האמן אביהוא בר ציון הלך לעולמו בחג השבועות לאחר מאבק בסרטן הריאות, והוא בן 70. בתחילת שנות ה-80 פתח בר ציון עסק למסגור תמונות במרכז הכרמל וגלריה שהיתה צמודה לקפה הבנק, ולפני קצת יותר מ-20 שנה הוא העביר את שניהם לרחוב מסדה 1. שם הפך המקום למוסד של ממש.
"אביהוא היה אדם מיוחד, חכם ורחב אופקים", מספרת אשתו, הציירת דניאלה רוזנהויז, "הוא היה קורא המון והיה איש שיחה. רבים מלקוחותיו הפכו לחברים שלו. חזרנו לארץ בשנת 1981 אחרי חמש שנים בחו"ל, וכשאביהוא היה בן 30 הוא פתח את העסק למסגור ליד מה שהיה הבאולינג במרכז הכרמל, ובמקביל היתה לנו הגלריה. בתחילת שנות ה-2000 עברנו למסדה, והוא לקח מקום שהיה סגור במשך הרבה שנים והפך אותו למקום מפגש. אנשים היו עוצרים לשתות אצלו קפה שחור. היה לו גם עסק להדפסי משי בעין הוד – הוא היה איש אמנות אבל לא איש מסחר. הוא היה יכול לעשות דברים שאנשים לא ידעו לעשות, וגם תרם תמונות לארגונים שונים ולמוסדות צדקה".
עוד מספרת דניאלה שבעלה "עבד כל עוד הוא עמד על הרגליים. זה היה מדהים. תוך כדי טיפולים כימותרפיים ואימונותרפיים הוא היה נוהג לעבודה ומשתדל להיות שם ולעשות משהו. המקום היה יקר לו כל כך, עד שכמה ימים לפני שהוא נפטר וכשהוא בקושי נשם הוא אמר 'אם אצליח – אחזור לעבודה'. הבן הקטן היה מחזיר כסף ללקוחות על עבודות שאביהוא לא הספיק לעשות. אני זוכרת שביום שבו הוא אושפז ועבר לטיפול נמרץ, היו לו שני ליטר מים מסביב לריאות וליטר מים מסביב ללב, ובוקר אחד הוא הלך לדואר בעצמו, אני לא יודעת איך, כדי לשלוח חבילה שהוא הבטיח ללוקח. אומנים היו באים במיוחד אליו מכל הארץ. העסק לא היה פעיל בחודש וחצי האחרונים, מאז שאביהוא כבר לא הצליח לעמוד על הרגליים".
ברי בר ציון, אחיו של אביהוא: "הוא היה איש כפיים אבל גם אמן. הוא היה לוקח בדים ותמונות שלא היית זורק לעברם מבט והופך אותם ליצירה שהיית מתגאה לתלות אותו על הקיר. בגלל זה אנשים באו אליו שוב ושוב. אגב, מה שתמיד שעשע אותי זה שהוא היה עיוור צבעים באופן חלקי והיה לו קושי באבחנה בגוונים, ובכל זאת הוא עשה התאמות צבעים מדהימות".
רוצים להישאר מעודכנים?
ד"ר אורה גזית, צלמת ומנהלת פסטיבל "הליכות ג'יין", הכירה את בר ציון בתחילת שנות ה-90. היא מגדירה אותו חבר לדרך שסייע לה בהתפתחותה כצלמת. את כל ההדפסות ואת כל המסגרות לעבודות שלה הוא היה זה שהכין בסטודיו שלו, גלריית אמן שמו.
"מעבר לעבודה המקצועית שחיברה בינינו, אביהוא תמך מאוד בדרך שלי ועודד אותי", מספרת גזית, "במשך שנים לא מעטות היתה לי חנות שבה מכרתי את העבודות שלי, והוא היה עצוב מאוד כשסגרתי אותה. הגענו לגור בחיפה בראשית שנות ה-90, ובמקרה נקלעתי לגלריה שלו. מאז כל הבית שלי מלא במסגורים שלו ולא עזבתי אותו. לא היינו חברים, אבל אני בהחלט יכולה להגדיר אותו חבר לדרך. הוא היה איש שיחה מעניין, ותמיד היה כיף להיכנס אליו. עצוב לי מאוד שהוא נפטר, הוא לא היה אמור ללכת בגיל כזה. חבל לי, הוא היה איש מוכשר מאוד".
צילמת אתמול את הגלריה, ונראה שהיא ריקה.
"הפעם האחרונה שבה הוא מסגר לי תמונה היתה לפני כמה חודשים, והבנתי שהוא היה חולה. היה לי מאוד חשוב להגיע לשם ולצלם כי מקומות כאלה נסגרים מהר מאוד ומחסלים אותם אחרי שאנשים הולכים. הרגשתי שאני חייבת לצלם את המקום כדי שיהיה לי תיעוד כי המקום הזה הוא חלק מהחיים שלי. כשהגעתי לשם הופתעתי למצוא מקום נטוש וללא שלט. גם אתר האינטרנט שלו כבר לא באוויר. מהרשתות החברתיות למדתי שיש עדיין הזמנות פתוחות ושהמשפחה אמרה שהיא תטפל בהן. זה מצביע על כך שההתדרדרות במצבו היתה מהירה. בסטודיו שלו היה אביהוא מוקף בבני המשפחה מתוך פורטרטים שאשתו דניאלה ציירה. אגב, בתמונה שצילמתי מוצג בחלון הראווה ציור שהיא ציירה, ובו אביהוא נראה נח, אולי ישן. לנוכח ההתפתחויות האחרונות, אפשר לתת לציור יותר מפרשנות אחת".
הסטודיו הנטוש גלריית אמן ברחוב מסדה (צילום: אורה גזית)
גילה לבני זמיר: "אביהוא היה מוסד של אמנות ומסגור, אבל לפני הכל הוא היה אוהב ושוחר אמנות אמיתי ובעל מלאכה-אמן מהסוג שכבר קשה למצוא. הוא היה בעל רגישות וקפדנות לפרטים הקטנים שמעניקים את הכבוד הראוי ליצירת אמנות בעת שממסגרים אותה. בעלי ואני הכרנו אותו כשהוא פתח את החנות במרכז הכרמל בתחילת שנות ה-80, ואנחנו למדנו עיצוב גרפי במכללת ויצו. אביהוא היה בוגר לימודי אומנות בבצלאל, וכשהוא ואשתו חזרו מארצות הברית הוא פתח את חנות המסגור שהיתה ברמה שלא היתה מוכרת ומקובלת באותן השנים. היינו סטודנטים והוא הזמין מאיתנו לוגו ועיצוב תדמית תחת השם 'אמן'. כך התיידדנו והפכנו לקוחותיו הנאמנים. הוא הפנה אלינו לקוחות, וכך נוצרו בינינו גם קשרים עסקיים. לאחר כמה שנים עבר אביהוא לרחוב מסדה כשהרחוב רק התעורר".
לדבריה, בר ציון עסק ביזמות של הדפסים והיה עמוק בתוך עולם האמנות: "הוא היה איש של פעם, אדם אינטליגנט, נעים הליכות, איש תרבות ושירותי מאוד. חנות המסגור וההדפסים שלו היתה מוסד שצלח את השנים ואת השינויים הטכנולוגיים, הכלכליים והחברתיים, לא מעט בגלל הקשר האישי שלו עם הלקוחות. עם השנים נולדו לנו ילדים, וגם הם הפכו ללקוחות שלו. רצף חיים מתמשך של עשרות שנים באותו מקום ובאותה שכונה זה לא מובן מאליו בתקופתנו. עבורי הוא דמות מיתולוגית שחיברה אותי להתחלת חיינו כמשפחה צעירה ולבניית הסטודיו שהיה לנו. אביהוא היה דמות יציבה ובטוחה מהשכונה ומומחה בתחום עיסוקו. מותו גדע זאת והותיר חלל. הידיעה על מותו הכתה בי ומילאה אותי צער".
הלווייתו של אביהוא בר ציון תתקיים היום (ראשון) בשעה 14:00 בבית העלמין תל רגב.
תגובות