"עכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר היקר – כל מחיר"

כ-400 חיפאים השתתפו אתמול (רביעי) בעצרת להחזרת החטופים והנעדרים לתמיכה במשפחותיהם שנערכה ברחבת האודיטוריום במרכז הכרמל. במרכזה של העצרת הוצג מיצג שבו הוצבו 240 זוגות נעליים של נשים, גברים וילדים שאליהם נקשרו בלונים צהובים והוצמדו תמונות של החטופים.

בעצרת נאמו נועם אלון, בן זוגה של ענבר היימן החיפאית שנחטפה לעזה ממסיבת הטבע ברעים; שיר סיגל, תושבת חיפה שהוריה אביבה וקית' סיגל שנחטפו מביתם בקיבוץ כפר עזה; ושמחה גולדין שנאבק כבר תשע שנים על החזרת גופת בנו הדר משבי החמאס. את העצרת סיימה הזמרת דניאל רובין.

אלון אמר בעצרת: "הגעתי לכאן כדי לספר לכם על בת הזוג שלי, ענבר היימן, שנחטפה לעזה לפני 26 ימים. ענבר היא בת 27, בתם של חיים ויפעת והאחות הגדולה של עידו. היא בחורה מדהימה, אכפתית ומרגשת. היא האהבה הכי גדולה בחיים שלי. שנינו תושבי חיפה. אנחנו גרים בהדר, כמה מאות מטרים האחד מהשנייה. שנינו סטודנטים לתקשורת חזותית במכללה האקדמית ויצו, ובמציאות אחרת כבר היינו אמורים להתחיל את שנת הלימודים הרביעית שלנו. באותה המציאות, שכבר לא תחזור, ביום שאחרי המסיבה היינו אמורים לרדת לסיני לכמה ימים, לחופשה הראשונה שלנו ביחד בחוץ לארץ.

"ביום שישי בלילה, 6 באוקטובר, ענבר הגיעה למסיבת הטבע נובה ביחד עם כמה מחברותיה הטובות. היא הולכת למסיבות טבע כבר שנים, ולמרות שבאופן אישי אני פחות אוהב מסיבות, תמיד שמחתי בשבילה שהיא עושה משהו שהיא כל כך אוהבת. כמו ברוב המסיבות שהיא הולכת אליהן, גם הפעם ענבר הגיע כמתנדבת, כהלפרית שעוזרת לכל מי שמרגיש לא טוב.

"בשבת בבוקר התעוררתי ומיד התעדכנתי בחדשות. הבנתי שענבר נמצאת שם, בלב התופת, אבל כשניסיתי להתקשר אליה ולשלוח לה הודעות היא לא ענתה. דאגתי והבנתי שעדיף לי להיות עם המשפחה ברגעים האלה. מאז אותה שבת חזרתי לבית ההורים שלי בבנימינה. בערב שבת ההורים של ענבר עברו מבית חולים אחד לאחר ולא מצאו אותה שם. הם נתנו דגימת DNA במשטרה. ביום ראשון התחילו להגיע סרטוני חטיפה מזוויעים. אחר כך קיבלנו עדות של שני בחורים שהיו איתה במנוסה והיו עדים לחטיפה שלה.

"לאט לאט, ביחד עם חברים בחמ"ל שהקמנו, הרכבנו את הפאזל ולמדנו מה קרה לענבר בכל רגע ורגע באותה שבת. כשהיא וכל משתתפי המסיבה רקדו ברחבה המרכזית החל ירי רקטות מעזה. ענבר ואלפי החוגגים השתטחו על הרצפה ונשמעו להוראות המארגנים. היא התחבאה מתחת לבמה המרכזית. ב-7:30 ענבר כתבה הודעה לחברה שתברח למקום פתוח, ולאחיה היא כתבה שיורים עליה. כשהמשטרה הודיעה לכולם לפנות את המתחם כי הוא אינו בטוח עוד, היא רצה אל השטחים הפתוחים, כשיריות נשמעות בלי הפסקה. ענבר הסתתרה בפרדסים ובין השיחים ביחד עם פריאל ביטון ורום דהרי – שני בחורים שהיא לא הכירה קודם.

"כשעתיים מאוחר יותר, כשהשלושה שמעו שני מחבלים שמתקרבים אליהם, הם נמלטו ופתחו בריצה. הם רצו ביחד קילומטרים רבים כשהמחבלים בעקבותיהם. באיזשהו שלב המחבלים הצליחו להדביק את שלושתם. אחד מהם תפס את ענבר כשסכין יפנית בידו. פריאל הסתער על המחבל עם קרש עץ שענבר נתנה לו כשעוד הסתתרו בפרדסים. המחבל עזב את ענבר. פריאל צעק לה לברוח, אבל היא קפאה. ברגע הזה הגיע אופנוע ועליו שני מחבלים נוספים שחטפו את ענבר ונעלמו. פריאל ורום הצליחו לברוח וניצלו.

"אות החיים האחרון מענבר הגיע בסרטון שפורסם בטלגרם של גורמי חמאס. זה סרטון קשה שאני אישית לא צפיתי בו. בסרטון ענבר נראית בבירור, על אף הניסיון של החמאס להסתיר את פניה. ניתן להבין מהסרטון שענבר נפצעה, כאשר ארבעה מחבלי חמאס גוררים אותה על פני שטח חקלאי. אחד מהמחבלים בסרטון אומר שצריך להביא אותה לגדודי אל-אקצא.

"מאז החיים שלי נעצרו. החיים של המשפחות שלנו נעצרו. החיים של החברים שלנו נעצרו. אנחנו דואגים וחרדים. אין לנו שגרה. אנחנו לא אוכלים, לא ישנים, לא מתפקדים. אנחנו לא יודעים איפה היא נמצאת, מה מצבה, אם טיפלו בפצעים שלה, אם היא אוכלת, אם היא לבד. אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו משתדלים להיות חזקים ואופטימיים, להאמין שהכל יהיה טוב בסוף ולקוות לנס, אבל מיום ליום זה קשה יותר.

"מאז אותה שבת ארורה, כולנו עובדים בלנסות להביא אותה הביתה. להעלות מודעות, לספר את הסיפור שלה בכל מקום, לדאוג שאף אחד לא ישכח ממנה ומשאר החטופים. התראיינו לעשרות רבות של כלי תקשורת, גם בארץ וגם בחו"ל. ענבר היא אמנית ומעצבת מוכשרת. בין כל הדברים הרבים שהיא עושה, היא גם אמנית גרפיטי שמוכרת בשם הבמה פינק, כמו הצבע. בשבועות האחרונים יצרנו עם עשרות חברים ואמני גרפיטי שתי כתובות ענק שקראו לשחרר את ענבר ולהביא את כולם הביתה.

"בעוונותי הדבקתי את ענבר באהבה שלי למכבי חיפה. היא הפכה לאוהדת ירוקה ולחלק מהמשפחה הירוקה, שבימים האלה מחזקת אותנו ומראה לי את הכוח של הקהילה הזאת. המון מרצים וחברים ללימודים בויצו עוזרים לנו להעלות את המודעות לחטיפה בדרך של יצירה ואמנות. כבר 26 ימים שאנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים בשביל להביא אותה הביתה. אני רוצה שכולם, כולם, יעשו את כל מה שאפשר כדי להחזיר את 240 החטופים והשבויים הביתה.

"כמו כל הקרובים ובני המשפחה של החטופים, גם אני פוחד מהמחיר הכבד של הכניסה הקרקעית לעזה – מחיר שכבר התחלנו לשלם ונראה שרק ילך ויגדל – והפחד שלי כמובן הוא שגם החטופים ייפגעו מכך. מדינת ישראל חייבת לשנות את סדרי העדיפויות שלה ולדאוג קודם כל לחטופים. להביא אותם הביתה עכשיו, ואחר כך לדאוג למיטוט שלטון החמאס ולהבאת שקט ליישובי הדרום. לצערי, מדינת ישראל כבר הפסידה במלחמה הזו. איבדנו יותר מ-1,400 אנשים אהובים. עכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר היקר – כל מחיר. כולם תמורת כולם. פדיון שבויים, חילופי שבויים, עכשיו".

משתתפי עצרת למען החטופים (צילום: צרי אדמוני)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

סיגל אמרה בעצרת: "גדלתי בכפר עזה כל חיי, ובשנים האחרונות אני לומדת לתואר ראשון בעבודה סוציאלית וגרה עם בן זוגי בחיפה. באתי לכאן כדי לדבר על ההורים שלי. מאותו יום שבת נוראי לא שמעתי את קולם, לא הרגשתי את כף ידם, לא קיבלתי מהם חיבוק. אני לא יודעת אם קר להם או חם להם, אני לא יודעת אם הם ישנים בלילה, אני לא יודעת אם הם מקבלים את התרופות שהם חייבים לקבל על בסיס יומי. ההורים שלי הגיעו לכפר עזה לפני 42 שנים, המשפחה שלנו עברה ביחד כל מבצע וכל מטח, שכן שלנו נהרג מפגיעה ישירה מפצמ"ר.

"בשירותי הצבאי הייתי תצפיתנית בעזה. היה לי ברור שהמטרה שלי היא לשמור על המדינה שלנו, עשיתי את זה כי זה מה שההורים שלי לימדו אותי – תמיד להיות בנתינה ותמיד לאחוז בכך שאין לנו ארץ אחרת. שניהם עלו לארץ, למדו את השפה, לבשו מדים והתגייסו לצבא. שניהם אנשים של נתינה, שלום ואהבה. הם לימדו אותי להאמין בטוב האדם וגרמו לי להרגיש ביטחון.

"ההורים שלי, אני ושאר תושבי העוטף היינו החומה האנושית של המדינה הזאת. כבר יותר מ-15 שנה שאנחנו חווים על נפשנו ועל בשרנו את התופת ואת המלחמות מול חמאס, ובתגובה שומעים שאנחנו גיבורים, אמיצים, אידאליסטים, ציונים. השתיקו אותנו שנים עם כסף, עם אמירות פופוליסטיות ריקות מתוכן, עם תחושת ביטחון שהיום כולם יודעים שלא החזיקה מים. הפקירו אותנו ושיקרו לנו. המדינה הזו לא שמרה על האזרחים שלה, וזה כישלון ברמה הקשה ביותר.

"שנים אני שומעת שיש לנו את הצבא הכי חזק בעולם – צבא ההגנה לישראל. כשאני חושבת על הגנה אני חושבת שבמינימום צריך לאפשר לאנשים תמימים לחיות בביתם, להיות בטוחים, להיות בתוך גבולות המדינה שלהם – המדינה שהם בחרו לעלות אליה, המדינה שהם חלמו עליה. והמדינה הזאת הפקירה אותם. 25 ימים המדינה שלנו מפקירה מאות אנשים. אני מאוכזבת ברמה הכי גבוהה שיש. ההורים שלי, אח שלי, החברה הכי טובה ועוד רבים כתבו לי באותו בוקר שבת שהם נמצאים בממ"ד, שומעים מחבלים צועקים אללה אכבר מחוץ לחלון, יריות ורימונים שנזרקים לתוך ביתם, ואין אפילו כוח צבאי קטן שלנו שמגן עליהם. איפה היה הצבא החזק בעולם? איך ייתכן שאנשים חיכו שעות על גבי שעות שיבואו להציל אותם במקום שאמור להיות המקום הכי בטוח בעולם שלהם?

"ההורים שלי היו לבד בממ"ד, סגורים במשך שעות. ועכשיו? הם עדיין סגורים לבד. הם סגורים במנהרות, ללא אוויר או תזונה מספקת, הם יושבים שם בדיוק כמו שהם ישבו בממ"ד לפני 25 ימים, ואני בטוחה שהם יושבים שם ומחכים. הם יושבים ומתפללים שצה"ל יגיע אליהם. אם לא באותה שבת שחורה אז לפחות עכשיו. איך אני יכולה להאמין בטוב האדם כמו שההורים שלי לימדו אותי? איך אוכל להמשיך לחיות כאן במדינה הזאת ולחוש ביטחון? איך אוכל לישון בלילה כשבפעם האחרונה שראו את ההורים שלי הם היו ברכב עם מחבלים, חוצים את הגדר של רצועת עזה?

"האזרחים התמימים שנמצאים כרגע בעזה הם האנשים שעשו הכל נכון. מה שהממשלה ביקשה הם עשו. בנו להם ממ"ד בבית כדי שהם יישארו, בנו להם גני ילדים מבטון מזוין כדי שהם יישארו, הורידו להם במסים כדי שהם יישארו – עשו הכל כדי שהם יישארו ויהיו החומה האנושית של המדינה. היום חייבים להמשיך לעשות הכל כדי שהם יישארו. מאות אנשים מהעוטף כבר לא איתנו, ומאות זה לא רק מספר. זו השכנה שלי ממול, ההורים של חברה, בעלה של חברה אחרת – אנשים שגדלתי איתם ושגידלו אותי.

"ההורים שלי ושאר החטופים עוד איתנו, חיים ונושמים. כמו שעשו הכל כדי שהם יישארו בעוטף, חייבים לעשות הכל כדי שהם יחזרו. מה שמעניין את חמאס זה האסירים הביטחוניים שלו. חמאס חטפו אזרחים בדיוק בשביל לקבל אותם בחזרה, אחרת הם היו רוצחים את כולם. אני דורשת מהממשלה שלי – הממשלה שאמרה לי כל השנים שאני גיבורה, הממשלה שנתנה להורים שלי תחושה שהם תמיד יהיו שם עבורם – לקבל את העסקה כשהיא תגיע. גם אם זה לא בתנאים שלנו, גם אם זה מחליש את מעמדנו במזרח התיכון וגם אם המחיר נראה גבוה מדי. המחיר ששילמנו הוא כבר גבוה מדי, והוא הולך ועולה בכל יום שעובר ובו האהובים שלנו נמצאים אצל השטן, ומי יודע מה הם עוברים.

"יש מי שמדליקים נר ונושאים תפילה בכל ערב, יש כאלה שמעלים בכל יום פוסט לרשתות בבקשה להחזיר אותם במהרה, יש כאלה שעומדים בצמתים ודורשים עסקה, ויש כאלה שיושבים על הספה ולא מפסיקים לבכות על המצב. כל אדם והמסוגלות שלו. כל עשייה כזו היא כמו חיבוק עבורנו בימים נוראים אלה. כל עשייה כזו גורמת לנו להרגיש שלמרות ההפקרות, העם איתנו. תמשיכו לעשות כל מה שאתם יכולים, תמשיכו לחבק אותנו. ההורים שלי לא פה כדי לתת לי חיבוק, אני זקוקה לחיבוק שלכם.

"אני פונה לממשלת ישראל – אין תירוצים, אין זמן, אין מילים שיוכלו לתקן, רק מעשים. תחזירו את כל החטופים הביתה היום, תחזירו את הביטחון לישראל לפני שיהיה מאוחר מדי. המעט שאתם יכולים לעשות הוא להציל את מי שעוד אפשר להציל, בכל מחיר, ועכשיו. ניצחון בלי החטופים זה הפסד".

שיר סיגל בעצרת למען החטופים (צילום: צרי אדמוני)