במהלך עיון בפוסטים ברשתות החברתיות אני נתקל מדי פעם במניפסטים העוסקים בחיפה, של חיפאים וחיפאים לשעבר, שמרגישים צורך עז להביע את מורת רוחם מהאופן שבו העיר מתנהלת ונראית. בעבר זכו להד מסוים תלונותיהם של דובר העירייה לשעבר עידו מינקובסקי (“החיפאים הם היחידים שהפכו את ההתבכיינות למחלה סופנית בגלל רגשי הנחיתות”), ושל איש יחסי הציבור ברק רום (“אין שמחה בחיפה, אין כיף, אין התפתחות, צמיחה, התחדשות. עיר עצובה”). השבוע היה זה פוסט של פרופ’ עוז אלמוג, שמן היציע האקדמי משקיף על הדר ורואה את “העזובה וריקבון הבתים, החנויות הנטושות, האוכלוסייה הענייה ומיעוט העוברים ושבים”. הוא ספק מקונן על כך ש”בשעה שבתל אביב ‘חמישי שמח’ בחיפה שומם להדהים”. כמו האחרים שנזכרו הוא חש “קדרות מעיקה ששורה בכל”, ומחרה-מחזיקה עירית לינור בתגובה לפוסט שלו: “עיר ריקה ויפה ועצובה”. יש לאלמוג גם ניתוח שמבהיר בבת אחת את הסיבה לתלאובות העיר: “יונה יהב וחבר מרעיו שרפו את העיר עוד לפני השריפות בבתי הזיקוק, בכרמל ובכרמלית”.
איש לא יכול להחשיד אותי בהיעדר ביקורתיות כלפי המערכת העירונית או כלפי האופן שבו מתייחסים גופים ארציים לחיפה, אבל אני מבקש לטעון כאן שאותם “קדרות מעיקה”, “התבכיינות” או “היעדר צמיחה” חיים קודם כל בעיני המתבוננים. כמי שמכיר לא רע את ההתרחשויות בעיר התחתית ובהדר, שאלמוג מתייחס אליהן בביטול, אני רואה התפתחות מרהיבה. אירועי תרבות כמו תערוכות, ערבי שירה והשקות של ספרים מתקיימים במרחב שבו יש די מסעדות ובארים כדי להתחרות עם כל מתחם עירוני תל אביבי, אם חייבים להשוות. אבל האלמנט הכמותי, שעליו שמים דגש הכותבים שלעיל, הוא משני. גם הדר וגם העיר התחתית מאוכלסים במקומות עם אופי מרתק. לא ראיתי אף אחד מיושבי היציעים הנזכרים בבורדל הנפלא, רוחש האנרגיות החושניות, בפלסטר המצוין והעדכני, ובקבריט המדהים למראה והמפעים מוזיקלית, אם לציין רק את המקומות שהם אנדרגראונד מובהק.
בכל שנותי בתל אביב לא שמעתי ערבית בפאב
מי ששפר עליו מזלו והצליח להידחק השבוע לחלל הפנימי של פאב הדאנק ביום ההולדת ה־19 של המקום לא יבין בכלל על מה מדבר אלמוג. מהשעה 12:00 ועד השעות הקטנות של הלילה היו המקום והרחבה שמולו גדושים דורות של מבלים שוחרי המקום. אבל כאמור, המרכיב הכמותי הוא משני. הדאנק היה המקום שעיגן אותי בחזרה לחיפה אחרי כמעט 20 שנות בליינות אינטנסיבית בתל אביב, ואחת מהסיבות המרכזיות לכך היא ההטרוגניות של אוכלוסיית המבלים בו. עברית אינה דומיננטית בו יותר מערבית, ורוסית אינה מוקצית. בכל שנותי בתל אביב לא שמעתי ערבית בפאב. גם לא רוסית ואמהרית. גייז לא יושבים בברים של סטרייטים ולהיפך. כמו הדאנק יש עוד מקומות רבים שבהם מתקיימים מפגשים כאלה – לא יזומים, לא מהונדסים ולא מוכוונים אלא ספונטניים וטבעיים.
תל אביב היא עיר של סגרגציה. היא העיר שבה אפשר היה לנהל את קמפיין החוצות המאיים על הציבור בכך שאם לא נזדרז “להיפרד” מהערבים נראה חלילה פרסומות בערבית בחוצות. חיפה נמצאת בקוטב מנוגד, והחיוניות שלה שואבת מהדינמיקה הרב תרבותית הזו, שיש בה מורכבות רבה – בחינה הדדית, סקרנות, כעס, איבה וחיבה המרכיבים ביחד תמונה מרתקת ומעוררת גאווה.
משמיעי הטיעונים בדבר הקדרות והעצבות של העיר גם מתעלמים מהעובדה שבתל אביב, ולמעשה בכל מטרופולין עם פעילות תרבותית ובידורית ענפה, כדי להגיע למקומות המעניינים באמת צריך להיות מקומי, חלק מהסצינה, או לפחות לחקור ולדרוש היטב. גם רחובות ראשיים כמו אלנבי, העלייה וסלמה בתל אביב, שבצדיהם פזורות פניני הבילוי והתרבות שלה, נראים אפורים וקודרים. כדי להכיר עיר צריך לצלול אל סמטאותיה, הפיזיות והתודעתיות. צריך לכתת רגליים. גם מי שמתגורר בחיפה שנים יכול לא להכיר אותה. כדי להוציא את דיבתה צריך בסך הכל מקלדת.
Comments are closed