מלחמת חרבות ברזל ממשיכה לספק סיפורים אנושיים מרגשים. סיפור כזה ילווה את משפחתו של הלוחם החיפאי ניר כץ עוד שנים רבות.
ב-9 בדצמבר קיבלה משפחתו של כץ את הבשורה על פציעתו הקשה בעזה. אחותו סיון כץ נזכרת ברגע שבו הטלפון צלצל: "ניר היה במשך חודשיים בעזה, ורק חיכינו לראות בווטסאפ מתי הוא היה מחובר בפעם האחרונה. ואז, בשבת לפני שבועיים התבשרנו שהוא נפצע. ההורים היו ביום הולדת של דודה שלי ברעננה. איך שהטלפון צלצל כבר ידעתי. תוך שעה הרמנו את הבית, ארזנו כל מה שיכולנו ועברנו למרכז הרפואי איכילוב, שם הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ".
ידיעה כזו אינה קלה לאיש, אך לסיון היא היתה קשה שבעתיים. ההודעה על פציעתו של אחיה תפסה אותה בחודש התשיעי, כשמועד הלידה הולך ומתקרב. סיון ומשפחתה עברו להתגורר במלונית באיכילוב, קרוב לניר, מחכים לבשורות על שיפור במצבו של ניר. היא לא משה ממיטתו, גם כשכרעה ללדת.
"תאריך הלידה המשוער היה 19 בדצמבר", מספרת סיון, "כאם יחידנית עשיתי את כל התוכניות, קניתי כל מה שצריך, התארגנתי ללדת בחיפה וכבר חיכיתי בחוסר סבלנות לתינוק שיבוא, אך החיים תכננו לי דברים אחרים. לפני קבלת ההודעה על ניר ביקשתי מההורים שלי שיקצרו את השהות ברעננה למקרה שפתאום אכנס לצירים כי לא רציתי להיות לבד. אחי הגדול והאחיינים נשארו איתי בחיפה, וכשקיבלנו את ההודעה על ניר ארזנו הכל והגענו לאיכילוב. ניר נפצע קשה. הוא סבל מפגיעת ראש ממטען, נפגע בידיים וגם השמיעה נפגעה. לרגע שכחתי שאני בהיריון וצריכה ללדת כל יום. התמקדתי רק בלהיות שם בשבילו ולעזור לו. שאלו אותי 'איך פתאום לא כואב לך? רק לפני שנייה כאב לך', אבל הנפש התעלתה על הגוף. הייתי צמודה לניר, וגם כשהציעו לי לנוח אמרתי 'איזה לנוח, אני יושבת ליד אחי'. כמה שיכולתי הייתי לידו, אפילו אחרי שקיבלתי זריקת זירוז עוד באתי לראות אותו".
לאחר שחיי המשפחה הועתקו לאיכילוב, היה ברור שהמעקב אחר מהלך ההיריון של סיון יתבצע שם, הרחק מהמרכז הרפואי כרמל שבו היא היתה אמורה ללדת. "אני בת 40, אז הרופאים המליצו לי לא למשוך מעבר לתאריך היעד של הלידה", היא מספרת, "אז כבר ילדתי פה".
סיון כץ ובנה אור
רוצים להישאר מעודכנים?
וכשהגיע הרגע המיוחל וסיון הוכנסה לחדר לידה, היה לה ברור מי היא רוצה שיהיה לצדה – אחיה ניר. היא ביקשה שיביאו אותו מהמחלקה שבה הוא מאושפז, והפעם היה זה ניר שהיה לצדה לאורך כל הדרך. ואם לא די בכך, הוא גם היה זה שחתך את חבל הטבור.
"מצבו של ניר אמנם השתפר, אבל הוא עדיין לא שומע, הוא עוד סובל מפציעות וצריך לעבור ניתוחים בידיים, אבל הראש עובד", אומרת סיון, "כשראיתי שהלידה מתקדמת שאלתי אם הוא יכול להיכנס איתי. בדרך כלל מותר עד שני מלווים, אבל הכנסתי את שני ההורים שלי וגם את אחי הקטן. הוא היה איתי כמעט חמש שעות למרות שהוא סבל מכאבים, והאחיות סיפקו לו משככי כאבים כדי שהוא יצליח לתפקד. ניר סבל והיה ממש כאוב, אבל כשהוא ראה אותי סובלת הוא לא היה יכול להשאיר אותי שם. הוא נשאר לידי עשר דקות לאחר הלידה עד שהוא ראה שאני קצת מתאוששת. ביקשתי שהוא יהיה זה שיחתוך את חבל הטבור כי זה הרגיש לי הכי נכון. זה קשר בין אחים. אנחנו משפחה מגובשת, כולם קשורים מאוד האחד לשני, אז אמרתי לאמא שלי 'את לא נעלבת, נכון?', והיא כמובן השיבה שלא. אני רק אומרת שמזל שניר לא שמע את כל הצעקות שלי".
וכך, בלילה שבין רביעי לחמישי, קצת אחרי חצות, הגיח לעולם התינוק. "זה היה הרבה יותר משביב תקווה לניר", אומרת סיון ממיטתה באיכילוב, "אני עדיין במחלקת יולדות כי אין לי לאן להשתחרר. המשפחה שלי עדיין פה, אין מי שיעזור לי בחיפה, אבל אנחנו מוקפים באהבה מטורפת מצוות בית החולים. הם כל הזמן סביבנו ודואגים לנו, וזה פשוט מדהים. אנשים שאנחנו לא מכירים מביאים לנו ארוחות".
שני האירועים שחוותה משפחת כץ בשבועיים האחרונים – הפציעה של ניר והלידה של סיון – מצאו את ביטוים בשם שנבחר לרך הנולד. "קראתי לו אור", מסבירה סיון, "כי הוא בא מתוך החושך שהיינו בו ובגלל שניר נפצע בחנוכה, אז אמרתי שאני חייבת משהו שיהיה קשור לזה. מחושך לאור".
ניר כץ עם אחיינו אור
תגובות