בימים שבהם ענני מלחמה, כאב ושכול מעיבים על שמי היומיום, כשצלילי האובדן מתמזגים עם קצב החיים, ניצבת חיפה בפני מבחן של מהות ושל מוסר. לא מדובר רק במבחן הישרדותי, אלא בהתבוננות פנימית עמוקה בערכי היסוד של העיר הזו, במרקם היחסים בין תושביה ובחזון העתידי שהיא מבקשת לשאת. חיפה, עיר שהייתה לאורך השנים סמל לחיים משותפים, מוצאת את עצמה ניצבת על קו התפר שבין חלום למציאות, בין חזון להגשמה, ועולה השאלה: האם השותפות שכולנו מדברים בה היא אמת מוחשית או שמא רק אידיאל מרוחק?
חיפה, עיר של מפגשים תרבותיים, של סיפורים מגוונים ושל היסטוריות משתלבות, נושאת גרעין של חזון ייחודי. במקום שבו יהודים וערבים חולקים לא רק מרחב פיזי משותף, אלא גם מרחב רגשי, תרבותי וחברתי, מונחת האפשרות ליצירת מודל ייחודי של שותפות אמיתית. זו אינה רק משאלת לב, זהו חלק בלתי נפרד מהמורשת, מהזהות ומההיסטוריה של העיר.
בדנ"א של החיפאים זורמת תחושת שייכות לצד שאיפה לשותפות, מיקרוקוסמוס של מה שיכול וצריך להיות, וזה הדבק שהכי מחבר.
בבית שבו אני גר היום, בלב שכונת ואדי ניסנאס, משפחה יהודית ומשפחה ערבית חלקו בעבר לא רק קירות מבנה, מטבח ומקלחת משותפים, אלא גם שגרת חיים פשוטה ומקרבת. החלל המשותף הפך למקום של החלפת מילות עידוד, של שיחה ושל קשרים אנושיים חמים. בין חיוך לשתיית קפה, בין עזרה קטנה לנדיבות כנה, רגעים קטנים של חיים, חיוך בין שכנים, שכם ידיד ועזרה הדדית ביום קשה, התגלה הפוטנציאל לשותפות חיה ונושמת – לא סיסמה ריקה, אלא דרך חיים, חזקה אמיתית ונטולת צביעות.
אך חיפה לא יכולה להסתפק בזיכרונות העבר, יפים ככל שיהיו. כדי להבטיח עתיד המבוסס על שותפות אמיתית, יש להעמיק בשאלות של מהות: מה באמת נדרש כדי לטפח חיים משותפים? האם אנו מוכנים לפעול למען חברה שמבוססת על כבוד הדדי, שוויון אמיתי ומתן מענה לצרכים המגוונים של כל תושביה – יהודים וערבים כאחד?
ליבת השינוי טמונה בחינוך. ללא מערכת חינוך שתשכיל להצמיח דורות חדשים המבוססים על ערכי כבוד, סובלנות והיכרות מעמיקה עם "האחר", לא נוכל ליצור בסיס איתן לעתיד. החינוך הוא הגשר האמיתי בין דמיון למציאות, בין פחד לתקווה. מסגרות משותפות, תוכניות לימוד רב–תרבותיות ופרויקטים קהילתיים יהוו קרקע פורייה להשרשת ערכים אלו, כאשר הקהילה תמיד במרכז ובמוקד.
רוצים להישאר מעודכנים?
אך בכך אין די. שותפות אמיתית נבחנת דווקא בזמנים של משבר, וכאלה היו לא מעט, מלחמות ואלימות, מתחים ומגיפות. קל להיסחף לחשדנות, לניכור ולטינה, במיוחד כאשר היצרים גואים. אולם דווקא ברגעים אלו, אנו נדרשים להוכיח ששותפות אינה רק תגובה לנסיבות, אלא בחירה יומיומית. זוהי בחירה הדורשת בניית אמון מתמיד, טיפול עקבי בכאבים מן העבר ומחויבות בלתי מתפשרת להנחת אבני יסוד חדשות לחיים משותפים. מערכת החיסון של העיר היא תושביה. ככל שהם בריאים וחזקים בשגרה, גדל הסיכוי שתעמוד איתנה בחירום ובעיתות של משברים.
חיפה, עיר הנמל והשער לעולם, יכולה וצריכה להיות אי של תקווה והר של שפיות. הנמל שלה, המכניס ומוציא סחורות מכל רחבי העולם, הוא סמל מוחשי לגשריה האמיתיים – גשרים בין רעיונות, בין תרבויות וזהויות ובין אנשים. אך יותר מכל, המתנה הגדולה ביותר שחיפה יכולה להעניק אינה סחורה, אלא מודל. מודל של חיים משותפים, המושתתים על אמונה בכוחו של האדם לחיות לצד השונה ממנו מתוך כבוד הדדי והערכה.
כדי שהשותפות תצא מתחום החלום אל המעשה, יש לפעול במקביל בשני מישורים: ראשית, יש להבטיח מענה אמיתי ומלא לצורכיהם של כלל התושבים. כל מי שחי בעיר זכאי לתשתיות איכותיות, חינוך הולם, תעסוקה מתגמלת ומרחב שבו יוכל להרגיש בטוח ומוגן. במקביל, יש לפעול ללא לאות למיגור דעות קדומות, לבניית גשרים במקום חומות ולהשרשת תחושת אחווה אמיתית.
בדומה לסירה השטה בשצף קצף בלב נהר סוער וזועף, רק בשיתוף פעולה של כל המשיטים תוכל הסירה להגיע ליעדה לחוף מבטחים או לחלופין לניצחון. כך גם בחיפה: רק אם נבין שכל אחד מאיתנו – יהודי וערבי כאחד – נושא במשוט משלו, ורק אם נחתור ביחד בהרמוניה, נוכל להגיע לחוף מבטחים.
חיפה של מחר יכולה להיות עיר שבה שותפות אינה רעיון מופשט אלא מציאות יומיומית; עיר שבה כל תושב, מכל תרבות, מכל דת ומכל שכבה חברתית, ירגיש שהוא חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני, כל אדם בגודלו הטבעי ולא במידות שהאחר תכנן לעצב ולשרטט עבורו.
אולם המלאכה עוד רבה. כדי להצליח בכך, עלינו לבחור באמת, בכל יום מחדש, בדרך של שותפות, ולא רק להכריז עליה בסיסמאות, באמת ובגלוי ולא ב"שושו", במעשים ולא בצביעות, בצעדים של ממש ולא בכאילו, לייצר מציאות ולא לזייף, רק אם נבנה יחד את התשתיות האנושיות לצד אלה הפיזיות, נוכל להבטיח שחיפה תמשיך להיות עיר של תקווה – לא רק לעצמה, אלא לכל מי שמביט בה כמופת לחיים משותפים.
זוהי משימה לא פשוטה, לכל אחד יש חלק ותפקיד, ואיש אינו פטור.
הכותב הוא חבר מועצת העיר חיפה מטעם סיעת חדש ויו"ר בית הגפן
פאחר ביאדסי | צילום: בועז כהן
שאלה לחבר המועצה
כל עוד חברי המועצה וחברי הכנסת עוסקים רק בחברה הערבית ולא בטובת כלל המגזרים והציבורים בעיר שלא יטיפו לנו על הכללה שוויון ושילוב. אתם לא מטפלים בשום נושא של מגזרים אחרים אז איפה השילוב?