בא לשכונה בחור חדש-ישן

אם נדמה לכם שאפשר לשבת מול ג'ורג' אסקנדר ולא לחשוב על האני אלג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, דמות ספק פיקטיבית-ספק אמיתית, אותה גילם בסדרת הטלוויזיה "פאודה" – אתם טועים. דמותו המורכבת של המפקד, אשר מונע מיצר נקמה, הצליחה לרגש ולהתעלות על אכזריותה, בסצנה בלתי נשכחת, שבה הוא פוגש בנערה ישראלית חטופה ונזכר בבתו שנהרגה. אסקנדר מודע לעוצמה שהביא לדמות ("פוצצתי את המסך", הוא מודה), ומצטער רק על דבר אחד. על הטיימינג שבה העונה השלישית הגיחה לאוויר הנטפליקס, בעיצומו של משבר עולמי, שמעכב את הפריצה הגדולה שלו בעולם.

בינתיים, עד שזה יקרה, אסקנדר עסוק בעניינים הרבה יותר ארציים, כמו להקים תיאטרון רב תרבותי ראשון בחיפה ולהרים לשכונת הולדתו "חיפה אל עתיקה", או כמו שילידי המקום ואזרחים ותיקים קוראים לה "תחנת הכרמל". בסוכות האחרון התקיימה בשכונה פעילות שמשכה אליה מאות משתתפים, אותה יזמו חברי תנועת "חיפה לכולנו", שאסקנדר הוא ממייסדיה. התנועה קמה לאחר מאורעות מאי 2021 במטרה לחבר בין ערבים ליהודים, הווה לעתיד משותף.

"בינתיים, הכל מתנהל מהבית שלי". ג'ורג' אסקנדר (צילום: חגית הורנשטיין)

"לאחר החוויה שהייתה לי במפגש, גיליתי שטמון פה, בשכונה, פוטנציאל אדיר וחייבים לשמור על המשכיות", הוא מספר כשעיניו בורקות, "ערכנו סיור בסמטאות בהובלת הארכיאולוג כמיל סארי שסיפר על הרקע הארכיאולוגי של המבנים. אני סיפרתי על ההיסטוריה של השכונה בתחנות שונות, ובסיום המון אנשים פנו אליי בשאלה למה אין פה סיורים כל שבוע-שבועיים, ואז נפתחו לי העיניים. בשכונה הזו אפשר לעשות הרבה דברים, ואחרי שראיתי כמה האנשים נהנו וכמה השכונה שלנו מיוחדת, גם עיריית חיפה צריכה לדעת על הפוטנציאל שטמון בה ולהיות מעורבת".

"להיות מעורבת" משמע תגנוב את כל הקרדיט.

"אין לי בעיה שתגנוב קרדיט, העיקר שתעזור קצת בתקציבים, כך שאפשר יהיה להפוך את זה למשהו קבוע. אנחנו לקראת 'החג של החגים', והוא לא חייב להיות רק בוואדי ניסנאס ובמושבה הגרמנית. אפשר לפצל את האירועים, כי יש הרבה שכונות יפות באזור שמתאימות, כמו הפסטיבל בבת גלים שהתקיים בסוכות והיה מאוד מוצלח. אני חושב שכל החיפאים, ובעיקר תושבי השכונה, יכולים להרוויח מזה המון".

ותודה לעיתונות המקומית

אסקנדר (42), ערבי נוצרי, נשוי לרנין, גם היא שחקנית וסטנדאפיסטית, כוכבת ילדים במגזר הערבי, והם הורים להאני בן 12, תלמיד בכיתה ז'.

"הייתה לי ילדות יפהפייה בשכונה, מקסימה", הוא מתרפק בערגה, "ילדות פשוטה וצנועה מאוד, אפילו פרימיטיבית. ילדות של משחקים ברחובות, עם הרבה זיכרונות. ילדים שמציקים לשכנים בסמטאות, גונבים להם תרנגולות, משחקים טלפון שבור ומשחקי כדור. כדורגל שיחקנו ברחובות, כי אז לא היה מגרש. היינו שמים שתי אבנים שם ושתי אבנים פה וקובעים שערים. הייתי יוצא מהבית בימי החופש בשעה 08:00 בבוקר וחוזר הביתה ב-20:00 בערב. כל הזמן היה לנו מה לעשות.  זו לא הייתה הילדות של היום – טכנולוגיה ומסכים. זו ילדות שהייתה בה המון יצירתיות, והיום אין את זה. זו ילדות שהייתה מאוד תמימה בניגוד למה שקרה פה, ההרס והמחיקה של היופי, של הקסם, של ההיסטוריה של השכונה הזו. הבניינים שהיו פה ונהרסו לאורך השנים, אלו בניינים שטמונים בהם המון סיפורים. של אנשים, של עם".

"החוויה של מאי הייתה לי מאוד קשה". ג'ורג' אסקנדר (צילום: יהושע עופר)

זו הייתה שכונה מעורבת?

"בוודאי. יכולת לראות שכנה יהודייה מבקשת חלב מהשכנה הערבייה. יכולת לראות איך הן פותחות יחד את הבוקר, מפטפטות להן על כוס קפה ומעשנות סיגריות 'טיים', מחסלות חפיסה שלמה בשעתיים. היו גם ריבים, אבל לא על רקע פוליטי, אלא בין בני אדם. אם נחזור כ-30 שנה אחורה, זו הייתה תמונה מזערית ויפה של קיום משותף. לא דו קיום, כי לא היו פה דו, היה פה מונו. היה אחד. מאז, השכונה מאוד השתנתה והמון בתים נהרסו".

כשאסקנדר נישא לרנין ב-2008, הם עשו בחירה מושכלת לא לגור בשכונה, על אף הבית הפנוי שחיכה להם במתחם המשפחתי, שבו הוריו גרים כבר 55 שנה. בכל ביקור אצל הוריו, נדהם אסקנדר מההזנחה וממצב התברואה בשכונה.

"בכל ביקור הייתי מקבל שחור בעיניים", הוא מספר, "לא הבנתי איך אנשים חיים במזבלה כזו, איך הם מרשים לעצמם לחיות בתנאים האלה. העניין הזה התחיל להעסיק אותי, ולמעשה התחיל לרדוף אותי".

שנתיים לאחר מכן, ובהסכמת אשתו, חזר אסקנדר להתגורר בשכונת נעוריו, כשבליבו גמלה ההחלטה לא לקבל את המצב כמובן מאליו. הוא חקר ושאל, רצה לשנות, לנקות, אך לא ידע למי לפנות. סטודנט שלמד תכנון ערים, אותו פגש באקראי, הפנה אותו לעמותה לקידום חברתי בחיפה שיושבת ברחוב יוחנן הקדוש בוואדי ניסנאס, שם הוא קיבל הדרכה.

"דבר ראשון הם אמרו שצריך להקים ועד שכונה", הוא נזכר, "ולשם כך צריך לאסוף את כל התושבים. כינסתי אותם במסעדת אבו יוסף, כדי להגיד להם שאנחנו לא נסכים לחיות ככה, אנחנו משלמים ארנונה כמו ברחוב הגפן וכמו בהדר עליון, אבל בניגוד אליהם, אנחנו לא מקבלים אותה התייחסות, ואני מדבר איתך על הזנחה פושעת. התושבים הסכימו ונבחרו חמישה נציגים לוועד, ובחרו בי ליו"ר. התחלנו לכתוב מכתבים לעירייה, ובהתחלה לא התייחסו אלינו ברצינות, עד שהבנתי שיש לי קלף חזק שאני יכול להשתמש בו – לפנות לתקשורת, לעיתונות המקומית. ביום שישי התפרסמה כתבה על תחנת הכרמל, שהיא השכונה הכי מוזנחת בחיפה, החצר האחורית שלה, ושבוע לאחר מכן ראיתי משלחת ענקית, שבחיים לא נכנסה לשכונה, חלק מחבריה, לדעתי, אפילו לא ידעו שהשכונה הזו קיימת. שאלו אותנו מה אנחנו רוצים. לנו כבר הייתה רשימה מוכנה מראש, כך שנותר רק להגיש אותה".

ומה קרה?

"התחילו לעבוד. בנו גן משחקים. אמנם לקח להם שלוש שנים עד שמצאו את החלקה המתאימה בתיאום עם רשות העתיקות. ליד זה בנו מדשאה, ניקו את הכבישים, העצימו את התאורה, נטעו יותר מ-50 עצי צאלון. פיזרנו ספסלים, תחמנו את פחי האשפה וניקינו מסביב. הכנסנו את עניין המחזור ועיצבנו סלע עם השם בכניסה לשכונה. עשו פה הרבה דברים, וכשביקשנו עוד כמה, העירייה הרגישה שהיא נתנה לנו מספיק ושלא מגיע לנו יותר. כבר לא היה לי כוח להמשיך לרדוף אחריהם, הייתי עסוק בקריירה שלי, אבל עכשיו אני רוצה שוב להכניס את השכונה הזו חזק לתמונה ולנצל את הפוטנציאל שלה".

אתה עדיין יו"ר הוועד?

"בתכלס, כן. אם יש בעיות באים אליי. אני מתקשר למנהלי המחלקות, אם זה כדי להכניס מטאטא מכני לניקיון, ענייני גינון. למרות שהשנה הזו הגינון נכשל. ניקו פה חצי מהאדמה והחצי השני נשאר כשהיה".

אסקנדר בתפקיד האני אלג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בעזה

ואז נכנס מוחמד בכרי

הוא לא ממש חלם בילדותו להיות שחקן, אבל תמיד משהו התבשל בו בפנים. הוא קורא לזה "קול פנימי", שייעד לו דברים גדולים. הוא לא ממש הבין מה הכוונה, אם הוא באמת נמצא במקום הנכון בכל מיני תחנות חייו, האם יצליח לפענח את המסר ומתי.

"ואז ראיתי הצגה. אני קורא לה 'ההארה שלי' בתיאטרון אלמידאן שהיה אז בנצרת", אסקנדר נזכר באירוע שישנה את חייו, "למחזה קראו 'בית ברנרדה אלבה' של פדריקו גרסיה לורקה. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לתיאטרון, כי אני רוצה לראות הצגה. האמת היא שחבר שלי הזמין אותי, ובהתחלה סירבתי. הוא ניסה לשכנע אותי שכדאי לי, כי נראה מפורסמים, אבל לא היה לי כוח. כשהוא אמר לי שבסיום ההצגה נצא לבלות, אז אמרתי 'אם זה מלווה בבילוי, אז אחלה, נראה הצגה'. בפואיה ראיתי כל מיני כוכבים כמו סלים דאו, מכרם ח'ורי, יוסוף אבו ורדה, שהיו אז בשיאם. הם עניינו אותי, סיקרנו אותי, העולם הזה של אנשים שמדברים בשקט, בנימה מאוד רגועה על אמנות, עניין אותי. הפעמון צלצל כדי שהקהל ייכנס לאולם, ובצלצול השני, שסימן לקהל להפסיק לדבר, כיבו את האורות. היה חושך מוחלט ונדלקה תאורה על הבמה. ראיתי תפאורה מדהימה ועלו לי המון שאלות, כמו מה זה העולם הזה, מי הולך לעמוד שם. ואז נכנס מוחמד בכרי שגילם את תפקיד האימא. אני נותן מכה לחבר שלי ושואל אותו מה זה, מי זו? והוא עונה לי שזה בכרי ואני פשוט קינאתי בו. אני זוכר שאמרתי לעצמי שגם אני רוצה להיות שם, במקום כזה יפה ומקסים. משהו שאב אותי באותו הרגע, אבל לאחר כמה ימים, זה עזב אותי".

הוא היה צמא ללמוד ובחר לנסוע לירדן כדי ללמוד משפטים באוניברסיטת עמאן. הלימודים באנגלית די שברו אותו, הקושי היה רב, והוא חזר לחיפה. במשך שנתיים הוא חיפש את עצמו, חיפש תשובות, ונענה. חבר תל אביבי שהכיר בסיני סיפר לו שהוא רוצה ללמוד משחק, וזה הספיק לאסקנדר להבין שזה בדיוק מה שהוא חיפש כל הזמן. הוא נזכר בהצגה שהשאירה בו חותם עז ונשאב לרעיון.

איך הוריך הגיבו?

"בכל משפחה, שיש בה יותר מילד אחד או שניים, ההורים כל הזמן מתבוננים ובוחנים אותם. יש ילדים שצריך לתת להם תמיכה והכוונה, ויש את אלה שפחות מדאיגים. שלא משנה מה יהיה, הם תמיד ימצאו את הכיוון שלהם. אני הייתי ילד כזה במשפחה שלי, הרגשתי שלא משנה מה אני אחליט לגבי מה שאעשה, ההורים שלי תמיד יתמכו בי. גם כשהלכתי ללמוד משחק, לא היה לי קשה לספר על כך להורים שלי. יש לי שתי אחיות ואח, ואני הבן היחיד במשפחה שיצא ללמוד".

הלכת על הטופ.

"לא ידעתי איפה ומה, ידעתי שאני רוצה ללמוד באופן רציני, שלא אסתפק בסדנה. נזכרתי שחבר שלי מחיפה, הבן של מכרם ח׳ורי, למד בבית צבי. למחרת נכנסתי לאתר, שלחו לי טפסים וביקשו ממני להכין שני מונולוגים, אחד קומי, והשני טראגי ושיר. לא הבנתי מה זה מונולוג, אז פניתי לכמה שחקנים שהסבירו לי שמונולוג זה קטע של שחקן יחיד, ועדיין לא הבנתי את זה. פתחתי מחזות וראיתי שהכל זה דיאלוגים, אז איפה המונולוגים. לאט לאט הבנתי מה זה, ואת המונולוג הקומי עשיתי מתוך 'טרטיף' של מולייר. הטראגי היה 'השחף' של צ'כוב".

מן הסתם עברת את האודישנים.

"עשיתי את האודישנים, הסתכלתי על השופטים, הם היו מחויכים ביותר. לא הבנתי מה החיוכים אומרים, אבל הרגשתי וייבים טובים, שנתנו לי תחושה טובה. ואז ביקשו ממני לשיר ואמרתי 'אופס, סליחה, לא הכנתי שיר'. הם אמרו שזה לא משנה, שאשיר מה שבא לי. שרתי אום כולתום, והם המשיכו לחייך. אחרי שיצאתי מהחדר, פגשתי את המזכירה של גרי בילו, מנהל בית הספר, שאמרה לי שאקבל תשובה רק בעוד כחודש, מכיוון שהיינו לפני חגים. זה היה יום רביעי, ממש בסוף חודש אפריל. יומיים אחר כך היא התקשרה ואמרה לי שבילו רוצה לפגוש אותי ביום ראשון. הבנתי שבעצם התקבלתי, קפצתי בטירוף, התחלתי לצרוח מהתרגשות ולאחר יומיים התחלתי ללמוד. בית צבי זו חוויה מדהימה, אחת החוויות הבלתי נשכחות. קשה, אינטנסיבי, מטורף, אבל אחת החוויות הכי מעניינות שחשפו אותי ונתנו לי להתחבר להרבה מקומות בי. למדתי המון על עצמי וכבונוס יצאתי עם הרבה חברים משם, עד עצם היום הזה".

איך היה לשחק בעברית?

"הייתה לי בעיה של מבטא והייתה לי בעיה קטסטרופלית של דיקציה. היו לי הרבה אותיות שורקות, ובילו כבר במפגש הראשון שלנו אמר שאצטרך לטפל בזה. אני שאלתי אותו מה זה אותיות שורקות (צוחק). כשהוא הדגים לי איך אני אומר סמך, אמרתי שאין בעיה, יטופל. בשנה הראשונה היו בבית הספר קלינאיות תקשורת, אבל הן עבדו בקבוצות ולא פרטני, ועזבתי את זה. סיימתי את השנה כאחד המצטיינים של השכבה וידעתי שאני עובר לשנה ב'. בילו ביקש ממני לעבוד על העניין הזה, אז לקחתי מורה פרטית בשם יהודית ארבל ז"ל, שעבדה איתי באופן אינטנסיבי ועם תרגילים מאוד-מאוד מעצבנים. יום אחד, כשאני יוצא מהבית ועושה תרגילים, לא שמעתי יותר את הסמך ושמחתי. נפטרתי מהבעיה הזו, אבל תמיד הייתה הבעיה של המבטא. עבדתי על זה, אבל בסדר, זה מי שאני, אני ערבי, ותמיד יהיה לי מבטא. לוקח הרבה זמן עד שאת משלימה עם הדבר הזה, אבל בבית הספר עשיתי תפקידים מאוד מכובדים".

"הייתה לי ילדות פשוטה וצנועה מאוד, אפילו פרימיטיבית". ג'ורג' אסקנדר (צילום ווא'ל עווד)

הרגשת פער מול התלמידים האחרים. קראת מחזות כנער?

"לא קראתי שום מחזה בחיים שלי, הגעתי הכי נטו, דף לבן, רוצה ללמוד. היה פער כמובן. אחד כמוני שבא מתחנת הכרמל, בחיים לא ידע מה זה משחק, מה זה בית צבי, ופתאום נפגש עם חבר'ה מסביון, חצי מהשכבה הגיעו מ'תלמה ילין', והם עשו כברת דרך בתחום. אני הגעתי לשם די תמים, אבל זה מה שמייחד אותי, התמימות הזו. הייתי ילד שרוצה ללמוד הכל, כל מילה חדשה רשמתי על דף, כדי להעשיר את הלקסיקון העברי שלי. הייתי די רציני, גם הוכחתי את עצמי בתרגילים, אבל עזבי טקסט או מחזה, המטען הרגשי שיש לך בפנים, אם את מרגשת, אם את מצחיקה, זה מה שמשנה. יש הרבה שחקנים שיודעים המון, אבל הם לא מרגשים ולא מצחיקים, אין להם את היכולות המשחקיות. לי היו צימאון ורעב, באתי לשם עם כל הקופה ואמרתי שאני אתן את כל כולי. גם אהבתי את זה, הבנתי שזו הבחירה שלי וזה מה שאני רוצה להיות, זה הלייף סטייל שבו אני רוצה לחיות. אני טוב בזה, הרגשתי את זה שם. כשאת טובה, את מרגישה את זה מהתלמידים סביבך, את הפייבוריטית שלהם, ואני הייתי הפייבוריט של השכבה. הרגשתי את זה מהמורים, וכשאת מבינה שבעצם את נמצאת בתוך המקום שלך, בתוך המרחב המוגן שלך, את נותנת הכל".

ישר התחלת לעבוד?

"כן, עבדתי בתיאטרון יפו, התקבלתי להצגה בשם 'רעולים' של אילן חצור, שביים אותה נורמן עיסא. משם התגלגלתי, עבדתי גם בתיאטרון גשר, עבדתי שמונה שנים בברלין בקופרודוקציה של תיאטרון הבימה והשאובלי הגרמני".

איפה נוח לך יותר, בעברית או בערבית?

"כמובן שבערבית. את מסלסלת את הטקסטים, זה יוצא מהבטן, את לא צריכה להתאמץ. זו שפת האם, והטקסטים בעברית קצת מתקשים שם, צריכים לעבוד עליהם קצת יותר. אני חושב שקשה לחיות במקום שהשפה שלך קצת מציקה לאוזן של היהודי. הצופה היהודי מעדיף שלא לשמוע מבטא ערבי".

גם כיום, בתקופה שבה יש התעוררות מאוד גדולה של שחקנים ערבים שמצליחים מאוד?

"ומה התפקידים שלהם? בואי אשאל שאלה יותר פשוטה: יש סיכוי ששחקן ערבי עם קול מדהים, יגלם את שלמה ארצי במחזה על חייו?".

אולי זה יגיע בעתיד, מי יודע.

"מקווה מאוד שזה יגיע. מהניסיון שלי, כל התפקידים שעשיתי עד כה הם של ערבים. חוץ מהסדרה האחרונה שעשיתי, שהיא סדרת נוער בשם 'ספיידרס' של הבמאי רני סער שביים אותי בסרט 'סבנה', שם גילמתי את מתכנן החטיפה. בסדרה גילמתי תפקיד של מישהו שהיה אמור להיות אמריקאי, אבל המבטא שלי הפך בסוף את הדמות לצרפתי. זה התפקיד היחיד שהרגשתי שאני לא מגלם דמות של ערבי, חוץ מזה אני לא זוכר שעשיתי תפקיד אחר. ב'פאודה' עשיתי את אבו מוחמד, הלא הוא אלג'עברי; בסרט 'בית לחם' הייתי ערבי; גם ב'מדרשה', ב'טהרן' ו'הלהקה האחרונה בלבנון'. אלו התפקידים שאני עושה, ובסופו של יום זה מגביל אותך, וזה לא נכון. שחקן הוא שחקן".

זה מגביל את ההתפתחות שלך כשחקן?

"ברור, זה מגביל מבחינת תפקידים. עד שיש סדרה ויש בה תפקיד או שניים לשחקנים ערבים, 50 שחקנים מתנפלים עליהם. אז מה הסיכוי שאקח את זה? ב'פאודה' האמנתי, ואני מאמין שכשאתה רוצה משהו ואתה מגייס את כל האנרגיות שלך לשם, אתה גם תקבל אותו בסוף. אבל עדיין קיבלתי תפקיד של מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בעזה (צוחק). אני לא רוצה לעשות עוול לתיאטרון הפרינג', שם אפשר לקבל תפקידים לא רק של ערבים, אבל בסדרות ובסרטים, יש חששות ופחדים לתת לערבי לשחק יהודי".

גם האמריקאים שיבצו אותך על אותה משבצת ב"הומלנד" ו"הרודן". הוליווד לא תהיה שונה.

"תני לי הפקה הוליוודית של שחקן ערבי, ואני אשמח לעשות את זה בכיף. תני לי סרט אחד או שניים ומבטיח לך שאחר כך אשב בשקט".

אתה חותר לשם?

"ממש כן. יש דיבור על איזה מנג'ר בלוס אנג'לס עכשיו".

היית עוזב? מעביר את המשפחה?

"קודם כל בכיף, אבל בשביל לעבור לשם צריך להבטיח פרנסה, בית ומקום לחיות בו עם המשפחה. אני לא אעביר את המשפחה שלי לשם, לשבת בין ארבעה קירות ולא לדעת מה לעשות. אבל כשחקן, אני יכול לנסוע לכמה חודשים לבדי, כדי לקדם את עצמי ולהתקדם שם. אני אעשה זאת בשמחה, התחלתי איזשהו תהליך ואני מקווה מאוד שזה יצליח. במיוחד אחרי החשיפה הבינלאומית ש'פאודה' זכתה לה, עם המון מעריצים בלוס אנג'לס".

גם בנות ישראל התאהבו בך, על אף שהיית מפקד הזרוע הצבאית של החמאס.

"עשיתי תפקיד מורכב, חזק מאוד. אני די גאה במשחק שלי שם, אבל הבאסה היא שהחשיפה הבינלאומית של 'פאודה' הגיעה בתקופה הכי גרועה של האנושות – מגפת הקורונה. סגרו גבולות, כל האנושות התבלבלה. אני חושב שאם זה היה נופל בתקופה שהשמיים היו פתוחים והעולם היה מתנהל בצורה טבעית, היו לזה הד ומקפצה נהדרת".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"אנשים הפכו לסוג של ערפדים"

המאורעות של חודש מאי האחרון ברחבי העיר, תפסו אותו לא מוכן. הוא לא האמין שההתפרעויות יגיעו עד למפתן דלתו והוא פחד. מאוד פחד.

"הרגשתי רע מאוד", מספר אסקנדר וקולו נסדק, "החוויה הזו, המלחמה של מאי, או איך שקוראים לה, לקחה אותי למקומות שלא האמנתי שאגיע אליהם. אנחנו הותקפנו פה בשכונה על ידי הימנים הקיצוניים שנשלחו לערים המעורבות, כדי להרוס ולקלקל את המרקם של החיים המשותפים. הם הגיעו מחוץ לחיפה, אמנם לא הצליחו להיכנס לתוך השכונה, אך הצליחו להגיע לפתחה, ניפצו שמשות של כל הרכבים, הרסו רכבים וברחו. פחדתי מאוד".

"פוצצתי את המסך". ג'ורג' אסקנדר ב“פאודה" (צילום: מאיה גרסטל)

באותה המידה הגיעו גם ערבים מחוץ לעיר.

"לגמרי. הגיעו מתפרעים משני הצדדים. החוויה של מאי הייתה לי מאוד קשה. פחדתי מאוד באותו לילה, כששמעתי את הצרחות של השכנים ויצאתי בריצה לכיוון המסילה, לראות מה קורה שם, אבל לא היה שם אף אחד. ראיתי רק את התוצאות שהם השאירו אחריהם, עשו הרבה נזק. היה משהו הזוי בכל התקופה הזו, אנשים הפכו לסוג של ערפדים. במשך היום הכל היה בסדר, אבל כשהשמש שקעה הם היו מתעוררים ומתחילים בוונדליזם. יום אחד, החלטתי לעמוד בכניסה לשכונה, כדי שאף אחד לא ייכנס. אגיד לך את האמת ובכאב רב, בחיים לא עשיתי את זה. בחיים גם לא האמנתי שנגיע למצב הזה. עמדתי בכניסה עם אבן ביד, רציתי להגן על הבית שלי. פחדתי על האישה ועל הבן שלי. אמרתי שאם מישהו יתקוף אותי, אני אתקוף חזרה, אני לא אפחד. לא האמנתי שאני עומד בפתח השכונה ומגן עליה".

לקחת סיכון לא קטן.

"מה שאפיין את התקופה הזו שלא הייתה שפיות של שני הצדדים. הם פשוט רצו לפגוע, זה היה אלים. אנשים היו צמאי דם, רצו לשרוט את המרקם. ככה זה הצטייר בעיניי. היה פה איזה כוח רשע שהשתלט על בני האדם במדינה, משני הצדדים, וכל מה שהם רצו זה רק לפגוע האחד בשני. ערבי ביהודי, ולהיפך, כנראה שמתוך הפחד פעלתי. היה איבוד שליטה, וגם לא הייתה הגנה. המשטרה ניצלה את כל הכוחות שלה, ולא היו לה עוד כוחות. הייתי חסר אונים ומפוחד, והתחושות האלה גורמות לך להתנהג בצורה שאתה לא רגיל אליה".

ואז הקמת את הקהילה "חיפה לכולנו".

"עם עוד כמה מייסדים ערבים ויהודים, כמובן. אנחנו כל חודש עושים פעילות משותפת, נפגשים, מדברים. זו קהילה א-מפלגתית, שכל מטרתה לקרב בין העמים; לבנות בית של אנשים שפויים, אנשים שמאמינים, לתת להם כתובת, שברגע שמשהו כזה קורה שוב, אז אנחנו מגובשים, אנחנו אחד, וזה לא יקרה לנו. זה בעצם המרקם של העיר הזו. אי אפשר להרוס את זה, כמה בודדים לא ינצחו את זה. בכל עיר מעורבת צריך להוליד קהילות כאלה, וזה מה שישמור על החיים פה. תחשבי שהקהילה שלנו תגיע לאלפים ועשרות אלפים, איזה הישג זה יהיה. זו המטרה ואני חולם ומאמין שנגיע לשם. אני חושב שיש פה אחוז גדול שרוצים לחיות ביחד".

אף עיר מעורבת אחרת לא דומה לחיפה.

"את יודעת למה חיפה שונה? אני אגלה לך סוד. כשהתחלתי את עניין הוועד, רציתי לפגוש את ראש העירייה דאז יונה יהב, והגעתי למשרדו. דיברנו על המון דברים ואז הוא שאל אם אני יודע למה חיפה היא עיר שפויה. התיאוריה שלו אומרת שמכיוון שישו, מוחמד ומשה לא דרכו במקום הזה, הוא נשאר שפוי. בגדול, הוא צדק (צוחק). צריך לשמור על החיים המשותפים האלה, צריך לעבוד קשה במיוחד אחרי מה שקרה".

הפעילות החברתית שלך לא עוצרת כאן.

"לפני שבועיים הקמתי תיאטרון שנקרא 'התחנה 57'. זה התיאטרון הרב תרבותי הראשון בעיר.  חלק מהמייסדים הם ערבים וחלקם יהודים. אנחנו נעשה עבודה משותפת עם הצגות בערבית והצגות דו לשוניות, ובשבילי זה הישג ענק. עד עכשיו לא היה בחיפה תיאטרון כזה. אני מקווה שהעירייה תבין את הפוטנציאל של התיאטרון הזה ותתמוך בו".

איפה הוא ממוקם?

"בינתיים, הכל מתנהל מהבית שלי, וזה גם פירוש השם. התחנה זה בגלל תחנת הכרמל שהייתה תחנת רכבת פה עוד מהתקופה העותומאנית. 57 זה מספר הבית שלי. ולמה התחנה? כי מה יש בתחנת רכבת מלבד הרכבת? רציף, שבו כל האנשים עומדים יחד, ללא הבחנה של גזע, צבע, לאום ודת. רציף זה מקום קוסמופוליטי, וגם התיאטרון שלי הוא רב תרבותי".

אתה תולה הרבה תקוות בעיריית חיפה.

"המסר הזה חייב להגיע לקליש רותם. אני חושב שעיריית חיפה צריכה לתת קצת יותר כבוד לשחקנים שהם תושבי העיר. אם באמת העירייה תדע להתייחס לשחקנים שלה בכבוד ולהעריך אותם, אפשר לעשות עם זה משהו. בשנת 2014 זכיתי בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בתיאטרון פרינג' ובפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל עכו. ב-2015 זכיתי גם בשחקן המשנה הטוב בתיאטרון הפרינג' בישראל. תמיד שאלתי את עצמי למה בעצם העירייה הזו לא נותנת כבוד לשחקנים שלה, לאנשי הרוח שלה. לתת להם פינה בשכונה שאנשים יסתכלו ויעריכו שיש פה הישגים. אחד כמו סלים דאו, שהולך לשחק בסדרה 'הכתר'. ב'כתר'! מי שמע על זה בעיר? מה העירייה עשתה עם הידיעה הזו? היא צריכה לתת כבוד לאנשים שמביאים כבוד לעיר".

"יש פה פינות יפהפיות, והתושבים רק ירוויחו". שכונת חיפה אל עתיקה (צילום: חגית הורנשטיין)

אתה בונה עליהם ב"חג של החגים" והם רק מבטלים אירועים.

"אפשר להשתמש גם בשכונה הזו, לעשות פה מיני פסטיבל, יש פה פינות יפהפיות ואפשר לעשות בהן דוכנים שהתושבים גם ירוויחו, יחיו בכיף ויחוו את זה ולא רק בוואדי ניסנאס. אני מבקש מהעירייה שתתייחס לזה. אני רוצה להגיע לשם ולהציע את זה, ואם העירייה מבטלת את אירועי החודש, אז אני אעשה את זה. לא יודע איך".

איך שרדתם את הקורונה, שניכם מתפרנסים מתרבות?

"בתחילת הקורונה לא הבנו לאן אנחנו נכנסים. במארס 2020 היה לי חודש מפוצץ בהצגות, וכולן התבטלו. לא הבנתי מה אני עושה, אם אני לא מקבל עזרה, אני פשוט קורס. האמת קיבלנו פה ושם מענקים שעזרו לנו לעמוד על הרגליים, אבל אז אמרתי רגע, מה עם הזוגיות שלי. אני צריך עכשיו לבלות את כל הזמן בבית עם האישה, אין לי הצגות, אין לי עבודה, היו סגרים. חשבתי או שהקורונה הורסת את הקשר הזה, לגמרי מרסקת אותו, או שבעצם היא בונה אותו. מתוך השעמום הזה של להיות בבית כל הזמן, התחילו לצאת כל מיני קטעים כאלה מצחיקים ביני לבין אשתי, ואז אמרתי לה 'תקשיבי, יש כימיה בינינו, בואי נעשה עם זה משהו'".

טוב שגילית שיש ביניכם כימיה.

"חוץ מזה שאנחנו ערבים, יש קטעים מצחיקים (צוחק). פנו אלינו מאיזו חברת הפקה תל אביבית ושאלו מה דעתנו שהם יעשו משהו עלינו, כי גם ככה אין מה לעשות. הקמנו ערוץ יוטיוב מוצלח מאוד, שנקרא 'בקרוב אצלכם', העלינו 14 פרקים על חיי הזוגיות. יעני, שאתם גם תעברו את מה שאנחנו עוברים. זה הצליח מאוד, וככה שרדנו את התקופה. לא התפרנסנו מזה, אבל זה העסיק אותנו. אני חושב ששנינו היינו היחידים שעשו רעש בעיר. צילמנו בחוץ בזמן שאנשים ישבו בבית. אנחנו היחידים שזזנו, וזה היה כיף. אני מקווה שבקרוב תהיה המשכיות לזה.

"אגב, את פוגשת אותי באחת התקופות הכי קשות, כי המדינה הפסיקה את המענקים, התרבות קיבלה מכה חבל על הזמן, מתבטלות לי הצגות על ימין ועל שמאל. מחר התבטלה לי הצגה בחורה שהיא אדומה. אני לא מבין את ההיגיון איך 500-400 אנשים יכולים להיכנס לחתונה ו-100 תלמידים לא יכולים להיכנס לאולם".

ו-30 אלף למשחק של מכבי חיפה?

"תודה רבה. שמישהו יסביר לי את ההיגיון. אני 17 שנה בתחום, תמיד הסתדרתי, ועכשיו זו התקופה הכי קשה שלי. אני קורא לחודש הזה 'ספטמבר השחור'. זה ספטמבר השחור שלי. אני מקווה שיחזירו את המענקים, שאוכל לעמוד על הרגליים".