חלפה יותר משנה מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל, שערערה את שגרת חיינו לאורכה ולרוחבה של הארץ. אבל כאן, בחיפה, בירת הכרמל, למדנו שיעור חשוב אודות מהותו של חוסן לאומי. העיר, שמשקפת את הפסיפס האנושי המיוחד כל כך של ישראל – יהודים, ערבים, עולים חדשים, ותיקים – הוכיחה את עצמה שוב כמופת לערבות הדדית.
מלחמת חרבות ברזל נכפתה על ישראל לאחר שחמאס פתח בניסיון מזעזע לבצע רצח עם בתושבי הדרום. מתקפת חמאס, שהייתה אחד האירועים האלימים והאכזריים ביותר שידעה ישראל מאז מלחמת העצמאות, לא הותירה ספק באשר לכוונותיהם – הפצת טרור חסר גבולות וערעור הביטחון הלאומי. המלחמה, שהחלה בדרום, התרחבה במהרה לעימות רחב היקף בין ישראל לבין שותפותיה של חמאס לציר הרשע, שכולל את איראן, חזבאללה, המיליציות השיעיות בעיראק, המשטר החות'י בתימן והמשטר הסורי שסיפק תמיכה לוגיסטית מלאה לחזבאללה. חיפה והצפון, בשל חשיבותם האסטרטגית, הפכו למטרה במאבק רחב יותר, שבו נאלצה ישראל להתמודד עם איומים מרובים בו זמנית.
חיפה היא הרבה יותר מיעד אסטרטגי. חיפה היא עיר גדולה עם היסטוריה עשירה המהווה סמל לאומי של דו קיום. במשך עשרות שנים, יהודים וערבים חיים זה לצד זה, עובדים ולומדים יחד. בשנה האחרונה, למרות הניסיונות להבעיר את השטח, הדינמיקה הייחודית הזאת המשיכה לשמש בסיס של תקווה. בזמן שחמאס ניסה להצית אש של שנאה, חיפה הדגימה לכולנו מהו דו קיום אמיתי. תושבים ערבים רבים לקחו חלק ביוזמות סיוע קהילתיות, תרמו למשפחות שנפגעו מהלחימה, ואפילו פעלו לשימור השגרה במקומות עבודה מעורבים. מכונת ההסתה של חמאס נבלמה, וגם מדיניות אכיפה נוקשה של משטרת ישראל וגורמי הביטחון בחודשי המלחמה הראשונים נגד גורמים מסיתים ברשת ובמרחב הציבורי אפשרו לאמון בין תושבי חיפה לא להיפגע.
בימים אלה, כשאנו נמצאים בפתחו של חג החגים, ורחובותיה של חיפה מוארים בסמלים של שלוש הדתות, אנו למדים שוב שדו קיום אינו רק חזון בחיפה – הוא מציאות יומיומית שמעניקה השראה. המפגש בין הקהילות השונות בעיר מלמד אותנו שכאשר שמים בצד את ההבדלים ומתמקדים במשותף, אפשר להתמודד יחד גם עם האתגרים הגדולים ביותר.
והדור הצעיר? כאן טמונה התקווה האמיתית. צעירים יהודים וערבים כאחד הוכיחו שהם הלב הפועם של העיר. אלה שיצאו להילחם כחיילים בגבולות הפגינו אומץ ועוצמה; במקביל, רבים אחרים נשארו בעיר ולקחו חלק בפעילות חברתית חשובה. סטודנטים התנדבו לסייע לקשישים במצוקה, קבוצות נוער ארגנו פעילויות לילדים שזכו להפוגה מלחצי היומיום, והצעירים בכלל שימשו דוגמה לכך שהמרקם האנושי של חיפה הוא הנכס החשוב ביותר שלה.
השגרה בחיפה לא רק נשמרה – היא הייתה לסמל של חוסן ואיתנות. מערכות החינוך העירוניות וההשכלה הגבוהה בעיר, בהובלת האוניברסיטה והטכניון, המשיכו לפעול למרות הקשיים. החינוך, שמעצם טיבו מעניק רצף ויציבות לדור הצעיר, תופעל באופן גמיש ויצירתי, כך שגם תלמידי בתי הספר וגם הסטודנטים באקדמיה יוכלו להמשיך ללמוד ולהתקדם.
רוצים להישאר מעודכנים?
בעיר, שבה אלפי צעירים משרתים בשורות הצבא, הייתה חשיבות מיוחדת להעניק פתרונות הולמים ומכבדים לסטודנטים והסטודנטיות שנמצאו בחזית. האוניברסיטה והטכניון דאגו להתאים מועדי בחינות, להציע שיעורי תגבור, ואף לספק סיוע רגשי ולוגיסטי, מתוך הכרה בחשיבות שילובם מחדש במרקם האקדמי ובשגרת הלימודים.
התמודדותם של הצעירים, הן בשדה הקרב והן בשדה החברתי, היא עדות לכך שהשילוב בין ערכי ההתנדבות לבין תחושת האחריות הקהילתית הוא מה שמחזק את חיפה. זו עיר שבה הדור הבא לא רק חולמים על עתיד טוב יותר – הם גם פועלים למענו.
המלחמה בחזית הצפונית הפכה במהרה לאחד האתגרים המרכזיים של ישראל. חיפה, בתור עיר קרובה לחזית, חוותה את האיום של חזבאללה באופן מוחשי, אך בזכות פעולה נחושה של כוחות הביטחון, האיום נוטרל בהצלחה. קריסתה של תיאוריית "קורי העכביש," שטווה המזכ"ל המחוסל של חזבאללה, חסן נסראללה, הדגימה שהעורף הישראלי חזק יותר מכפי שדמיין האויב.
עמידות העורף היא התשובה הטובה ביותר לאיומי האויב. תושבי חיפה הוכיחו שכאשר העורף איתן, המסרים המאיימים והטילים שמנסים לשתק את החיים מתרסקים מול כוחם של ערכים, ערבות הדדית ושמירה על שגרה.
אסור שהכניסה להפסקת האש השברירית מול חזבאללה תוביל לשאננות. חיפה עדיין מאוימת מכיוון צפון, ועל אף המכות הקשות שספג חזבאללה ונפילתו של המשטר הסורי ששימש צינור החמצן הלוגיסטי של הארגון, יש לו עדיין יכולות צבאיות מוגבלות, אבל כאלה שיכולות לפגוע בעיר.
יחד עם זאת, עם סיומה של 2024, אפשר לומר שהעיר, כמו מדינת ישראל, נמצאת כרגע במקום אחר וזאת בזכות ההצלחות הצבאיות המשמעותיות של צה"ל ומערכת הביטחון שפעלו לחיסול ההנהגות הפוליטיות והצבאיות של חזבאללה וחמאס, והצליחו לפרק את אסטרטגיית טבעת האש של צה"ל שפותחה במשך שנים ארוכות על ידי המשטר האיראני.
חיפה, אשר עמדה באתגר הגדול, נושמת כעת וחוזרת לשגרה. אך היא נשארת עיר ערנית, נחושה ומוכנה גם להילחם מחדש אם יידרש.
הכותב הוא מרצה בכיר וראש חטיבת לימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל
ד"ר עידו זלקוביץ' | צילום: מיכה בריקמן
תגובות