הותר לפרסום: החטוף אריה זלמנוביץ', בן 85, מניר עוז, נרצח. בסרטון שפרסם חמאס לפני כשבועיים נטען כי זלמנוביץ' נפטר מ"אירוע לבבי כתוצאה מהפצצות ישראל". היום (שישי) הודיעו חברי הקיבוץ על הירצחו.
בהודעה נכתב כי "קיבוץ ניר עוז מודיע באבל כבד על הירצחו של אריה (זלמן) זלמנוביץ' (בעודו חטוף). זלמן היה בן 85, ממקימי ניר עוז, אב לשני בנים וסב לחמישה נכדים. אריה היה כל חייו איש אדמה אשר עסק בחקלאות ובגידולי שדה. איש ספר ובעל ידע רחב בנושאי היסטוריה וידיעת הארץ".
זלמנוביץ', זלמן בפי כל, גדל בעיר והתחנך בקן השומר הצעיר ברחוב עקיבא. בשנת 1955 הוא ירד לעוטף עזה והיה ממקימי קיבוץ ניר עוז. בקבוצת הפייסבוק של המטה לשחרור החטופים נכתב עליו: "כולם קוראים לו זלמן, קיצור של אריה זלמנוביץ', דמות אגדית בקיבוץ ניר עוז. איש אדמה, מומחה בגידול חיטה בתנאי הנגב, אשר גם בעשור התשיעי לחייו הוא מתעקש לצאת מדי יום לעבוד בשדות. כן, גם בגיל 85 הוא קם ב-4:30, לובש את בגדי העבודה הכחולים ויוצא לשתות קפה עם החקלאים הצעירים. אריה הוא אב לשני בנים וסב לחמישה נכדים, ממקימי קיבוץ ניר עוז, איש ספר ובעל ידע רחב בנושאי היסטוריה וידיעת הארץ, וכך גם גידל את בניו. אריה נחטף לעזה. כבר חודש שהוא לא מתקשר לבן שלו בשעה 18:30 לשיחתם הקבועה. בשבת, 7 באוקטובר, הוא הספיק לדבר בטלפון עם בנו בשעה 9:25 ולעדכן שיש מחבלים בקיבוץ. בעז ויואב מחכים לאבא. עדי, נעה, יולי, ענבר ואביגיל מחכים לסבא".
הבן בועז נאם לפני כחודש בקבלת השבת שהתקיימה בכיכר החטופים בתל אביב ואמר: "עלי מוהר כתב 'אז בבית הספר/ על הקיר תמונה/ והאיכר חורש בה את האדמה/ וברקע הברושים/ שמי שרב חיוורים/ האיכר יצמיח לנו לחם/ שנהיה גדולים'. אבא שלי הוא איכר שהצמיח חיטה. איש קיבוץ ניר עוז מאז הקמתו במחצית שנות ה-50, ואין לי שום כוונה לראות אותו שוב רק בתמונה. אבא, שהשרב והגשם, השמש הקופחת של הנגב והשתקפות השדות הנרחבים עד התלם האחרון עד גבולה של עזה חרוטים בפניו, נחטף מביתו ב-7 באוקטובר. מאז לא שמענו ממנו דבר ולא ראינו את פניו.
"הזמן העובר במהירות מערים עליו ועל החטופים האחרים שכבות של סבל וכאב. אבא, אדם בן 85 וחצי, בוודאי הזדקן פי כמה וכמה מ-35 הימים שבהם לא ראה אור יום. אבא אדם עצמאי אבל זקוק לתרופות רבות ולמזון מיוחד שהוא לא מקבל אותם, והימים החולפים מסכנים את חייו יותר ויותר כמו גם את חייהם של החטופים האחרים. 'איך קרה ואיך קורה עדיין שהחטיבה צומחת שוב', כתבה דורית צמרת על חללי 1973. אנחנו, כולנו כאן, לא מוכנים לקבל, לא מוכנים להסכים ששוב ייכתבו דברים כאלה על יקירנו החטופים, 'אבל אתם הן לא תוכלו לשוב'. לא נסכים לזה.
רוצים להישאר מעודכנים?
"לא נסכים. ועל מדינת ישראל, על הממשלה, על צה"ל ועל השב"כ שהפרו את החוזה עם אבא, עם חברי ניר עוז, עם תושבי הנגב המערבי ועם כל אזרחי ישראל לקיים את החובה המוסרית, החובה הערכית והחובה האנושית למלא את החוזה אתנו ולהחזיר את כל החטופים בכל דרך שהיא, בסדר עדיפות עליון. שהרי לא 'יהיה זה אותו העמק/ זה אותו הבית' בלעדיהם. אני רוצה להדגיש את כל החטופים, ובכלל זאת את העובדים מארצות הניכר שעבדו בשדותינו וסעדו את הקשישים ואת החולים, ואת אחינו ואחיותינו מהעדה הבדואית, ואת הצעירים שרקדו במסיבה, ואת הזקנים, את התינוקות, את הילדים והילדות, ואת בני ובנות הנוער – כולם.
"יש המחפשים בדרג המדיני והצבאי תמונת ניצחון. אני אומר – תמונת התקומה של מדינת ישראל לא תהיה דגל על בית החולים שיפא או מוחמד דף ויחיא סינוואר מוטלים מתים או כורעים ברך לפני חיילי צה"ל. תקומת הנגב המערבי ומדינת ישראל לא תוכל להיות ללא החטופים. משלה את עצמו מי שחושב שניתן יהיה לשקם את רוח הפרט והכלל בלעדיהם – הוא שוגה, חוטא ומחטיא.
"בעיני רוחי תמונת הניצחון היא אבא צופה שוב בתהלוכת הכלים החקלאיים בחג השבועות הבא. רק איתם, הנמצאים במלתעות של האכזריים באויבנו, רק בחזרתם תהיה לנו נחמה. רק אז נוכל לשוב לדברי המשוררת לאה גולדברג 'ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע, וראית את השמש בראי-השלולית הזהוב. ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר, ומותר לאהוב'. תנו לנו לחבק שוב את אהובינו".
לפני כשלושה שבועות כתבה ד"ר אורה גזית, בת זוגו של בועז: "זלמן הוא איש קשוח. הבעת רגש היא לא הצד החזק שלו, בואו נגיד את זה ככה. קשרתי את גורלי עם בעז זלמנוביץ' ומשפחתו לפני 39 שנים, ורק פעם אחת בחיים ראיתי את זלמן בוכה. זה היה בהלוויה של רות. לא אתפלא אם זו הפעם היחידה שבה בכה בחייו, לפחות בחייו הבוגרים. בעצם כולם שם קשוחים בקיבוץ הזה, ואני זוכרת שהוא עמד שם לבד ליד עץ לא גדול והתייפח, ואני היחידה שניגשתי לחבק אותו. בגלל הקשיחות הזאת לא קל להתקרב לזלמן, ולא קל להתרגל אליו. נראה לי שבשנים האחרונות הוא התרכך קצת, ואני הצלחתי להתקרב וגם להתרגל. ובחזרה למנהרות החמאס – גופו שבור, אבל רוחו איתנה. והקשיחות הזאת היא החומה הבצורה שבה אני תולה תקוות כשהוא שם. ובכל זאת אני שואלת את עצמי – האם אחרי כל כך הרבה ימים הוא מרשה לעצמו להזיל דמעה? האם יש איתו מישהו שיכול להתקרב אליו, להתרגל אליו, לזכות באמונו? האם יש מי שיחבק אותו שם?".
השבעה תתקיים בבית משפחת זלמנוביץ' ברחוב איינשטיין 101א' בחיפה.
מודעת האבל לזכרו של אריה זלמנוביץ'
חייבים לנצח במלחמה ולא עוד סבבי חטיפה וטבח
נהרגים בכבישים כל שנה מעל 350 ישראלים
הותר לפרסום.. די עם הסחיטה הרגשית שמשחקת לידי האויב
צריך ןהמשיך במלחמת חורמה לחיסול חמאסטן עד שעזה תהיה שטח צבאי סגור וריק