"קיבלנו חיבוק חזק": המפונים שהגיעו לחיפה מדברים

בכניסה למלון גרדן במרכז הקונגרסים עטו עשרות ילדים על דולב חזיזה וענאן חלאילי. כולם ביקשו לגעת בשחקנים הנערצים ממכבי חיפה שהגיעו לביקור ולהצטלם עמם. לכאורה מפגש בין ילדים אוהדי הקבוצה לאליליהם, אך מבט על ההורים העצובים והכואבים שישבו בצד הסגיר שלא מודבר בעוד אירוע שגרתי, אלא במאורע פוסט טראומטי.

כ-150 הילדים והוריהם שמתארחים במלון הם פליטים מהדרום שהגיעו לחיפה בעקבות הלחימה שחמאס כפה על ישראל. באולם המרכזי הציב המלון שורה ארוכה של שולחנות ועליהם תרומות של ציוד שהגיעו מאזרחים. העמותה לילדים ונוער חיפה והצפון התגייסה לסייע ותרמה מוצרי מזון, טאבלטים ומשחקים לילדים, בעוד שהמדינה עדיין לא הגיבה לפניות לעזור. כמויות התרומות הן אדירות – בגדים, נעליים, מזון לתינוקות, חיתולים וצעצועים.

ציוד שנתרם למפונים (צילום: שושן מנולה)

בשעת צהריים מתכנסות המשפחות בחדר האוכל. שני עדי, בתם של ליאת ודוד שניים מבעלי המלון,  מסתובבת ללא מנוחה כדי להנעים את זמנם של האורחים. לתפוס אותה לשיחה קצרה נראה כמו משימה בלתי אפשרית, אך בכל זאת, בין שיחת טלפון לבין מענה לבקשה של אחד מהילדים, ביקשנו ממנה לספר איך נוצר הקשר עם המפונים מהדרום.

"בשבת בבוקר, 7 באוקטובר, כבר היינו במלחמה", היא אומרת, "חמאס ירה טילים לעוטף עזה ולמרכז הארץ, ואני הייתי בממ"ד בדירה שלי בתל אביב. זה היה יום של חוסר ודאות. דיברתי עם ההורים ואמרתי להם 'בואו נפתח את המלון לאלו שביתם נפגע ולמשפחות שמחפשות לצאת מהתופת'. בחדשות החלו מספרי ההרוגים שלנו לעלות בקצב מהיר, אבל עדיין לא הבנו את סדר הגודל. ראינו שיש כאן משהו אבל לא הבנו את העוצמה שלו. קצת חששנו להעלות מיד פרסום והזמנה למלון, ואמרנו 'רגע, נחכה ונראה מה קורה'".

ליאת ושני עדי (צילום: שושן מנולה)

מנכ"ל מלון גרדן אבי קוגן: "בשבת בצהריים התחילו הטלפונים במלון לצלצל בדרישה לבטל הזמנות בגלל המלחמה, ולאף אחד אין חשק לעשות אירוע בזמן הזה".

כמה אירועים בוטלו?

"למחרת, ביום ראשון, היתה אמורה להיערך פה חתונה, וכך גם בימים שני, שלישי, רביעי וחמישי. כל היומן היה מלא. כל אוקטובר ונובמבר היו מלאים לגמרי. התחלתי לחשוב איך אני הולך להתמודד מול האנשים שיתקשרו, ואז הגיע צונאמי הטלפונים. 'תשמע החתן מגויס, אחי מגויס, נהרג לנו מישהו במסיבת הטבע, יש לנו חיילים בחזית, בבקשה תבטל. חתונות, חדרים במלון – תוך יומיים הכל בוטל".

לדבריו, "כל התזרים שלנו השתנה, אז אנחנו מנסים לבלום את המהלומה הזאת. הזזנו אירועים למועד אחר, דחינו הזמנות למי שרצה וביטלנו למי שביקש – נתנו לאנשים את כל האופציות".

ביום שלישי שעבר, המלון היה ריק מאדם. "לא היה פה כלב, נראינו כמו מקום נטוש", מספר קוגן, "החלטנו ביחד עם חברת גב ים, שהיא הבעלים של מתחם מרכז הקונגרסים, לפתוח את המלון לאנשי הדרום. גב ים הציעה לתרום חלק מעלות האירוח. זה לא מכסה את ההוצאות אבל זה נתן את הפוש הראשון ואת הכוח להתחיל. יש לנו 30 חדרים במלון שיכולים להכיל 120 איש. אלו חדרים שבדרך כלל אנחנו מכניסים בהם עד חמישה אנשים, והיום יש חדרים עם שבעה אנשים. כשהמשפחות התחילו להגיע ראינו את מצבן. קשה להבין את גודל המכה עד שרואים ומדברים עם האנשים. רבים מהם הגיעו בלי כלום. בלי מזוודה, בלי ציוד מינימלי, ממש כלום".

אבי קוגן (צילום: שושן מנולה)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מחבלים בקיבוץ

ביציאה מחדר האוכל פגשנו את דניאל נסים, בן 29 מקיבוץ ניר עם הסמוך לשדרות. למלון בחיפה הוא הגיע עם הוריו שמתגוררים במושב עין הבשור, אף הוא ליד גבול הרצועה. דיבורו שקט ומדוד, הטראומה שעבר ניכרת. "הייתי במסיבת יום הולדת בקיבוץ כפר עזה", הוא משחזר, "חזרתי לקיבוץ מאוחר והלכתי לישון. בשעה 6:05 נשמעה בכריזה אזעקת צבע אדום והתחילו טילים. כילד שגדל כל חייו בעוטף, אני כבר רגיל לסגור את החלון, לרדת מתחת לקו חלונות ולפעול לפי ההנחיות של פיקוד העורף. פתאום שמעתי מקרוב ירי בצרורות. יש הבדל בין הירי שלנו לירי שלהם – אנחנו יורים בצורה מבוקרת והם יורים צרורות על אוטומט. בווטסאפ הגיעה הנחיה מהקיבוץ להיכנס למרחבים המוגנים. בשלב זה עדיין לא הבנתי את גודל האירוע וניזונתי משמועות. תוך כדי כך דיברתי עם חברים מכפר עזה שסיפרו לי שאצלם כבר יש מחבלים בתוך הקיבוץ ושזה אירוע לא רגיל. פתאום היתה הפסקת חשמל והאינטרנט נפל. הרגשתי פחד קיומי על עצמי, על האזור ועל הקיבוץ. נכנסתי למוד הישרדותי – לקחתי גרזן וסכין, והצטרפתי לעוד חברים, כולל שתי בנות, לשהייה ביחד בממ"ד. היינו שם מ-10:00 בבוקר ועד 3:00 לפנות בוקר למחרת. בינתיים כיתת הכוננות בקיבוץ ניהלה קרב עם המחבלים שניסו לחדור פנימה. קיבלתי הודעת ווטסאפ מחבר – ׳המחבל נכנס אליי שוב לבית. אני צריך ללכת, ביי'. זו ההודעה האחרונה ממנו".

נסים משתתק ולוקח אוויר. לא פשוט לחזור לאותם רגעים דרמטיים. "כתבתי למשפחה שלי בעין הבשור שהכל בסדר איתי", הוא ממשיך, "גם הם היו בקו האש. חוסר הוודאות היה משגע, והכל קרה כהרף עין. הגיעו ידיעות על מסיבת הטבע ברעים ועל חברים שברחו. חבר שהיה במסיבה אמר לי שנפל לו הטלפון הנייד תוך כדי הבריחה וביקש שאביא לו אותו. לא הבנתי למה הוא לא חוזר לקחת את הטלפון בעצמו. לא הבנתי מה קרה, כלום".

ביום ראשון בשעה 3:00 לפנות בוקר הגיעה סוף סוף ההוראה המיוחלת מהקיבוץ להתפנות. תוך עשר דקות כולם היו על האוטובוס. "לקחנו את הדברים הבסיסיים ביותר ועזבנו. כולם עלו צפונה, אבל מתוך אינסטינקט הישרדותי בחרתי ללכת דווקא לאזור התופת כי המשפחה שלי שם. לא רציתי להשאיר אותם לבד במערכה. לקחתי את הרכב שלי וירדתי דרומה. זאת הייתה נסיעה קשוחה מאוד, אבל מאוד. הכל היה חשוך, ומעלי חלפו טילים בלי הפסקה. האזור שרץ מחבלים. בצד הדרך ראיתי מכוניות, חלקן שרופות, וגופות של מחבלים. אז התחלתי להבין שמדובר באירוע באמת גדול. באותו הרגע הרגשתי שאני לבד כי הכל היה חשוך והכי נורא בעולם".

נסים המשיך בנסיעתו. "לא היתה לי ברירה והייתי חייב להסתכן ולהדליק אורות ערפל", הוא מספר, "מקדימה ראיתי מחסומים. לא ידעתי אם אלו מחסומים של צה"ל או של המחבלים. לקחתי הימור והתקדמתי לאט. המחסום היה שלנו. פחדתי מאוד מירי של כוחותינו. וכך עוד מחסום ועוד אחד. חוסר האונים של כולם, גם של כוחות הביטחון, היה בולט. ביום רגיל לוקח לי חמש דקות להגיע למושב, באותו הלילה זה לקח לי שעה".

כיתת הכוננות במושב הוקפצה למראה הרכב שהתקרב לשער. "הם התקרבו אלי ולא הבנתי מה קורה", מספר נסים, "לפני שהגעתי ביקשתי מההורים שלי שיידעו את הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי; ש"מ) שאני מגיע. המושב נמצא בטווח של שבעה ק"מ מהעוטף, ותמיד הרגשנו מוגנים שם. אבל כשחודרים לך לתוך השטח הפרטי אתה כבר לא יודע מה אתה עושה. בסופו של דבר הצבא החליט לפנות את המושב. ביום רביעי שעבר, לאחר שהתארחנו בכמה מקומות, הגענו למלון גרדן. קיבלנו חיבוק חזק, ויש גם מעטפת של טיפולים נפשיים מטעם עיריית חיפה".

כבר יצא לך לחשוב על המחר?

"המועצה האזורית שלי שער הנגב לא תחזור להיות אותו דבר. אנשים נחטפו ואיבדנו לפחות חמישה אנשים. קיבלנו מכה חזקה מאוד מתחת לחגורה שנזכור אותה כל החיים. אני מאמין שבסופו של דבר ננצח, אבל קרה משהו נורא וייקח לנו זמן להשתקם ממנו. זה כתם על האזור שלנו שלא יימחה לעולם. ראש המועצה שלנו אופיר ליבשטיין ז"ל, שנפל בהגנה על כפר עזה, אמר פעם 'האזור שלנו הוא 95 אחוז גן עדן וחמישה אחוזים גיהינום'. החמישה אחוזים האלה יכולים להיות הרסניים כל כך, והוא חווה את זה בעצמו. יום ההולדת שעליה סיפרתי בהתחלה היתה של יובל סולומון ז"ל שנרצח בגיל 29. אף אחד לא חשב לעצמו שזו תהיה מסיבת הפרידה ממנו. רק עכשיו אני מתחיל לעכל שכבר לא אראה חברים שליוו אותי בחלקים משמעותיים של חיי. הם כבר לא איתנו, ואחרים חטופים".

דניאל נסים (צילום: שושן מנולה)

מחבלים בחלון

ורד בן נעים יושבת בחצר המלון ומעשנת. היא אם חד הורית לשלושה ילדים משדרות. כשהמחבלים נכנסו לעיר היא שהתה בביתה עם בנה התינוק בין השנתיים עמית. "בשעה 4:30 בבוקר עמית התעורר", היא מספרת, "הוא אכל, החלפתי לו והלכנו לישון. כעבור שעתיים שמעתי בכריזה 'צבע אדום' – משהו שאנחנו כבר רגילים אליו. רצנו לממ"ד, סגרתי את החלון ולקחתי טיטולים, מגבונים וקומקום מים – אני כבר יודעת מה לעשות. פתאום שמעתי קולות של ירי בחוץ, ופה הבנתי שמשהו לא תקין. שלחתי לחברה הודעה בווטסאפ 'מה קורה בחוץ?', וקיבלתי ממנה סרטון של מחבלים נוסעים בשכונה לכיוון תחנת המשטרה עם רכב שעל הגג שלו היה נשק אוטומטי שירה לכל הכיוונים, ושל תחנת האוטובוס קרובה לבית שלי ששם שכבו אנשים שנפגעו מהירי של המחבלים. נכנסתי להתקף חרדה. הייתי לבד עם תינוק, ולא הייתי מסוגלת לטפל בו, לא הייתי מסוגלת לתקשר, לא הייתי מסוגלת לכלום. אני ידעתי מה לעשות. חברה שלי באה אלי מהר וישבה איתי כמה שעות. אחר כך הגיעה עוד שכנה עם כמה ילדים, והיינו כולנו ביחד. אני גרה בקומת הקרקע, והפחד שלי היה שאם הם יירו לכיוון הממ"ד אנחנו ניפגע".

הממ"ד לא אמור להגן עליכם?

"הממ"דים שלנו לא באמת חזקים – היה כבר מקרה של ילד שנהרג בממ"ד – אבל למרות זאת לא היתה לנו ברירה. ישבנו שבעה אנשים בחדר קטן עם מזרון וחצי וזהו. ביום ראשון בבוקר אספקת החשמל והמים הופסקה. לא לקחנו בחשבון שלא יהיה חשמל ולא טענו בלילה את הטלפונים הניידים. נתנו אותם לילדים כדי שיהיה להם במה לשחק. קיבלנו סרטונים שמראים מה קורה בחוץ, ואמרו לנו לא לצאת מהבית. עם האחוזים האחרונים התקשרנו לכוחות ההצלה ולמוקד העירוני אבל לא היה עם מי לדבר, אף אחד לא ענה. זה היה בית משוגעים אחד גדול. בתחנת המשטרה בשדרות התנהל קרב, והמחבלים טבחו בשוטרים. לא ידענו מה קורה ולא היה לנו קשר עם אף אחד. אבא שלי הודיע למשטרה שאני והתינוק נעדרים. מאוחר יותר כרזו בשכונה שיש חלוקת מים. זה היה אחד מהרגעים הבודדים שיצאנו החוצה – כדי לקחת מים ולשאוף אוויר".

דקות ספורות אחרי שבן נעים חזרה הביתה, מחבל הגיע לביתה ודפק על הדלת.

איך ידעתם שזה מחבל?

"ראינו אותו מחלון המטבח. שלחנו מיד הודעה למוקד, צילמנו אותו ולא פתחנו את הדלת. כשחזר החשמל התקשרתי לאבי ואמרתי לו 'אבא, אני פה ואני לא נשארת. אתה מוציא אותי, אתה חייב להוציא אותי'. רבע שעה אחר כך הודיעו לי 'יש לך חמש דקות להתארגן ליציאה'. הדברים היחידים שלקחתי איתי היו טיטולים, מה שנשאר לי מהאוכל של הילד, הבקבוקים שלו ובגדים בשבילו. מהלחץ לא לקחתי משקפיים, לא נעלי ספורט ולא בגדים לעצמי, אפילו לא את עגלת התינוק. לא שמתי לב מה אני לוקחת כי הוקצבו לי רק חמש דקות. יצאנו עם הצבא לבאר שבע, ומשם לצפון. העירייה שלנו הפקירה אותנו. אמרו לי לנסוע לים המלח. עם שלושה ילדים ובלי רכב זה לא ריאלי. אני גם בלי כסף. או שאמרו לי לנסוע לאילת בזמן שכל המלונות שם כבר מלאים. זה היה היום הכי שחור שלי בחיים. פה במלון דואגים לנו ועוטפים אותנו. אין לי מילים להודות להם. קיבלו גם את אבא שלי שהוא נכה מאשקלון ודואגים לנו לכל מה שאנחנו צריכים".

חשבת כבר מה את הולכת לעשות אחרי שתצאי מפה?

"רוב הסיכויים שלשדרות אני לא חוזרת. אני צריכה להסתכל על החיים קדימה. אני יודעת שהיום אני פה ושיש לי עוד שבוע להיות פה, ולגבי העתיד אני עוד אחליט".

לשמעון ועקנין מאשקלון שפר המזל, אם כי קשה לומר זאת כשהבית שלך נפגע משני טילים. "מיום חמישי שעבר אני בצפון", הוא מספר, "הגעתי בשמחת תורה לחגוג אצל אבא שלי שמתגורר בקרית ים. שמענו ששני טילים פגעו בבית שלנו, ואני לא יודע בדיוק מה המצב, אני צריך להגיע לשם ולראות. אני מקווה שהשקט יחזור לאזור. יש לנו בעיה עם הכרה של הממשלה באשקלון כיישוב בקו העימות, ועד שראש העיר שלנו תומר גלאם לא דפק על השולחן, לא הכניסו אותנו לרשימת היישובים מקבלי ההטבות כמו את יישובי העוטף".

ורד בן נעים (צילום: שושן מנולה)