במשך לא פחות מ־12 ימים התנהלתי בעירנו בחירשות חלקית. אחת מאוזני נסתמה לאחר שחייה בבריכה, אך שלא כמו במקרים דומים רבים שכאלה, לא הועילו לא קפיצות על רגל אחת והטיית הראש, לא ניקוי אובססיבי במקלון אוזניים, לא תיפוף קפריזי עם כף היד על התנוך ולא סגירת חלל האוזן בוואקום כדי לפתוח את הסתימה כמו פתיחת סתימה בסיפון של כיור.
דבר לא עזר. האוזן נותרה אטומה לחלוטין, ואני התהלכתי לי בביתי וברחוב ונהגתי במכוניתי בתחושת אימה ופחד כמי שאטם אוזניים נתחב עמוק מדי לתעלת אוזנו ונתקע לו שם חרישית, מסרב לצאת. המחשבות התרוצצו בראש ללא הרף: ומה אם לעולם תישאר האוזן אטומה? מה אם איזה קרום התפתח לו שם וגדל והוא אוטם את התעלה ואינו מאפשר לגלים לחדור? מה אם אני מפתח חירשות כך לפתע? ואולי בכלל זה רק סימפטום לבעיה רפואית אחרת, חמורה הרבה יותר?
ביקור אצל רופאת המשפחה הרגיע מעט את החששות. היא בחנה את התנוך באמצעות אוטוסקופ וזיהתה מיד כי התפתחה שם דלקת. היא רשמה טיפות ונתנה הוראות שימוש ואמרה כי אם תוך שלושה-ארבעה ימים לא אבחין בשיפור במצב, שאגיע שוב.
חלפו שלושה, ארבעה וגם חמישה וששה ימים, ודבר לא השתנה. מצד אחד לא חשתי בכל כאב, אך מצד שני גם לא חל כל שיפור. האוזן נותרה אטומה. ושוב צצו המחשבות והחרדות והפחדים.
12 ימים חלפו כך. 12 ימים של תסכול, אימה, שמיעה רופסת וזעם אצור שחושב להתפרץ בכל רגע. 12 ימים עד שרופא אף-אוזן גרון שבדק את אוזני הכריז מיד ובלא כל היסוס: שעווה! גוש שעוות אוזניים גדול במיוחד שהתגבש בתוככי תעלת אוזני הוא שחסם את התעלה ומנע לחלוטין את כניסת גלי הקול. כחצי דקה אחר כך הכל היה כבר מאחורי. שמיעתי שבה אלי.
בעשר הדקות שחלפו לאחר מכן חשתי כאילו זרם מים אדיר הפורץ ממפל אימתני עומד לשטוף אותי בכל רגע. הוא נשמע בעוצמה כה חזקה ובצלילות מרשימה עד שלא יכולתי שלא להעיף שוב ושוב מבט אחורנית בניסיון לאתר את מקור המים. אבל לא היה מפל ולא מים. אוזני תעתעה בי. אחרי קרוב לשבועיים שבהם היא היתה אטומה לקולות, פתיחתה בן רגע גרמה לתגובה של העצמת צלילים וקולות. כל רחש זעיר וזניח, כזה שאוזן ממוצעת של אדם אינה אמורה כלל לשמוע, הועצם לכדי רחש של מפל גועש.
רוצים להישאר מעודכנים?
שמיעה היא חוש טבעי ומולד שאין אנו נוטים להקדיש לו תשומת לב ראויה מספיק. כמו כל דבר שאנו נולדים עמו, אין לנו כל יכולת להעריך את מידת חשיבותו עד שאנו חשים בחסרונו. וכשאנו שבים ומוצאים אותו לפתע, לאחר פרק זמן ארוך יחסית שבו נאלצנו לחיות בלעדיו, או אז כל רגע מקרי של שימוש בו נדמה בעינינו לשעה ארוכה, וכל גל שנקלט בו נדמה לסופה.
במקרה הפרטי שלי, השמיעה אבדה לי זמנית שלא מבחירתי. אבל יש מקרים שבהם בוחרים אנשים במודע ובמכוון לא לשמוע ולא להקשיב. הם מסרבים להקשיב כי הם משוכנעים שהידע כולו מצוי אצלם והם לבדם יודעים בכל רגע נתון מה צריך ומה לא צריך לעשות. כשמדובר באדם פרטי שמנהל את חייו, אטימותו היא בעיה אישית שלו. אך כשמדובר בנבחרי ציבור זו כבר אופרה אחרת.
עוד לפני היכולת לקבל החלטות, התכונה החשובה ביותר למנהיג היא היכולת להקשיב. פשוט להקשיב – ליועצים, למומחים, לבעלי העניין וגם לתושבים מן המניין. להקשיב לבעלי העסקים כשהם מבקשים שיימצאו להם פתרונות לפני שסוגרים להם את הרחוב; להקשיב לסטודנטים ולבעיותיהם לפני שמחליטים ליטול מהם זכויות; להקשיב לתושבים לפני שמנחיתים עליהם החלטות שמשפיעות על חייהם; כך, באופן כללי, להקשיב. להקשיב לכמה שיותר קולות ולכמה שיותר דעות בטרם מתקבלות החלטות.
אוזן אטומה היא נכות חלקית כשהיא אוזן ממשית. אך כשאוזנו של שליח הציבור אטומה לקולות העולים מהרחוב ומהלשכות ומהחדרים, התוצאה היא קשיים של ממש בתפקוד הכללי.
12 יום נדרשו לי כדי לשוב ולשמוע. כמה חודשים וכמה שנים יחלפו עד שבלשכות שבחסן שוכרי ייפתחו הסתימות באוזניים?
נחכה לבחירות הבאות לכחלון או מזוז
תלמדו משהו חשוב אקדמאים עם תואר שלישי ומעלה מקומם באקדמיה ולא בפוליטיקה ובעשיה ציבורית.
שרי
עינת קליש רותם לא ראויה לתפקיד אותו גנבה במרמה.
היא מיישמת דיקטטורה בולשביקית ומחזירה אותנו 50 שנה אחורה.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
וואוו איזה יופי נשמה אתה בעצם סתם חרדתי, כתבה על כאב אוזניות, יצאתי עם כאב עיניים. . אולי אני מפתח משהו. . דיבור ישיר עדיף מעקיף. . אף אחד לא אוהב ציניקנים.
תחליף את האוזן בתחת.
ואז תצא לך כתבה מאוד מושכלת. אפילו עם קולות של חצוצרה!
מדינת תל אביב
אתה בנאדם אובססיבי ושלילי