מתנ"ס רמות ברמת אלון יארח בערב יום השואה "זיכרון בסלון" מעט שונה. זו לא תהיה עדות של מי ששרד את התופת, אלא נקודת מבט אישית של מי שנושאת כל חייה את שם המשפחה "סנש". רקפת סנש שקילר, היא נכדתו של גיורא סנש, אחיה של חנה, והיא תספר ממקור ראשון, מה זה בעצם לגדול עם שם משפחה כל כך מחייב, מי היו סבה וסבתא רבתא שלה, אימה של חנה סנש, שנפטרו בהפרש של שלוש שנים, כשהייתה נערה.
"השם סנש הולך איתי כל החיים, השארתי אותו גם לאחר שנישאתי", היא מספרת ל"כלבו – חיפה והקריות", "זה תמיד היה חלק ממני, אך רק בשנה האחרונה התחלתי לדבר על כך יותר".
סבתא רבתא קטרינה סנש וילדיה, גיורא וחנה (צילום: אוסף משפחתי, הספרייה הלאומית)
מה עורר את הצורך שלך לדבר?
"התובנה או ההבנה שאני מכירה שתי דמויות שחנה הכירה. את סבא שלי, גיורא, שהיה אחיה, ואת סבתא רבתא שלי, קטרינה, אימה של חנה. הרגשתי שאם אני לא אספר עליהם, על הדמויות שהיו חלק מחייה, אף אחד כבר לא ידע עליהם. פתאום הבנתי, שאם אני לא אשפוך עוד אור ואספר על הבית שבו היא גדלה, אז הדור אחריי וילדיי כבר לא יוכלו לספר. על חנה אפשר לקרוא בספרים, גם אני למדתי עליה מתוך קריאה ומהמקור המשפחתי שלי. אז אולי קראתי עליה יותר מאחרים ואני יודעת יותר מאדם ממוצע – על אף שלא הכרתי אותה מן הסתם – אבל מה שהביא אותי להחלטה זו העובדה שבשנה שעברה, כל האוסף המשפחתי עבר לספרייה הלאומית".
למה זה היה הטריגר?
"ראיתי את החומרים, את כל מה שחנה כתבה, את כל מה שהשאירה אחריה. ראיתי את הכל בעיניי, נגעתי בדפים, ביומנים שתמיד היו מאופסנים איפשהו. פתאום לגעת בדברים, זה עושה משהו. כך הבנתי שאני רוצה לדבר יותר על הנושא".
לאורך השנים, כשאמרה את שם משפחתה, או כשחתמה על מסמך, התגובה "יש קירבה?" לא איחרה לבוא. בעבר התשובה החיובית ריגשה יותר ואנשים היו שואלים לפשרו של הקשר. היום, כך מעידה סנש שקילר, ההתרגשות פוחתת. ולכן היא החליטה לספר.
"זה לא שכל היום דיברו על חנה בבית", היא אומרת, "זה לא היה משהו יומיומי. כשראיתי בעיניים את הכמות של החומרים, תמיד ידעתי שיש בארון של סבתא דברים, זה פתאום מעורר משהו".
גיורא וחנה סנש בילדותם (צילום: אוסף משפחתי, הספרייה הלאומית)
סבא לא סיפר?
"לא כל כך. מולנו, הנכדות, לא. הוא נפטר כשהייתי בת 20, שלוש שנים לאחר אימו, שנפטרה בגיל 96 בשיבה טובה. הם לא דיברו, אבל ראית את חנה בכל מקום. הספריות היו מלאות בספרים ותמונות. לסבא היו מגיעים הרבה אנשים כדי לשמוע על חנה. אני זוכרת שהוא היה עוזר לכל מיני אנשים שחקרו בנושא, אם זה לטלוויזיה או לסרטים. הוא ואימא שלו היו הכתובת לבוא ולשמוע עוד דברים על חנה. ביום-יום, הוא היה סבא רגיל שמשחקים איתו. זה לא משהו שהונח לנו על הכתפיים. אני ושתי אחיותיי לא גדלנו עם תחושה שאנחנו צריכות להיות כמוה או ללכת אחריה וטוב שכך. רק לסחוב את שם המשפחה זה הספיק".
רוצים להישאר מעודכנים?
ספרי על אימא שלה.
"הייתה לי הזכות להכיר אותה עד שהיא נפטרה כשהייתי בת 17. היום בדיעבד יש לי המון שאלות שאני רוצה לשאול, כי בתור בן אדם בוגר הייתי רוצה להבין יותר. בתור נערה מתבגרת ידעתי שחנה סנש הייתה גיבורה ואמיצה ושדמותה הפכה למיתוס. לאט-לאט, כשאת נחשפת יותר, את מבינה את כל המכלול, ואכן היא הייתה גיבורה ואמיצה, אבל היא הייתה הרבה מאוד דברים אחרים, ואת זה אני מנסה להביא בהרצאה. חלק ממה שאני רוצה לדבר עליו, זה המקום של מי היא הייתה בתור ילדה ונערה. בסופו של דבר היא השאירה אחריה הרבה כתובים וזיכרונות, לא שהיא ידעה שכך יהיה הסוף שלה. היא הייתה בעלת אישיות מיוחדת, כתבה המון, ידעה להביע את עצמה בכתב בצורה נפלאה, ביומן, בשירים ובהמון מכתבים שנכתבו לאחיה ואימה כשהיא הייתה בארץ. כל הזמן אנחנו לומדים עליה עוד ועוד, כשמתרגמים מכתב או חושפים משהו חדש. כך אנחנו לומדים עוד על המשפחה שלנו, והלימוד עדיין לא הסתיים. יש עוד הרבה כתובים לא מתורגמים".
חנה סנש בת 18 (צילום: אוסף משפחתי, הספרייה הלאומית)
זו פעם ראשונה שתשתתפי ב"זיכרון בסלון".
"בשבילי, 'זיכרון בסלון' זו הזדמנות. אני משערת שיבוא קהל מעורב, של מבוגרים וצעירים, ואני אביא את הסיפור מהמקום האישי שלי, על סבתא רבתא ועל סבא שלי ועל החיבור עם חנה. בדרך כלל כששואלים מי הייתה חנה סנש יודעים שהיא צנחה, יודעים שהיא גיבורה, יודעים שהיא כתבה את 'הליכה לקיסריה'. זה בערך מה שיודעים עליה. זה בסדר, אני לא אומרת זאת כביקורת. אבל אני שמחה להביא עוד צדדים על המשפחה, להראות תמונות שפחות מכירים. בכתובים מדברים על חנה עד שהוצאה להורג בגיל 23, ולמעשה לא יודעים על מה קרה עם קרוביה משנת 1944. לדעתי, רק כך אפשר להביא את הסיפור שלה בצורה יותר מלאה. אני מביאה זווית ראייה שונה, של דור שלישי. כמו שכבר אמרתי, לא הכרתי אותה, אין לי מה לספר עליה מהיכרות אישית, אלא רק ממה שקראתי, ממה שחוויתי בבית, ברמה של להיכנס לסבתא רבתא שלי בבית האבות ולהרגיש שזה חדר שונה מכל חדר שהייתי בו אי פעם מאז ועד היום, כי הקירות דיברו. את נכנסת למקום ואת מקבלת הרגשה אחרת בגוף, זה מה שהיה לי בתור ילדה עד גיל 17 כשהייתי נכנסת לחדר. זה מה שאני מספרת ב'זיכרון בסלון'".
"זיכרון בסלון", מתנ"ס רמות, זאב וילנאי 2, רמת אלון. הכניסה חופשית, ברישום מראש באתר.
תגובות