קפה גלידה יונק: נשארה בעבר ובכל זאת מצטיינת גם בהווה

ברגע שנכנסתי אל החלל הפנימי של קפה גלידה יונק הרגשתי שאני נמצא בחדר אוכל של אוניית משא בלב ים באמצע המאה הקודמת, ולא ברחוב קיבוץ גלויות בדאון טאון חיפה בשנת 2024 הטעונה. הקירות המחופים בעץ כהה, הכיסאות החורקים מעט והווילונות המשובצים בצבעי ירוק ולבן כאילו מבשרים שבקרוב יסבו אל השולחן חבורה של מלחים עייפים ומיוזעים לארוחת ערב מושחתת לצד כוס בירה, ואז עוד אחת ועוד אחת. עד שהקפיטן יצעק "מספיק", יכבה את האור וישלח אותם לישון.

אחרי שהמלחים הלכו סופסוף לישון מצאתי את עצמי במסעדה רומנית מתלבט מול התפריט הגדול. המלצר מסביר הפנים גאל אותי מייסורי הבחירה והציע לי מנה ראשונה אחת (30 שקל) שמחולקת לשלוש. לקחתי. כעבור שתי דקות הגיעו אל השולחן שלוש מנות אמיתיות ולא גרסה מוקטנת שלהן – איקרה, חצילים על האש וכבד קצוץ – כולן מוגשות לצד בצל לבן קצוץ דק-דק. הסלט הרומני, הלחם הלבן הפרוס וצלחת החמוצים – כרוב, גזר, מלפפונים ואפילו עגבנייה מוחמצת – ניתנים חופשי.

לאיקרה הזאת יש אופי – טעם חמוץ מאוד וגם מתוק, ומרקם חלק שמתאים לניגוב עם הלחם. היא מוגדרת מנת פתיחה אבל יכולה ללוות את הארוחה עד סופה, גם ביחד עם הבשר. סלט החצילים הוא קלאסי וטעים, אבל גולת הכותרת היא הכבד הקצוץ. זאת בסך הכל מנה פשוטה – שמן, ביצים, בצל וכבד עוף שנקצצים דק, ומעט פלפל ומלח. אבל הכבד של הגלידה הוא מהמצטיינים שיש. הטעם שלו עז ומצליח להיות מריר ומתקתק בו זמנית. זאת מנה אגדית. החמוצים גם הם עשויים היטב, וביחד עם הבצל הטרי משמשים מעין מרעננים בין המנות בעלות הטעמים החזקים.

המנות הראשונות בקפה גלידה (צילום: נמרוד אשכנזי)

מכאן אל המנה העיקרית ואיתה מעט נוסטלגיה שאי אפשר להתחמק ממנה. הפעם הראשונה, וגם היחידה ככל שאני זוכר, שבה אכלתי בגלידה היתה עם סבא שלי. אני הייתי בן 7 והוא היה בולגרי פנסיונר, גבוה ומשופם, שמצא שפה משותפת עם הרומנים ועם האוכל שלהם. מה מזמינים לילד במסעדה רומנית? נקניקייה כמובן. אבל נקניקייה כזאת לא ראיתי ובטח שלא טעמתי לפני כן. היא נראתה לי מרתיעה – גדולה ואדומה – וגם הטעם היה בלתי מוכר. כששאלתי אותו מה יש בפנים, הוא ענה לי ש"מכינים אותה מבקר נמוך אבל אל תגלה לאמא". לא הבנתי למה אסור לגלות שאכלתי נקניקייה, ובכל זאת שמרתי על זה בסוד במשך שנים. לא הרבה זמן אחר כך הוא נפטר, והיום הזה הוא הזיכרון הכי חזק שנותר לי ממנו.

חזרתי אל הנקניקייה המשונה שסבא הזמין לי לפני 25 שנה, שהיום אני יודע שקוראים לה פטריצ’ן (30 שקל ליחידה), והיא עשויה משילוב של בקר ובשר לבן. היא הגיעה בדיוק איך שזכרתי – שמנה, אדמונית וארוכה עד שהיא יוצאת מגבולות הצלחת הקטנה. מבחוץ היא נראית כאילו היא נשרפה על הגריל, ואכן המעטפת שלה פריכה כמו קליפה של גרעין – מלוחה ומתפצחת. תוכנה הוא ההיפך הגמור מהמעטפת שלה – רך עד שהוא כמעט נמס בפה, בטעם שמזכיר נקניקיית בקר גרמנית בשילוב עם נקניק סרוולט איכותי ומתקתק.

נקניקיית פטריצ’ן וקבב בקפה גלידה (צילום: נמרוד אשכנזי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

בצלחת שלי הופיע גם קבב קטן (עשרה שקלים ליחידה) שהעובד הוותיק ויורל (שם רומני מקורי) רצה שאטעם. חששתי לפני שניגשתי לנגוס בו. אני לא מעריץ גדול של קבבים. הם בדרך כלל מתובלים יתר על המידה, נצלים יתר על המידה, ומגיעים לצלחת יבשים וחסרי טעם. לא אצל יונק. פה מדובר בקבב ששם את הבשר במרכז. אין כמעט תיבול, ואת היובש המוכר מחליפה שמנוניות נהדרת. פשוט טעם טוב ואיכותי שהעביר אותי חוויה מתקנת.

תיאורים של מקומות ותיקים ואהובים נוטים לעתים להגזמה והפכו כבר לקלישאה עיתונאית. אבל קפה גלידה יונק, שהתחילה כמפעל לגלידה והפכה מהר מאוד למסעדה רומנית אסלית, היא לא רק זיכרון נוסטלגי אלא מסעדה חיה ובועטת, שמאכילה עשרות רבות של סועדים בכל יום כבר 76 שנה, במחירים שווים לכל כיס, בנדיבות ובאדיבות. לא נעשו בה כמעט שינויים לאורך השנים כי פשוט לא היה בהם צורך. זה לא וינטג’ ולא רטרו – אלה החיים עצמם, בגרסה הכי אותנטית שלהם. כמו הזמן שלא נותן את אותותיו על הרומנייה הזאת, כך גם שאון הרחוב לא חודר אליה והצרות של ההווה נשארות בחוץ. או לפחות כך היה עד 7 באוקטובר.

"מה אתה כותב עלינו? תכתוב עליה", אמר לי ויורל כשביקשתי את החשבון, והצביע על תמונה של קצינה במדים שמוצבת במסעדה. הבטחתי לו שאזכיר אותה, וכך אעשה. בתמונה מופיעה סרן אלינה פרבוסודובה ז"ל, שנהרגה בשבת הארורה כשנלחמה בגבורה במחבלים והגנה על החיילות שלה בבסיס אורים. אלינה, שחבריה קראו לה "ג’ינג’ית", עבדה במשך כמה שנים בקפה גלידה כמלצרית, והלקוחות הקבועים הכירו אותה בשמה.

גם כשהתגייסה לצבא היא המשיכה לעבוד במסעדה מעת לעת בסופי שבוע, עד שיצאה לקורס קצינים ועברה להתגורר בבאר שבע, שם שירתה כקצינה בפיקוד העורף. "אנחנו משפחה פה, המלצרים הם כמו הילדים שלנו", שיתף אותי ויורל והתאמץ שלא להזיל דמעה, "כששמענו שהיא נפלה סגרנו את המסעדה, לא יכולנו לעבוד כמה ימים. לקוחות שנכנסים לפה ורואים את התמונה שלה פורצים בבכי. כולם הכירו ואהבו אותה".

קפה גלידה היא קפסולה של זיכרון. את החוויה שאני חוויתי עם סבא שלי חוו בה אלפים אחרים עם בני משפחה, עם חברים ועם אהובים. היא שם מאז 1948 ונראה שתהיה שם לעד, וכל עוד היא תתקיים, שמה של אלינה והסיפור שלה ימשיכו להיות מוזכרים ותמונתה תמשיך להתנוסס במרכז חדר האוכל של האונייה הזאת.

קיבוץ גלויות 23. שעות פתיחה: ראשון-חמישי, 21:00-11:30, שישי, 17:00-11:30.

התמונה של אלינה פרבוסודובה בקפה גלידה (צילום: נמרוד אשכנזי)