אין כמעט מי שלא מכיר את השלטים שמכסים זה יותר מעשור את צומת מקסים בואכם חיפה מהצד של נווה דוד. אולם לא רבים יודעים, אבל מאחורי השלטים האלה עומד סיפור קשה של חייל צה"ל שנפצע בפיגוע. כעת מבקש חבר המועצה ניר שובר להקל על סבלה של המשפחה.
שי אל אלון היה בשנת 2001 חייל צה"ל. באחד הימים, כשעשה את דרכו לביתו במנהרת בלפור בהדר, הוא הותקף על ידי שלושה מחבלים מג'נין. הם דקרו אותו בצווארו וניסו לחטוף את נשקו. האירוע הטראומתי משפיע על חייו עד היום, בחלוף יותר מ-20 שנה. לטענת אלון ומשפחתו, משרד הביטחון לא דואג לאלון לטיפול נאות, ובמחאה הוא החליט להתמקם באוהל בצומת מקסים בתקווה שמי מהרשויות תרים את הכפפה ותסייע לו להשתקם. אלא שעד היום זה לא קרה. הרשויות לא סייעו, ולא פעם עיריית חיפה שלחה פקחים למקום במטרה לפנות את אלון. המחזות האלה צולמו ופורסמו ברבים וגררו ביקורת קשה נגד העירייה.
"המגורים" של שי אל אלון בצומת מקסים זה יותר מ-10 שנים (צילום: ניר שובר)
להצעה לסדר שהגיש שובר השבוע הוא מצרף את פניית המשפחה, כפי שהתקבלה אצלו, וכך נכתב בה: "אנו פונים אליך בבקשה לעזרה בהולה ביותר. שמי שלומי אלון, ואני אח של שי אל אלון, נכה צה"ל שמוחה עם משפחתו כבר 15 שנים בצומת מקסים. בשנת 2001 בשכונת הדר נתקל אחי בשלושה מחבלים מג'נין. כשהם ניסו לחטוף ממנו את נשקו, הוא התנגד כדי למנוע אסון רב נפגעים, ולמעשה הקריב את עצמו. הוא נדקר בצווארו, מרחק קטן מהעורק הראשי, למזלו או לא למזלו".
עוד נכתב בפניית המשפחה: "מאז במשרד הביטחון מתעלמים מזכויותיו ורק מיהרו לפוצץ אותו בכדורים פסיכיאטריים. כשהוא החל להרגיש שהוא רדום ושאינו יכול לתפקד, הוא הבין שזו לא הדרך, אבל החל לסבול מפוסט טראומה וכל מה שהמחלה נושאת עימה – חרדות ודיכאון, מה שהוביל לשלושה ניסיונות התאבדות. הוא החליט לשבת באוהל ולמחות נגד התנהלות משרד הביטחון, כשמשפחתו לצידו, תומכת ולא עוזבת. ככה, בתקווה שהסיפור ייפתר, חלפו להן שנים בסבל מתמיד, הן מבחינת המצב הכלכלי והן מבחינת החום הנורא בקיץ והקור והגשם בחורף… אף אחד אינו מואיל בטובו להתעניין או לנסות להגיע להידברות. פשוט מתעלמים.
"בהמשך הזמן החלו פקחי עירייה להגיע ולהרוס כל מה שבא ליד – האוהל, המזרנים וכל מה ששימש את המשפחה למחייתה הבסיסית. אז גם החלה המשטרה להגיע, וממש להטריד, לפגוע ולזלזל כאילו מדובר באחרוני העבריינים. מאז ועד היום הם מונים 13 שנים של ייסורים רצופי כאב, עלבון וחוסר כבוד… אני כותב כאח שרואה איך המשפחה נרמסת, דועכת ומתפרקת נפשית ופיזית. המצב הוא בלתי אפשרי ולא הגיוני במדינה מתוקנת… זה לא אמור להיות ככה. מה גם שאימי – מאז ששהתה שם בחוסר תנאים היגייניים, בחום ובקור, עם הרבה עצבים וכאב שנשאה עימה – חלתה. אני פונה לכל מי שבו טיפת חמלה להביא סוף לסבלה של משפחה שלמה".
רוצים להישאר מעודכנים?
שובר, שהסיפור נגע לליבו, כותב בהצעה לסדר: "לאור הסיפור החריג והנדיר אני מבקש ממועצת להצביע על שתי הצעות: להנחות את חברת שיקמונה לאתר דירה מתאימה להורים שגרים בדיור ציבורי, בדירה ישנה מאוד שנמצאת במצב קשה בכניסה לשכונת וואדי ניסנאס, מה שמכביד על ההורים הלא בריאים ועל אם המשפחה שחולה בסרטן;
"ההצעה השנייה היא שמועצת העיר תנחה את אגף הנכסים ומינהל הנדסה לאתר שטח עירוני בסמיכות למקום המחאה ככל האפשר, ואם לא, נציגי מנהל הנדסה יאתרו שטח כחלופה ראויה או חנות שממנה המשפחה תוכל להביא את פרנסתה עד שיימצא הפתרון מול משרד הביטחון, ובכך להתחיל את שיקומה של המשפחה שכבר הפכה לנוף ול"בעיה של כולנו".
ל"כלבו – חיפה והקריות", אמר שובר: "חשוב לציין שהבקשה שלי היא הומניטרית וחשובה. אנו חברי מועצת העיר צריכים להיכנס למקום שבו משרד הביטחון נכשל. זה תפקידנו כנבחרי ציבור. היו תקדימים עירוניים רבים להקצאה של נכסים עירוניים (קיוסק, דוכן בשוק, חנות), וכך בשנות ה-70 וה-80 שיקמו משפחות עם מקרי רווחה קשים, אסירים משוחררים, פגועי נפש, אנשים עם מוגבלויות, נכי צה"ל ועוד…".
יעקב
מועצת העיר איננה הכתובת לפיתרון הבעיה.
הכתובת היא—–עובדת סוציאלית :
עליה לבדוק עם עורכי-דין מתנדבים, באם מגיעים לאיש, זכויות ממשרד הביטחון.
במקרה ולא, אזי, העובדת הסוציאלית חייבת לבדוק כיצד ניתן לשפר את מצב האיש.
דבש
עוד נסיון לרקוד על הדם ועל מוכי גורל