לזכור ולא לשכוח: הזיכרון מאירועי שנת 2448 לבריאה – נקודת מחשבה ליום הזיכרון ולפרשות השבוע "תזריע-מצורע".
גם היום – בפעם הששת אלפים ומי יודע כמה מאז הבר מצוה שלי – קראתי את "שש הזכירות" שבסיום התפילה, אשר אותן חובה לזכור ולא לשכוח. הזכירה האחת לפני האחרונה שבהן היא "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".
כאשר משה הגיע להוציא את ישראל ממצרים הוא פרש מחיי האישות עם ציפורה אשתו, ועל כך דיברה אחותו מרים עם אהרון, האח המשותף. "וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' – הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'". הם הבינו כי משה הרגיש מורם מעם בתור נביא ה' ופרש מן האשה, ולכן דיברו עליו מאחורי הגב. על כך הם קיבלו מענה כי משה "בכל ביתי נאמן הוא" וחלילה לדבר עליו. בהמשך קיבלה מרים את עונש הצרעת על כך שדיברה לשון הרע, ועם ישראל נאלץ להמתין במשך שבעה ימים עד להחלמתה. רק אז עזבו את המקום חצרות שבו שהו ונסעו למדבר פארן.
אני מניח שרובנו זוכרים עשרות אירועים היסטוריים מהתורה – מבריאת העולם, דרך ריב קין והבל ועד לבניית המשכן והכניסה לארץ ישראל. מה "זכתה" מרים שנזכיר אותה דווקא במקרה לא נעים זה? מה בסך הכל היא עשתה? מדובר באחות צדיקה ששמרה על משה כשנזרק אל היאור. היא רק דיברה עליו עם האח המשותף – לא שיימינג בפייסבוק, לא מודעות בעיתונים ולא פשקווילים במאה ערים. ובכל זאת, מאז ועד היום נזכור ולא נשכח.
רוצים להישאר מעודכנים?
***
פרשות השבוע שלנו "תזריע-מצורע" עוסקות בדיני הנגעים, ובפרט נגע הצרעת – אחת מהמחלות שכבר עזבה אותנו (בתקוה שהקורונה תעזוב מהר יותר). הגמרא מספרת כי נגע הצרעת היה עונש למספרי לשון הרע. המקבל צרעת נדרש לעזוב את מחנה ישראל למשך שבועות ארוכים – עונש שנועד לתת להם ימי בידוד שבהם יחשבו על כך שסייג לחוכמה הוא השתיקה. לשון הרע היא חמורה ביותר, עד כדי הקביעה "לשון הרע הורגת שלשה אנשים – האומר, המקבל ומי שאמרו עליו", והזהירות ממנה נדרשת שבעתיים. כי גם כשלא נפגשים בגלל הסדר או בידוד חלילה, אפשר לדבר לשון הרע בטלפון או בהתכתבות בווטסאפ. אפשר להשחיל משפט באמצע סיפור ואפשר לתת גם קריצת עין שאומרת הכל וגם יכולה להרוס הכל.
רבי ישראל מראדין ידוע בכינויו "החפץ חיים" על שם ספרו המדבר בחומרת לשון הרע. כנאמר "מִי הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים ל"ד). זהו ספר עבה שכל כולו עוסק בחומרתה של העבירה הזו. ועם כל חשיבותה וחומרתה, לא נהוג בחב"ד לעשות "קביעות" ללימוד הספר, לדבר על העבירות ועל החומרות שבו ולדון באפשרויות המתירות את הדיבור במקרים יוצאי דופן. חסידים הסבירו כי לפעמים בכך שמתעסקים בדיבור על האיסור ועל חומרתו, יכול לצאת חלילה מכשול ודיבור אסור מפינו. לשון הרע היא חמורה עד כדי כך שעדיף לא לדבר עליה כלל.
מרים הנביאה היתה אשה של אהבת ישראל אמיתית. היא דאגה בתקופת המשבר במצרים שהוריה יינשאו מחדש, ובכך זכה עם ישראל ללידתו של משה הגואל. היא התייצבה לידו בהיותו במים, וגם בימים הקשים במצרים עודדה את בני ישראל כי יום יבוא והם ייצאו בשירה ובריקודים – דבר שאכן קרה. דווקא משום כך היא חשבה כי כאשר משה פרש מאשתו הוא עשה בכך מעשה שלא מתאים לו ורצתה לגרום לו לחזור לחיי הנישואין ולהבאת ילדים נוספים. היא חלילה לא עשתה זאת כגנאי או כדבר קבוע ורגיל. ובכל זאת ואולי דווקא משום כך, אנו שבים ומזכירים בכל יום, גם בשבת וביום הכיפורים, כי לשון הרע לא מדברת אלינו. כי גם צדיק גמור מחויב להיזהר מלשון הרע גם אם מטרתו וכוונתו הן טובות.
***
החיים בצל הקורונה יכולים להשפיע עלינו להתעניין יתר על המידה בערוצי המדיה והחדשות, בעיתונים וברכילות על הא ועל דא. על המערכת הפוליטית, על גורמי ההדבקה בקרב ציבורים ומקומות שונים, ועל האשמים בכל דבר ועניין. אז נכון, אנחנו בני אדם, אבל את הפגישות עם הידידים צריך לנתב לדיבור חיובי – מי צריך עזרה וכיצד אפשר לעזור לו, איך מנצלים את זמן הפנאי שנוצר ללימוד תורה ויהדות, לעשייה חיובית ולזמן משפחתי – וחלילה לא נגד מישהו או על מישהו.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה שיחול בשבוע הבא הוא יום חשוב מאין כמוהו – יום למחשבה על אלו שמסרו את נפשם למעננו ולמען ארץ הקודש – אבל יום הזיכרון הוא גם כל יום. שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו. וכך קראנו בפרקי אבות בשבת האחרונה: "שַׁמַּאי אוֹמֵר אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת". כן, גם שמאי המחמיר ידע שיש לקבל כל אחד – גם מי שחושב או מתנהג אחרת – בסבר פנים יפות.
שבת שלום, חודש טוב ורק בשורות טובות.
חנית ג'אגר
תודה רבה אנשים יקרים כתבה נהדרת שבת שלום