"בכיתה רק צוחקים ויורדים עלי, כבר לא יודעת אם יש לי חברים"

"נראה לי שהגיע הזמן לשתף אתכם. אז הרוב פה יודעים מה אני עוברת בחיים שלי. אני לא יכולה יותר לסבול את החיים שלי. בקושי רוצה לחיות. נמאס לי. געגוע הכאב שיש לי. חצי שנה עברה מאז שאבא שלי נפטר, והקושי לא נגמר. בכיתה שלי רק צוחקים עלי ויורדים עלי, ואני כבר לא יודעת אם יש לי חברים. החרא הזה שנקרא חברים – אני כבר לא בטוחה אם יש כאלה. היום היה לי את היום הכי קשה מאז המוות של אבא שלי, אבל זה כבר סיפור אחר. כל כך קשה לי שאני כבר לא יודעת מה אני ואיך. אבל ציפיתי שיהיו כמה ילדים שלפעמים ישאלו, ידברו איתי על זה. הילדים שציפיתי מהם, שהם לא הרבה, רק בודדים שאלו השאר רק הקשיבו ולא דיברו.

"אז צוחקים עלי ועל הנושא שלי הפרטי. ביקשתי לעבור כיתה אבל לא עשו עם זה כלום. כואב לי לריב עם אנשים שחשובים לי. פאקינג עברה חצי שנה ואין שינוי מהם. אני לא יודעת אם יש לי למה לספר כי בסופו של דבר זה לא מעניין אף אחד למה אני חושבת ככה, כי זה מה שקורה וזה מה שנחשב כנראה מגניב. אז כנראה מגניב לצחוק ולרדת עלי אבל זה מביך וגם מציק וכואב. וכמה אני בוכה בלילה או בבוקר, או החיוך שאני מזייפת בבית ובבית ספר. חיבוקים לא עוזרים לי. בקושי יש לי עם מי לדבר על הרגשות שלי כי אומרים 'את משוויצה בזה שאבא שלך מת' או 'זה שאבא שלך מת לא הופך אותך למלכה', וגם, וזה המשפט שהכי כאב לי, 'אני אירק ואשתין על הקבר של אבא שלך'. אף אחד לא יודע מה זה לשמוע את זה, וכן, אולי קצת לבכות, אבל בא לי לצרוח, ויש ילדה כלואה שם ורוצה לצאת. ובית בספר לא עשה עם זה יותר מדי, ולא ביקשתי. אני ליטרלי מקנאה בילדים שיש להם אבא. אני הייתי 'הקורבן האחרון', רבתי עם אבא שלי שבוע לפני שהוא נכנס לבית החולים. אני אפילו לא קרובה לסיים מה שקורה כאן, אבל מה שיש לי עוד להגיד זה 'היי, אני הייתי ליה, ואין לי את החיים המושלמים שכולם חושבים שיש לי".

את הפוסט המטלטל וקורע הלב הזה כתבה ליה הלוי, רק בת 13. לפני כחצי שנה נפטר אביה בגיל 49, ונוסף על הכאב הטרי שרק הולך וגובר, חווה ליה הצקות קשות מצד חבריה לכיתה. החרם עליה החל עוד לפני הטרגדיה, ואחריה התווספו להצקות גם אמירות פוגעניות שמערבות את מותו של האב. ליה החליטה שזה הזמן לחשוף באומץ את שעובר עליה, ובצעד לא מובן מאליו העלתה פוסט לחשבון האינסטגרם שלה.

מאז המוות משתפת אורלי הלוי, אמה של ליה, בדף הפייסבוק שלה את הגעגועים שאינם פוסקים, ואת הקשיים שחווה המשפחה. אתמול (שבת) היא שיתפה את הפוסט של בתה, לבקשתה, במטרה להעלות את המודעות לחוויות הקשות של ילדים שחוו טרגדיה במשפחה וליחס שהם מקבלים מחבריהם לכיתה.

"זה מה שהבת שלי ליה העלתה לסטורי באינסטגרם, והיא ביקשה שאעלה את זה גם פה", כתבה האם בכאב, "את הכי גיבורה שיש. מותר לך להיות עצובה ומותר לך להיות שמחה. החיים אף פעם לא יהיו מושלמים, אבל את יכולה להפוך אותם להכי מושלמים שאפשר, אני אשתדל לתת לך את מה שאת צריכה וזקוקה לו. ואבא תמיד איתך, מי כמוך יודעת. הוא הוכיח לך את זה לא פעם ולא פעמיים. את גם יודעת שהיית האהבה הגדולה שלו והאושר שלו והסיבה שלו לחיים, והיה לו הכי חשוב שתהיי מאושרת. אז בשבילו ובשביל עצמך, אהבה שלי, תאפשרי לעצמך להיות מאושרת. אני ואבא הכי גאים בך, תמיד היינו ותמיד נהיה".

ליה ואורלי הלוי

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

בשיחה עם "כלבו – חיפה והקריות" מספרת הלוי: "הבת שלי לומדת בכיתה ו', והיא עברה סוג של חרם לפני המוות, בתקופה שבה אביה היה חולה, ונכנסו בה מכל הכיוונים. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות והרמתי את הילדה, אבל אז בעלי מת. בהתחלה הכל היה טוב ויפה, וכולם עטפו. ילדים שחווים אובדן הם שקופים מאוד במערכת החינוך. זאת לא רק הבת שלי, הרבה משפחות חוות את זה. מערכת החינוך לא יודעת איך להתמודד ואיך להכיל את זה. היא גם לא מעבירה את זה הלאה בצורה מוחשית לילדים, נקרא להם 'הבריונים', שיוצרים את המצב הזה בכיתות".

לדבריה, שבועיים אחרי תום השבעה חזרה ליה לבית הספר, וכעבור זמן קצר חזרו גם ההצקות: "הכל חזר על עצמו ואפילו התעצם. בעקבות הפוסט שלי זומנתי היום לבית הספר. נראה שהם לקחו את הנושא יותר לתשומת לבם, אבל מה שבאמת הפריע להם זה שכתבתי על המקרה במדיה החברתית. אמרתי להם 'פניתי אליכם ולא טיפלתם, בצורה הזו אני יכולה להגיע להורים ולילדים שחווים את אותו הדבר'. זה לא יכול להמשיך ככה. זה לא רק בקטע של לרדת עליה ולהגיד לה שהיא צומי ולהגיד אמירות על אבא שלה – זה מעבר. זה לרדת עליה גם בהיבט הפיזי. היום היא גם היתה בפגישה בבית הספר ואמרה שהיא עושה את זה לא רק בשביל עצמה, אלא גם בשביל ילדים אחרים שאין להם את האומץ לקום ולדבר. היא ביקשה גם ממני לשתף את הסטורי שלה. היא אמרה לי 'אמא, את מכירה הרבה אנשים, תעלי את זה בפייסבוק'. והיא קראה את התגובות של האנשים, וזה עשה לה טוב. היא הרגישה שהיא לא לבד".

הפוסט של הלוי זכה לתגובות רבות, ולדבריה, זו היתה כוונתה – לחשוף ולהעלות מודעות: "אני רוצה שההורים יהיו יותר נגישים לילדים, שהילדים יהיו יותר נגישים להורים, שתהיה תקשורת, שלעולם הרגשי יהיה מקום. ההורים לא מדברים והילדים לא משתפים, הכל מתנהל במדיות החברתיות ובטלפונים הסלולריים. הכל קורה מתחת לפני השטח ואז מגלים יום אחד שאופס… ילד התאבד. ליה היא ילדה אמיצה מאוד, היא לביאה, ובזכות זה היא החליטה לפרסם את הפוסט. היא רצתה שילדים יבינו מה זה אובדן ויסבירו להם מה הם רגשות, ושמספיקה מילה אחת שיכולה להיות פוגענית מאוד".

בעקבות המקרה של בתה, הגתה הלוי רעיון: "אני רוצה ליצור פלטפורמה לילדים שחווים אובדן, והמערכת לא יודעת איך להכיל את זה. אני מטפלת אישית, מאמנת ומתקשרת כבר יותר מ-20 שנה בארץ ובעולם, ואני רוצה לנסות לעזור לילדים האלה לצאת מהמצוקות שלהם. גם ילדים שפוגעים הם בעצמם עוברים סוג של מצוקות. יש להם דימוי עצמי נמוך שמביא אותם לרדת על אחרים, ואולי אפשר לעזור גם להם. הרי בני הנוער של היום הם הבוגרים של המחר".