פתאום כשלא באת

סוס טרויאני". כך כינה המגזין "קנאביס" את זוהר בן אלי, הזוכה בתחרות כרזות בנושא סמים ואלכוהול בקרב צעירים, שערכה הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול ב-2015. "בשבוע שעבר נרשמה אחת מפעילויות הלגליזציה המקוריות ביותר שנראו בישראל", דווח בידיעה שפורסמה במגזין, "זוהר בן אלי, תומכת לגליזציה מוצהרת, הצליחה להפתיע את ראשי הרשות למלחמה בסמים, כשהסתננה לתחרות כרזות שפרסמה הרשות ועסקה בנזקי הקנאביס לכאורה. הטקס נערך באוניברסיטת תל אביב בהנחיית ד"ר חגית בוני-נח נציגת הרשות, ובסיומו נשאה בן אלי דברים בעד הפסקת הפללת צרכני הקנאביס בישראל ונגד השקרים שמפיצה הרשות".

"לא כולם אהבו לשמוע את מה שהיה לה להגיד", נזכרת האמנית טל גבעון, "היא נאמה שם בצורה ספונטנית, מורדת כרונית, שלא מצאה את עצמה במקומות מסודרים. היא לא הייתה אישה של קופסאות, וזה לא פשוט בעולם של ימינו".

בן אלי (33) יצאה מביתה ברחוב גולומב בעיר ביום רביעי שעבר ומאז נעלמו עקבותיה. גופתה נמצאה ביום שלמחרת בוואדי שיח, לאחר שהמשטרה הודיעה על היעדרה וביקשה את עזרת הציבור בחיפושים. החיפושים הנרחבים של המשטרה, יחידת הכלבנים ויחידת חילוץ גליל-כרמל התרכזו במרכז הכרמל ובכרמליה ובשעת ערב אותרה וזוהתה גופתה. היא נקברה ביום שישי בצהריים בבית העלמין החדש בנהריה.

גבעון, כמו רבים מדיירי שוק תלפיות, הכירה את בן אלי ומעידה עליה שהייתה אמנית מאוד מוכשרת: "היא עבדה אצלי קצת, כשהייתי צריכה עזרה בעסק. היא גם גרה תקופה פה, בשוק, אבל זה לא עשה לה טוב, זה לא מקום פשוט לגור בו. היא הייתה אמנית, גרפיקאית מוכשרת מאוד, יש לה אתר שלה עם עבודות שהיא עשתה. היו לה המון חברים וחברות. כולם מאוד אהבו אותה, היו המון אנשים בהלוויה, כולם היו המומים וכואבים".

זוהר בן אלי, פורטרט עצמי בצבעי מים (צילום: מתוך האתר של זוהר בן אלי)

"אדם עם לב זהב"

גיא קרלינסקי, בנה של גבעון והבעלים של HQRN בתלפיות, הכיר את בן אלי לפני כשמונה שנים והוא מגדיר אותה כ"אחת החברות הכי טובות שהיו לי". הוא גם זה שליווה אותה לטקס באוניברסיטת תל אביב, כחבר קרוב וככתב של המגזין "קנאביס".

אז אתה הדבקת לה את הכינוי "סוס טרויאני"?

"לא אני, העורך שלי. אני כתבתי את הכתבה כולה".

בן אלי אמרה אז בטקס ההוא: "כדאי שהרשות תפסיק להתעסק בשטויות ותתחיל להתעסק בדברים חשובים – לאפשר לגליזציה של קנאביס ולאפשר לחולים לקבל קנאביס רפואי. אני חולת אפילפסיה, למזלי, אני במצב טוב, אבל יש אנשים שהתרופות לא עוזרות להם, ורק הקנאביס עוזר להם. המון שקרים רצים בתקשורת ועצם העובדה שהקנאביס מוגדר כלא חוקי, כבר גורמת לחוסר במחקר ומונעת הפצה של חומרים שיעזרו לחולים. אני יודעת שהתחילו להקל בעניין הרפואי, אבל עדיין יש המון אזרחים תמימים שומרי חוק שבסך הכל רוצים לעשן בסוף היום, והם לא עשו שום דבר רע".

מי הייתה זוהר בן אלי?

קרלינסקי: "היא הייתה בן אדם עם לב זהב, שדואג לחתולים, לכלבים ולכל מי שנזקק. היא מאוד אהבה את החברים שלה, הייתה בן אדם מאוד מפרגן. הייתה אמנית ויוצרת בעצמה ומאוד היה חשוב לה להביע תמיכה באמנים אחרים, אם זה מוזיקאים, להקות שהיא אהבה והעריצה, אמנים פלסטיים, שהיא כתבה עליהם, תמיד מפרגנת ותומכת. הייתה בן אדם שמתלהב ממה שאתה עושה ואומר לך את זה ומרים לך. היא הייתה אמנית גדולה, אהבה כל מיני תחומים של יצירה ובעיקר הייתה טוטאלית עם האמנות".

כל השנים נשארתם בקשר רציף?

"ידעתי שיש לה תקופות יותר טובות ופחות טובות, וידעתי שהיא מטופלת. בחודשים האחרונים פחות היינו בקשר, כי אני הייתי די עסוק בעסק, והיא, מסתבר, התרחקה, לא רק ממני אלא בכלל מכולם. אבל כשהיינו ביחד עשינו מלא דברים, מלא הרפתקאות. עשינו אירועים במבנים העגולים שמעל אכסניית חוף הכרמל, באו מלא אנשים וחברים וציירו שם על הקירות. היינו יחד בסיני, היינו הולכים המון לים. אני זוכר פעם אחת, במימונה, נסענו על הקטנוע שלי לחפש מימונה שאפשר יהיה להצטרף אליה. נסענו לטירת כרמל, הסתובבנו ברחובות עד ששמענו מוזיקה מאחד הבתים והצטרפנו למסיבה".

היא הייתה טיפוס שמח?

"בתקופות. כשהיא הייתה בטוב, היא הייתה בן אדם מאוד שמח. היא מאוד הביעה את עצמה עם הבגדים ועם התספורות שלה באופן ייחודי. זה גם משהו שהיה בתקופות. כשהיא הרגישה טוב, היא הייתה מתלבשת צבעוני ושמה נצנצים על הפנים. בתקופות שלא, הייתי רואה אותה עוברת עם טרנינגים, כולה מכוסה, שלא יציקו לה. הכרתי אותה בתור בן אדם חזק, שמרים את עצמו, גם כשהוא בתקופה לא טובה".

"משהו בעיניים המיוחדות שלה שידר עומק, אבל גם צער גדול ומצוקה". זוהר בן אלי בפסטיבל סולו ב-2018 (צילום: מיכה בריקמן)

"שומעים את הצעקה באמנות שלה"

הצלם מיכה בריקמן הקדיש לבן אלי פוסט עם תמונה שלה, שצילם בפסטיבל סולו ב-2018: "ראיתי אותה ומשהו בעיניים המיוחדות שלה שידר עומק, אבל גם צער גדול ומצוקה. לא ממש הכרנו, אבל עובדה שאת התמונה הזו אף פעם לא שכחתי, היא תמיד הייתה לי בראש. מהסתכלות באתר שלה, שיש בו עבודות נהדרות, רואים שהיא עשתה דברים עצובים. שומעים את הצעקה שהיא צעקה בתוך האמנות שלה. ראיתי בעיניים שלה שהייתה לה נפש של אמן אמיתי. המציאות של היומיום קשה לאנשים כאלה. יש באתר המון תכנים מיניים קשים. צריך להיות טיפש כדי לא להבין זאת, או כדי לא להבין שמשהו גרם למצב נפשי לא איתן. מאוד עצוב וקשה לסיים כך את החיים. בא לי שמשהו טוב יקרה, שמישהו ייקח את האמנות שלה וייצור איזו פינה שמוקדשת לה. היצירות שלה צריכות להיות במרכז הכתבה".

ברק קינן כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "לא מעכלים את העזיבה הפתאומית שלך. כמה אור הבאת לכל מקום. הבחורה שמתלבשת תמיד הכי יפה בחדר. תמיד אמרתי לך שחיפה לא ברמה שלך ואם הייתי רואה אותך באזור, לא היה לי ספק שיש מה לעשות במקום הזה באותו הערב. ראיתי שכתבת הודעה שכולם מוזמנים לבקר אצלך בדירה החדשה, אבל כל אחד קבור בתוך בעיותיו. לא מסתכלים החוצה יותר מדי. כאלה אנחנו החיפאים. פעם אחרונה ישבנו אצל ואדים ערב שלם. קשקשנו. לא אשכח את גודל ההשקעה שלך בתערוכה שהרמת אצלנו פעם בקפה. כמה שפע של צבעוניות, סטייל וכישרון שלא נראו כמותם במחוזותינו הבאת איתך, אדם מדהים שאת. אהבנו אותך ממש. אין לי מילים לתאר את חסרונך. אחות יפה ונושמת, ככה אזכור אותך תמיד. נשמה יקרה. זוהר בן אלי, זיכרונך לברכה תמיד".

קינן, איפה הכרתם לראשונה?

"אני חושב שהכרתי אותה בתערוכה שהיא הציגה ב'שופרא' בעיר התחתית. מאותו הרגע, ראיתי אותה בכל מיני פגישות ארעיות בפאבים בעיר התחתית. לאט-לאט נוצרה בינינו תקשורת חזקה, ובכל פעם כשהיינו נפגשים, היינו מדברים ארוכות. גיליתי אדם מלא צבע, עם אישיות מאוד עמוקה ומורכבת, עם חדות רעיונית. מצד אחד, בן אדם שמאוד מבין ומכיל אותך, ומהצד השני היה לי קל להזדהות איתה. אני יכול לומר שהיא בין האמניות היותר טוטאליות שהכרתי בחיפה. היא מאוד הקפידה על הנראות והחזות שלה, זו הייתה הקפדה אופנתית. בהמשך הדרך היא הציגה אצלי תערוכה".

ב"קפה טיפול?"

"כן, היא גם עבדה אצלי תקופה מסוימת, וגם עשתה תערוכה שהציגה במשך חודש. אני יכול להגיד שכמות ההשקעה שלה בתערוכה הזו הייתה כל כך גדולה, שזה לא ייאמן. את מסתכלת ורואה וידיאו-ארט אחרי וידיאו-ארט ועוד קישור, ועוד אחד, וטקסט מהמם ועבודות שהיא עשתה בעצמה שהיו מדהימות. כל המקום היה פשוט מפוצץ בעבודותיה, מהכניסה ועד השירותים. זה היה פשוט מדהים. היא פשוט הייתה חברה מאוד טובה שלי".

גם אתה רואה עצבות בעבודות שלה?

"יש שם עצבות. אבל אמן שלא כואב לו, הוא אמן משעמם, ואמנות מראש באה ליצור הזדהות עם הצופים. אני ראיתי מולי בחורה שיודעת למתג את עצמה בצורה מאוד מקצועית, אם זה עמודי אינסטגרם ופייסבוק ואתר משלה. היא ניסתה לדחוף את עצמה מכל הלב. היא עבדה כשנתיים ב'חומוס ברדיצ'ב' בשיבת ציון, וראיתי מולי בן אדם שמנסה להיאבק, וזה מביא אותי לחשוב על מקומם של האמנים בחיפה והמקום שחיפה נותנת ליוצרים והוא מאוד קטן".

כשראית אותה בפעם האחרונה איך התרשמת?

"זה היה לפני כחודשיים, וכן, היא תיארה קושי. היא חיפשה את עצמה. אבל מה קרה איתה מאז, אני לא יודע".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"בגדים זורחים וסטייל מטורף"

דר רז, מנחה קבוצות, כתב שיר לזכרה, אותו שלח למשפחתה, ואף פרסם אותו בעמוד הפייסבוק שלו: "ובצומת דרכים עומדת / מחזיקה שלט של אור / חיוך מבין שינייך / הוא עמוס תובנה וטהור / לא חדלה לצבוע / את העולם במכחול / לצקת באבן לטבוע / לצעוק עם הקול / נלחמת על טוב מול רוע / בדהירה מן האתמול / מחפשת דרך לשקוע / בלי לאבד את הכל / אל נא תפסיקי זוהר/ אל נא תושיטי יד / הארץ מפלטו של הטוהר / השמיים הם רגע אחד / אנא תמשיכי זוהר / אנא תמשיכי לעד / לתת אהבה אל מול כורח / מציאות מבלבלת פחד".

רז פגש את בן אלי בפאב בעיר התחתית לפני כחמש שנים. באחד מהמפגשים הראשונים היא הביאה צבעי גוף וציירה עליו. הוא מספר על אחת הבחורות הכי אופנתיות שהוא מכיר, כזו שלבשה בגדים זורחים וסטייל מטורף, כזו שגרמה לאנשים לחייך רק מלראות אותה. יחד עם זאת, היא לא הסתירה את מצוקותיה ואת הקשיים איתם התמודדה.

"היא הייתה ממש קורנת ומאוד פתוחה בנוגע לקשיים שלה בחיים", הוא נזכר, "היא שיתפה. אם שאלת אותה מה שלומה, היא ידעה לבוא ולומר שקשה לה. היא הייתה פתוחה לדברים שהיא חוותה. הדבר האחרון שהיא סיפרה לי היה שהיא הייתה עכשיו תקופה אצל המשפחה בנהריה, אבל שהיא תצא מזה ותחזור לחיפה. אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא גם עברה פרידה לאחרונה, והיה לה קשה. אני חושב שהמחשבות שלה השתלטו לה על הראש בסופו של דבר. היא הייתה במצב מורכב. גם כשאני הייתי במצבים מורכבים בתקופת הקורונה, וחזרתי עכשיו לשיחות ולהתכתבויות בינינו, היא רק חיזקה אותי. היא אמרה לי שחשוב שיהיו אנשים סביבי, שאדע לתקשר איתם, להיות איתם פתוח".

"הייתה מאוד פתוחה בנוגע לקשיים שלה בחיים". דר רז וזוהר בן אלי (צילום: דף הפייסבוק)

הבנתי שהמון חברים הגיעו להלוויה.

"נכון, היו לה המון חברים והגיעו כמה מאות. חצי עיר מכירה אותה. אחרי שסיימתי לעבוד ביום חמישי, הייתי בחמ"ל, ממש כשהודיעו לאביה שהכלבנים מצאו אותה. זה היה בין הרגעים הכי קשים בחיי. ארגנתי את כל החברים, הודעתי להם על מה שקורה, לפני שיצאה ההודעה לציבור. לאחר ההלוויה ישבנו אנשי הפרלמנט שלנו, שזוהר הייתה חלק ממנו, ב-HQRN. אני ממש רוצה לארגן שם תערוכה עם היצירות שלה. חשבתי על להוציא ליין של הדברים שהיא הכינה, למכור, ואת הכסף לתרום לעמותה של חתולים. היא מאוד אהבה חתולים. היא גם אהבה את הים. בזמן הסגרים היא הייתה הולכת לחוף עם עצמה, משתלבת עם הגלים. היא לא שמה על אף אחד, הייתה פעילה חברתית, והייתי איתה בכמה הפגנות של זכויות של נשים נגד אונס. הייתה אלופה בלהכין שלטים ולעמוד איתם בצומת של מרכז הכרמל ולרקוד שם ולהראות לכולם מה באמת חשוב שיהיה בסדר יום שלהם. אני חושב שהיא הייתה הבחורה הכי אמיצה שפגשתי. לא היה דבר שהיא לקחה ולא עשתה אותו הכי טוב שאפשר".

בעבודות שלה רואים עצבות ואף פגיעות מיניות.

"נכון, היא אמנם לא שיתפה מי ומה, לפחות אותי לא, אבל היא כן שיתפה שהיא חוותה דברים מאוד קשים. בתקופה שבה היא גרה בשוק תלפיות, יריות היו עניין שבשגרה. אני סובל מפוסט טראומה עקב השירות הצבאי, וגם לי היריות היו גורמות לחרדה. התקשרנו למשטרה ודיווחנו לעירייה. זוהר התקשרה מלא פעמים, ובזכותה די פסקו היריות, כי העירייה עשתה ממש מעקב. הייתה חשובה לה רווחת התושבים, וגם מהפן של הפגיעות המיניות. היא הייתה מאוד פעילה חברתית בנושא הזה. אני חושב שהיא הייתה יכולה להיות אחלה מודל לחיקוי לנערות וילדות. היא ידעה לצאת מהבית, ללבוש חיוך ובגד יפה ולהתגבר על הסערות שיש לה. היו לה המון תכנונים לעתיד, לעבור לתל אביב, לעשות עוד תערוכות. חראם".