עסקים וקריירה – אני אמנם שם עדיין ברמת האתגר – הגעתי למקום אחר לגמרי בדרך הראייה שלי את החיים. הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני קמה בבוקר זה לומר תודה לברוך קדוש הוא על כך שהתעוררתי. על כל דבר טוב שקורה לי אני מברכת בקול רם. כשאת אומרת את זה את מעריכה ומוקירה את מה שקורה לך, ובאופן טבעי מחזקת את האנרגיות החיוביות שבך.

"שלחתי אתמול בבוקר הודעה לחברה שלי על כך שאני מודה לה ועל כמה כיף היה להיפגש. את לא מבינה מה זה עושה לצד השני, איזו התרוממות רוח זה נותן, ומה בסך הכל אמרתי – שאני מעריכה את זה שאת חברה שלי. זה לא מובן מאליו. לקחת את הדברים האלה, הכל כך פשוטים ובסיסיים, ולתת להם משמעות, זה משנה את כל התפישה מדבר פעוט לעצום. פעם להכין כריכים לילדות שלי לבית הספר היה טרחה, היום זה חוויה. אני שואלת אותן בערב מה בא להן בכריך, בואו נתפלסף על הסנדוויץ’, וככה הוא גם יוצא. את הופכת את הדברים שהם כביכול שוליים ומיותרים לדברים חווייתיים. זאת ענבל החדשה שמבינה ששום דבר לא מובן מאליו, שום דבר.

"בשנייה אחת התהפכו לי החיים מהקצה אל הקצה, מגן עדן לגיהינום. היום אני שוב בגן עדן, אבל עם המון הערכה. וזה הקסם, זה סוד החיים הטובים, ואני עליתי על זה וכל כך בא לי לצרוח לכולם ‘תקשיבו, אתם מפגרים’. איזה דבר מטומטם זה לקום בבוקר ולהעלות פוסט ‘איזה יום מבאס’. מה מבאס, יא מטומטם? התעוררת בבוקר, המשפחה שלך בריאה, אתה חי? קיבלת מתנה. אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה מעצבנת שכולם אומרים את זה כמו מנטרה, אבל לא, אני חוויתי את זה על בשרי. זו מציאות, זה אמיתי, זה הכי מוחשי בעולם, ואני הדוגמה הכי טובה.

"תראי אותי לפני שנה, לפני שנתיים. אמנם עברתי תהליך ארוך ומייגע, עם מלא אפס אנד דאונס, אבל תראי את הבן אדם שאני היום לעומת הבן אדם שהייתי, גם אחרי האובדן אבל גם לפניו. אז הייתי סבבה, אשת חברה, מבלה, מאוהבת – הכל היה נפלא. הערכתי את האהבה אבל לא הערכתי את מכלול הדברים כי זה היה מובן מאליו. הצלחתי בלימודים ובקריירה ונולדו לי בנות נפלאות והיו לי אהבות. זכיתי, אני מודה, אבל היום אני יודעת להודות על זה פי עשרה. בא לי לאכול את החיים ככה, כמו שהם, כמו סנדוויץ’. זה הכיף שבעניין. לא מבינה איך לא כולם חיים ככה, איך אפשר לחיות אחרת, איך אני חייתי אחרת. זה מטריף אותי”.

את הטירוף הזה לחיים חווה אלנקווה מחדש רק בשלושת החודשים האחרונים. במרץ 2015 חרב עליה עולמה. אסי ורדי, בן זוגה במשך שלוש וחצי שנים, שהיה מלך חיי הלילה של חיפה, נהרג בתאונת דרכים מחרידה בכביש רופין. זה קרה בשעות הבוקר המוקדמות ותוך שעות ספורות הכתה הידיעה בכל פינה, ונדמה שעיר שלמה נכנסה להלם. בהלוויה היא היתה קפואה, בשבעה היא הסתובבה כמו זומבי ולא הזילה דמעה. לקח הרבה מאוד זמן להבין את האובדן. בשנה הראשונה היא לא עבדה למעט שלושה חודשים בקהונה ביץ’, שבהם היא שמה את עצמה על אוטומט רק כדי לא לחשוב, לא לעכל את הנורא מכל. לאחר כחצי שנה הגיע השבר הגדול. ההכרה שורדי נהרג חלחלה, הדיכאון השתלט, והתוצאה היתה ארבעה חודשים שבהם היא לא יצאה מהמיטה.

“זאת היתה טרגדיה, קריסה. קיבלתי את השיעור הכי גדול בחיים שלי”, היא משחזרת, “השנתיים וחצי בלעדיו היו תקופה הזויה שעשתה לי סדר בבלגן התהומי. בפעם הראשונה בחיי הפסקתי לעבוד כאשר במשך כל חיי עבדתי 24 שעות ביממה. קריירה היתה חשובה לי ממש כמו משפחה. זאת היתה תקופה של תהום, בלגן, אבל וכאב מטורפים, והכל ביחד שינה לי סדרי עולם, את סדר העדיפויות בחיים”.

ענבל אלנקווה. "בא לי לאכול את החיים ככה, כמו שהם" (צילום: חגית הורנשטיין)

השיחה האחרונה באמת

ענבל דרעי-אלנקווה-קדוש-כמעט ורדי היא בת 42, אמא לשתי בנות מדהימות – אליה (כמעט 16) ומאי (תיכף בת 18) – מנישואיה ליוסי אלנקווה, אהבת נעוריה שממנו היא התגרשה לאחר עשר שנים ביחד. אחר כך היא נישאה לשוקי קדוש שאיתו חלקה כחמש שנים. היא נולדה בבת גלים על המים, וכשהיתה בת 13 עברה משפחתה לרמת גולדה. היא כעסה מאוד כשהעבירו אותה לשם כי הים היה בילד אין בנשמה שלה. אביה, קבלן קונסטרוקציה ומתכת, ואמה, תדמיתנית ומעצבת אופנה, דחפו את שלושת ילדיהם להפוך לקרייריסטים ולהצליח בכל דבר שהם עושים.

איך נודע לך על התאונה?

“נסעתי לברלין ליום אחד של פגישות והייתי אמורה לחזור למחרת בבוקר. מיד כשנחתי בגרמניה אמא שלי התקשרה אלי ושאלה איפה אני. אמרתי לה שאני בחו”ל ושתקצר כי אני חוזרת בלילה. ‘טוב ביי’, היא סגרה את השיחה. לאחר כמה דקות דרור סטולרו התקשר וביקש ממני לקחת מטוס חזרה. אמרתי לו שישחרר אותי מהצחוקים שלו, שאני חוזרת למחרת ושנתראה בקהונה. הוא סיפר לי שאסי עשה תאונה, שהמצב לא טוב ושאני חייבת לחזור הביתה מיד. נחנקתי. הבטן התכווצה לי. נפלתי על הברכיים והצלחתי רק לשאול אותו אם אסי חי. דרור עונה שהוא חי. ככה יבש. אין בכי, פשוט לא נשמתי.

"הלכתי לדלפק, חיפשו לי טיסה בחזרה, ואז עצרתי רגע ואמרתי לעצמי, לעזאזל, אני יודעת שהוא חי, אבל אין לי מושג מה מצבו. התקשרתי בחזרה לדרור, עדיין לא בוכה, כולי בשוק ושומעת אותו מתנשף. אמרתי לו ‘תקשיב טוב, אתה מכיר אותי, אני בן אדם חזק. אם אתה חבר טוב לא היית רוצה שיעשו לך את זה. תגיד לי רק את האמת ואת כל האמת כי אני נינג’ה ואני אשרוד את זה, אבל אל תהיה בן זונה’. ככה בול, במילים האלה. דרור סיפר על התאונה, שהמצב קשה מאוד, שהרופאים לא חושבים שהוא יחזיק מעמד ושיש לו כמה שעות ספורות לחיות. ואז הוא תיאר את המצב שלו בצורה קשה שלא אחזור עליה – מה קרה לחוליות, לראש. ואז פרצתי בבכי. זה מה שרציתי לדעת, אל תחסכו ממני, תגידו לי רק את האמת, תנו לי להתמודד עם החרא, אני אחליט עם מה אני רוצה להתמודד, אל תחליטו בשבילי כלום.

"היו עוד שיחות עם דרור, אבל בשיחה אחת הוא שם את הטלפון ליד האוזן של אסי ואני דיברתי. הבטחתי לו שאם הוא נשאר בחיים אני נודרת נדר שלא אעזוב אותו, שאשאר לטפל בו. אמרתי לאסי ‘אל תעזוב אותי ככה, תחכה לי, תיפרד ממני, אל תעשה לי את זה’. כמובן שלא הספקתי. בטיסה בחזרה ארצה, בערך בשעה 14:00 התחלתי להקיא. מסתבר שבשעה הזו בדיוק הוא נפטר. ואני אנטיתזה של רוחניקית, אני לא מאמינה בדברים האלה של אנרגיות ונשמה, זה לא אני. אני מאוד ריאלית וזה נראה לי נורא מתיפייף, אבל עם העובדות קשה להתווכח”.

אחרי ארבעה חודשים במיטה החלטת בעצמך שהגיע הזמן לקום?

“לא. קמתי כי יש לי משפחה נדירה וחברים מדהימים. הייתי חולה פיזית, לא רק נפשית. כאבים בכל הגוף, בעיות בכבד, ברגליים ובשרירים, קרחות בשיער, בתי חולים, אשפוזים. בחיים לא הייתי במקום הזה. אמא שלי עברה לגור אצלי כדי לטפל בי. הגרוש שלי יוסי אלנקווה היה שם כל יום, בשבילי ובשביל הבנות שלנו, עם מלוא התמיכה והעזרה, גם כספית. הוא מימן אותי בכל הזמן שלא עבדתי. המשפחה והחברים החזירו אותי לחיים. הם עשו לי סדר. החברים שליוו אותי בתהליך חוו גם אובדן כזה או אחר. דרור סטולרו, זאזא כהן, שרונה בר, רונן שלום, ולא אפרט מה הם חוו. אם לא היו סביבי אנשים חזקים כל כך שעטפו אותי, לא הייתי קמה. מדהים מה שהם עברו איתי – הבנות, ההורים והאחים שלי. אני חייבת להם המון על כך שהיו שם בשבילי ועמדו לצדי בכל התהליך”.

איך הבנות חוו את האובדן?

“קשה מאוד. מאי, שהיא ילדה חכמה מאוד, התרסקה בלימודים לאחר הטרגדיה. היא התחילה עם כל מיני שטויות של מסיבות, הלכה על הקצה. ילדה לא אמורה לעבור חוויה כזאת. זה היה מרד שהוא תוצר של אובדן, כי לא הייתי שם ואני מכה על חטא בעניין זה. היא קיבלה את זה בגיל מוקדם מדי בהארד קור. הרגשתי שאני מאבדת אותה, אבל לא היו לי היכולות הנפשיות להתמודד עם זה, ואחותי עזרה לה מאוד. היא ליוותה אותה בכל התהליך כאילו זו הבת שלה. לקטנה החמירו בעיות הקשב והריכוז, ושוב לא הייתי בסביבה כדי לעזור. אני חושבת שמה שהכי פגע בהן היה ההתמודדות הקשה שלי. הן כל הזמן אמרו לי ‘אמא די כבר, מספיק, בואי נחזור להיות משפחה רגילה’. אלו משפטים שלא אשכח בחיים”.

הבנת מה הן מבקשות?

“כשאת בתוך האבל את לא שמה לב. את לא רואה, את לא חושבת, כל החושים שלך מתכהים, את לא פה. את לא ישות שיודעת מה קורה סביבה. אל תשכחי שעברתי את זה ביחד עם חצי חיפה, וזה עשה את זה עוד יותר אגרסיבי. זה לא רק האובדן, גם ההתמודדות עם הסביבה לא היתה קלה. המון חברים שאכלו אצלנו בבית והיו כביכול החברים הכי טובים שלנו פתאום פונים נגדך”.

את יכולה להבין למה זה קרה?

“כן, אני יודעת למה זה קרה, בגלל המשפט מן הסתם, וזה ממש עצוב. אני לא יכולה לפרט על המשפט כי הוא התנהל בדלתיים סגורות. אני רק יכולה לומר שהוא הסתיים ושהאמת יצאה לאור. עצוב שכל התהליך הזה נמשך שנתיים. בואי נגיד שיפי הנפש, אמנם בודדים, יצאו נגדי במקום לחזק. אבל למה בכלל לדבר עליהם כשכל חיפה היתה לצדי וחיבקה אותי בטירוף”.

הפומביות עושה את העניין יותר קל או יותר קשה?

“הרבה יותר קשה. כי כשאת כבר יוצאת מהמיטה כל מה שאת רוצה זה לקחת אוויר ולהפסיק לבכות. הרי לא אתן לאף אחד לראות אותי בוכה, להיפך – בחוץ רק לחייך כי אני הרי אשה חזקה ואני בסדר. והאנשים הפחות נחמדים לקחו את התמונות המחייכות שלי למקום אחר ופירשו אותן בצורה מעוותת של ‘תראו אותה, כולה חיוכים ובילויים’. כמובן שלאחר שהסתיים המשפט הם קיפלו את הזנב וחזרו למחילות שלהם. היום כולם יודעים את האמת, אבל היה מבאס שמינפו את זה למקום רע. בדיעבד אני שמחה שזה קרה. השלתי מעלי את כל האנשים הלא חשובים בחיי. הם אנשים שלא מתאימים לאורח חיים שלי, הם אנשים חלשים. היום אני בוחרת רק אנשים חזקים סביבי. את השינוי הממשי אני חווה רק בשלושת החודשים האחרונים. יכול להיות שהייתי צריכה לעבור את ההתמודדות ולא רק את האובדן. הייתי צריכה לעבור התמודדות קשה כזו כדי להבין המון דברים. התחברתי לבנות שלי בצורה מטורפת. אני מאושרת כי גם הן עברו שינוי. מאי מסיימת בהצטיינות בגרות מורחבת, ואליה מתבגרת ופורחת. התחברתי לעצמי, הפכתי לבן אדם יותר רגיש ויותר טוב. המון דברים קרו לי בעקבות הטרגדיה הזו. החיים השתנו לגמרי, ואני אוהבת את השינוי”.

אלנקווה עם אסי ורדי ז"ל. "באהבה אין חוקים"

כמו מתאבדת שיעית

מה את עושה היום?

“לפני הטרגדיה עבדתי כמנהלת פיתוח עסקי בד”ר בייבי, שם רכשתי את כל הידע בנושא. המנכ”לית, שהיא החברה הכי טובה שלי, נתנה לי את הצ’אנס. הג’וב דרש המון נסיעות לחו”ל כדי לחפש אחר מוצר עם פוטנציאל עסקי להחדיר אותו לשוק. הפסקתי לעבוד בעקבות המקרה, וכשנה וחצי לאחר שאסי נהרג התחלתי לפתח מיזם עצמאי – בניית מותג לשוק האירופי של מוצרי תינוקות חדשניים. מצאתי את סמארט טרייק – חברה שמשקיעה בי כי היא מאמינה בקונספט, ואני מגשימה חלום. אני מיישמת את מה שלמדתי לעשות ומאמינה בכל רמ”ח אברי שזה יצליח. אני כמו מתאבדת שיעית”.

זו אחריות כבדה.

“תמיד הייתי אומרת לאסי משפטים כמו ‘מה הבעיה, תנסה. אם לא תנסה ולא תיכשל לא תדע’ ואסי היה עונה לי ‘בובה, המציאות אצל אנשים אחרים היא שונה כי את לעולם לא תפלי. יש לך מין טרמפולינה מאחורייך שתמנע ממך להיפצע’. עזבי שהיום אנחנו יודעות שזה לא ממש נכון ושגם מאחורי לא היתה טרמפולינה. בחיים לא ארעב ללחם כי המשפחה שלי תמיד תהיה שם, היא העוגן בחיים שלנו. זה הופך אותי להיות מין מפלצת מבחינת העוצמות. אני לא פוחדת מכלום. להיכשל, אז מה? ליפול לא אפול. זה נותן לי המון כוח ומחזק אותי. היום אני נינג’ה”.

מאיפה את שואבת את הכוחות?

“טרגדיה משנה את החיים ואת מקבלת פרספקטיבות ופרופורציות אחרות. אם קודם הייתי רבה על שטות עם בן הזוג שלי, היום אין לזה מקום בחיים שלי. זה כל כך מטומטם ופתטי לריב על למה לא הוצאת את הזבל. אני כל הזמן עסוקה באיך אני נהנית מהחיים. אין מחר, מחר זה רק לגבי אסטרטגיות ויעדים בעבודה. זה זון. בחיים האישיים שלי אין מחר, לא קיים. יש רק היום, עכשיו ובואו נעוף על החיים. להגשים את עצמך, להגשים חלומות, לטרוף. היום אני נהנית מהחיים, כמה שזה הזוי. אני אומרת את המשפט הזה ונחנקת כי איך אפשר לעוף על החיים לאחר שעברת כזו טרגדיה, אבל כן, הצלקת תמיד תישאר. יש לה מקום בלב ויש כאב במקומות הכי אינטימיים, אבל מעבר לזה אין מצב שאני לא מחייכת 90 אחוז מהזמן. אין מצב שאני לא גורמת לאנשים לחייך רוב הזמן. בא לי רק לעשות טוב, לא לבזבז שנייה בחיים על משהו שהוא מגעיל, ואני לא איזו קיטשית מסרט הוליוודי ורוד. אני לא איזו רוחניקית שמאמינה שדברים קורים ושאם את קוראת לאנרגיות הן באות. ממש לא. פשוט תחשבי שיקרה טוב וזה יקרה. מדי פעם תקבלי סטירות לחי קטנטנות שיעירו אותך ושיגידו לך שהחיים זה לא לה לה לנד ושלא הכל ורוד. יש להם אפור וגם קצת שחור, אבל זה בסדר. איך נבין מה הכיף אם לא נאכל כאפות? אני ההוכחה הכי טובה לזה”.

אלנקווה. "אני רוצה פרפרים בבטן. בשביל זה אני חיה” (צילום: חגית הורנשטיין)

רווקות זה כיף

אני מחזירה אותך לאסי. האהבה שלכם היתה כזו עוצמתית או שלטרגדיה יש חלק גדול בהאדרה שלה?

“אני אגיד לך מה היה הכי עוצמתי. את מגיעה לגיל פאקינג 40 ואת אומרת לעצמך ‘וואלה, אני בת 40 ומאוהבת כמו ילדה בת 16’. היינו מחוברים באינפוזיה האחד לשנייה, כל הזמן ביחד, וזה היה כבר הסשן השלישי בחיים שלי. תוך כדי תנועה גיליתי שזכיתי. היינו מסתכלים האחד על השנייה ואומרים כמה כיף לנו, יואו, זה לא אמיתי. כמו ילדים קטנים, כמו אהבה ראשונה. זה הקרין החוצה. לאחר הטרגדיה אנשים אמרו לי שזה כל כך עצוב וכל כך טרגי כי היינו סמל עבורם, שבגיל כזה אפשר לפרוח כמו נערה צעירה. אני התייפיתי בזוגיות הזו. לפני שהכרתי את אסי הייתי פחות יפה. איתו פרחתי. נהייתי יותר יפה, יותר סקסית, יותר חכמה. הכל מתעצם, וזה הקרין החוצה. זה היה קסום וכולם ראו את זה. אבל נדמה לי שהטרגדיה העצימה את זה סביבתית”.

איך הכרתם?

“הכרתי אותו במשך שנים, אבל הקשר היה חברי. כחודש לאחר שנפרדתי משוקי, אסי התחיל איתי בפייסבוק. לא חשבתי שזה יתפתח, עדיין לא הייתי גרושה, אבל צ’יק צ’ק נהיינו זוג. בחודשים הראשונים שמרנו על דיסקרטיות כדי לא לפגוע באף אחד, עד שהתגרשתי רשמית. לא ממש רציתי אותו כי הוא היה איש חיי לילה, מוקף במלא נשים – סחרחורת. אמרתי לעצמי מה אני צריכה את כל הבלגן הזה, אבל באהבה אין חוקים. אסי תמיד אמר לי שהמתנה הכי גדולה בשבילו זה הוויתור על חיי הרווקות שהוא אהב כל כך בשביל האהבה שלנו. היום אני מבינה אותו. רווקות זה כיף. שנתיים וחצי לא היה לי אף גבר, גם לא היה לי צורך וגם לא יכולתי להכיל אף אחד. היום אני יכולה להתחיל קשר. אני בריאה נפשית ומוכנה לזה. אבל רגע, מה הלחץ. אני מחכה לאחד שאתאהב בו, אני מאמינה באהבה. לא מעניין אותי מעבר. אני רוצה לחיות את החיים ולהתאהב. אני רוצה פרפרים בבטן. בשביל זה אני חיה”.

מתחילים איתך?

“רק עכשיו, קצת. כנראה שאני משדרת סוג של מוכנות, אבל רק לאחרונה. לפני זה אף אחד לא התחיל איתי, גברים לא הסתכלו עלי (מתגלגלת מצחוק). כשזה יבוא זה יבוא. אני לא דואגת”.

אלנקווה. "היום אני נינג'ה" (צילום: חגית הורנשטיין)