“כבר שנה שאתה כותב טור למקומון הכי נפוץ בחיפה ועוד לא פרסמת אף לא תחקיר עיתונאי ראוי אחד!”. יכולתי לשמוע את הקול הזה מהדהד בראשי וידעתי שעלי לקום ולעשות מעשה. התעוררתי בבוקר יום שלישי, ואחרי שצחצחתי את שיני ושטפתי את פני ושרכתי את שרוכי ושתיתי את הקפה הקטן שלי, חטפתי עוד מבט אחרון אל עצמי במראה ויצאתי למשימת התחקיר הראשונה שלי, לבי מלא שמחה.
החלטתי להקדיש את התחקיר העיתונאי הראוי הראשון שלי לסוגיה שתהיה מספיק חשובה מחד ומאוד פופולרית מאידך. התלבטתי עד לרגע האחרון אם לבדוק כמה מתושבי חיפה אקטצ’ואלי מאזינים לריכארד ואגנר או לתחקר איך נפטרים בעלי הכלבים בעיר משקיות הקקי שהם אוספים בבקרים, אך לבסוף החלטתי ללכת על תחקיר הפלאפל הגדול! אבדוק הן את הטעם והן את הטיב ואעשה זאת לא רק על סמך טעמי האישי, אלא אשתמש בחוכמת ההמונים ובטכנולוגיות נוספות שהשתיקה יפה להן.
התחקיר בוצע בתנאים טבעיים ובתאורה חלומית של סתיו לקראת שעת הצהריים העמוסה בדוכנים. פקדתי את דוכני הפלאפל של ארמון, אוריון, הנשיא והזקנים. כרמל, הדר וואדי, כיאה לעיר שמפרצה פעור ותולדותיה עלומים.
ראשון, אם כן, היה דוכן הפלאפל של ארמון. יש לי סימפטיה גדולה לטעם האשכנזי של הפלאפל כאן. קציצותיו הזהובות מדליקות אצלי את מנגנון הגעגועים ואני מתרפק על זיכרונות ילדות שלא תשוב עוד. ליד הדוכן עמדו בשקט מופתי ארבעה גברים כבני 32, 43, 21 ו־61 ואשה אחת שלא אמרה דבר. שאלתי את בן ה־21 מה דעתו על הפלאפל והוא אמר לי בפה מלא “טעים!”. היה ברור שטעים לו כי הוא לא הוסיף מילה. בן ה־32 שעמד משמאלו אמר “מאוד טעים”, והבנתי שהביס שהוא כרגע בלע היה מאוד טעים. ואכן כך היה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הרגשתי שאני יכול להמשיך לדוכן הבא ונסעתי לפלאפל אוריון הממוקם מול קולנוע אוריון שהיה לדאבוני סגור (בית הקולנוע, לא הפלאפל). שתי נשים בגילי (52) עמדו וביקשו עוד טחינה, ושני ילדים, אחד עם נזלת שכבר התייבשה ואחר עם חולצה בצבע בז’, המתינו בעיניים רעבות. הראשונה תקעה ביס קטן ופיסת כרוב נשרה לה על הסנטר, אבל היא לא שמה לב. שאלתי אותה איך הפלאפל והיא אמרה לי “אחלה! רוצה ביס?”. אמרתי “לא תודה” כי אני בדיאטה, וחיכיתי שגם אחותה התאומה (הסתבר לי מאוחר יותר שהן תאומות) תתקע ביס. וזה מה שבאמת קרה. “נו, מה את אומרת?”, שאלתי אותה. “מה אתה רוצה?”, היא ענתה לי בפנים זועמות, וחתיכת עגבנייה קטנטנה טסה מפיה לכיווני. “רק רציתי לדעת מה דעתך. אני כותב תחקיר לעיתון ‘כלבו’”, עניתי. “אה”, היא אמרה, “אחלה. כמו שאחותי אמרה”.
כתבתי אחלה בפנקס הקטן שהיה עמי והמשכתי בדרכי לפלאפל הזקנים, אבל היה סגור. “למה סגור?”, שאלתי מישהו שעבר שם. “לא יודע”, הוא ענה לי. “איך הפלאפל שלהם?”, שאלתי אותו. “מעולה!” הוא ענה לי, ומלאכתי הושלמה.
עכשיו נשאר לי רק לפקוד את דוכן פלאפל הנשיא במרכז הכרמל ולהשלים את תחקירי. הגעתי לשם ב־15:45. זוג שנראה היה כמו זוג נשוי דיבר ברוסית. לגבר היתה חצי מנה ביד ולאשה מנה שלמה. האשה הוסיפה חריף והגבר אכל קציצה עם היד. “איך הפלאפל?”, שאלתי אותם. “טעים מאוד”, ענתה לי האשה, והגבר הנהן בראשו כמו שגברים מהנהנים בראשם כשהם רוצים לאשר משהו שנשותיהם אומרות. ידעתי שאני יכול לסמוך עליהם וחתמתי את התחקיר בבקבוק של קולה זירו.
אני מקווה שיחזירו לי את ההוצאות במערכת, חשבתי בלבי בדרכי הביתה. עוד מעט אתיישב מול המחשב ואכתוב את התחקיר שעליו עבדתי במהלך היום, אשלח אותו לעורך העיתון ואחכה למוצא פיו. אני מקווה שהפעם יתנו לי כותרת בשער העיתון. ואם לא הפעם, אז לא נורא. בשבוע הבא אתאמץ קצת יותר ואכתוב על אחוזי האזנה בקרב תושבי חיפה למוזיקה של ריכארד ואגנר. אני רוצה לראות שזה לא יהיה בשער!
לולי
פלפל מישל וגת חסרים