“להקשיב ליין שיש השנה”

כוס יין (טוב) היא אולי אחד מהדברים הקצרים ביותר בקיום. רפרוף של כנפי פרפר, משב רוח קלה, צחקוק מצלצל שנמוג. מזהיר, מחייה אבל חולף ומותיר אותך משתוקק. כלומר היא, הכוס, מאפשרת לך לפתח תשוקה אבל לא אינטימיות. בקבוק יין (טוב) לעומת זאת, כלומר בקבוק שאין אתה חייב לחלוק אותו עם אחרים, זה כבר מרחב שאפשר לפתח בו יחסים. אפשר לחוות ריגוש ראשוני שמתחלף בהיכרות, לייצר התקשרות ואז לשחרר, בכאב מה, אבל כמי שמשהו נחרת בו.

חמישה בקבוקים מאותו יקב זה כבר רומן. זאת מחויבות רגשית. זה מה שקורה לי אחת לחצי שנה כשעל צג הטלפון שלי מופיע “יקב וורטמן”. או אז אני יודע שלעת ערב אחמוק לי עם החבילה שלי לפינה חשוכה ואתייחד עם היינות שלו. יש גם משהו בזה שחי וורטמן, היינן והבעלים של היקב, מביא לי את הבקבוקים בתוך ארגז הקרטון, כמעט כמו שהחלבן של ילדותי היה מניח את בקבוקי החלב הגדולים עם הפקקים המצחיקים על סף הדלת, שהופך את הכל לאישי.

מרכז המבקרים ביקב וורטמן

אני זוכר את המפגש הראשון עם וורטמן, בפסטיבל הסרטים לפני שלוש שנים, בדוכן ברחבת האודיטוריום. הם הביאו לבן ואדום, ואני, שמורגל ביינות בינוניים שנמזגים באירועים כאלה ביקשתי בחצי הסתייגות כוס של יין לבן. הופתעתי מאוד כשגיליתי יין מצוין – חיוני, פריך ודי אלגנטי. שתיתי ממנו כמה כוסות באותו הערב. אחר כך ערכתי את הביקור במרכז המבקרים המדהים שלהם ברחוב נתיב אופקים השערורייתי מרוב יופי, שקט וטיפוח. אז גיליתי את שאר הפורטפוליו המצוין של היקב הזה, שוורטמן מקפיד לשלב בו אלגנטיות ועשייה שקולה עם הרפתקנות ועם ניסוי.

ומאז, מדי חצי שנה – קצת לפני פסח וקצת לפני ראש השנה – אני שותה את היינות החדשים שהיקב משיק. כמו מלח שמבקר פעם בחצי שנה בנמל רחוק מהבית ויש לו שם חיים מקבילים, כך אני מחליף את כל קשרי בחמישה בקבוקים למשך כמה ערבים. בסיבוב הנוכחי משיק יקב וורטמן ארבעה יינות – רוזה, שני יינות לבנים ויין אדום אחד. באופן כללי צבר היקב מוניטין של מצטיין ביינות לבנים, למרות שהאדומים שלו לא נופלים מהם בעיני. ובכל מקרה, כשלפני שורה של יינות שאחד מהם רוזה, בדרך כלל אני אשתה אותו ראשון. לא בגלל קלילות אלא משום שהלב חומד והיד נשלחת.

חי וורטמן בכרמים

הרוזה של וורטמן השנה הוא יין מורכב למדי מבחינה זנית. 55 אחוז מרלו, 30 אחוז גרנאש, עשרה אחוזים מורבדר וחמישה אחוזים סמיון ורוסאן. קצת בורדו, קצת עמק הרון ושונה מאוד מהרבה יינות רוזה שנעשים בארץ. הוא פחות חושני ומלטף אבל בעל הרבה אישיות – מינרלי, בעל חומציות גבוהה, לא נעדר מתיקות אבל בהחלט לא משתפך. בכוס הראשונה אני לומד אותו – טוב לתת לו להתאוורר עשר דקות ואז הוא מתאזן ומוצא את עצמו. ביליתי במחיצתו שעתיים נהדרות.

הרוזה פינה את מקומו לקולומבר – אחד מהזנים שוורטמן מטפל בהם היטב. זה ששתיתי בשנה שעברה היה מצוין, עם דגש פירותי חזק. הנוכחי הוא קודם כל קולומבר זני, בלי ענבים אחרים כלל. ישראל היא אולי המדינה היחידה שלוקחת את הקולומבר ברצינות כענב שמייצרים ממנו יינות מובחרים. אומרים שגם באוסטרליה עושים קולומבר טוב, אבל ליד מעצמת היין המקומית מי זו אוסטרליה? היכולת הגדולה של הענב הזה היא השמירה על רמת חומציות גבוהה בתנאים של חום. "2016", אומר וורטמן, "אפילו טובה יותר מקודמתה מבחינת הקולומבר". הוא בילה זמן מה בחבית, שתרמה לו תרומה עדינה מאוד של עץ ווניל. “יש עליו לפעמים תלונות שהוא קמצן מבחינה ארומטית”, אומר וורטמן, אבל הקולומבר שלו הוא ההפך מקמצן. הוא שופע פרחוניות אביבית, עם גוון מתון של גויאבה ועם חמיצות מצוינת.

סוביניון בלאן 2016 (צילום: ענת אלזם)

הסוביניון בלאן 2016, בדומה לקודמיו מהיקב, הוא בעל פרופיל וסגנון ישראלי יותר מאשר צרפתי. הוא ארומטי ופירותי, בשונה מהיינות העשבוניים והחדים של עמק הלואר. יש בו מעט פרי טרופי, אפרסק לבן וניואנס פרחוני המגיע מ־15 אחוז קולומבר שמתווסף לו. "הענבים", אומר וורטמן, "מתעוררים אצלנו יותר מוקדם ולכן מבשילים יותר מוקדם, בתחילת הקיץ, כך שהם מצליחים לשמור גם על הרעננות וגם להפגין טעמים בשלים". ובכל זאת, על אף הארומטיות היתרה, הוא עדיין יין מאוזן להפליא.

היין האדום של ההשקה הוא מרלו 2015. כשוורטמן אמר לי את זה בשיחה הקצרה שניהלנו כשהביא את היינות, השמעתי המהום שהוא פירש כפליאה או הסתייגות, אבל זה לא נכון. אני מודע היטב לתפישה הלא נכונה שיש לאנשים כלפי מרלו בארץ. בניגוד לסברה הביזארית הרווחת, מרלו ישראלי הוא לא חנפן, קל ומתקתק – הוא בעיקר ענב עם נטייה לירקרקות. אבל לא מעט יקבים למדו להתנהג כלפיו נכון. הרי במיטבו, מרלו הוא האלגנטי שבענבים. בין הזנים הבורדלזיים הגדלים בארץ הוא הרבה פעמים מצליח לחמוק מחד ממדיות, מריכוז יתר, ולהתחבר יפה מאוד עם עץ, וזה מה שקורה במרלו של וורטמן. הוא קודם כל אלגנטי. הוא לא כבד, יש לו חומציות טובה, מרירות קלה, מינרליות ברקע ואורך חיים יפה מאוד בכוס. יש בו ירקרקות מסוימת אבל גם פרי אדום ניכר ופרחוניות יפה. “סלט גמבה ודובדבנים”, מכנה את זה וורטמן, שמציין שבשנים שבהן הוא מוצלח הוא עולה על הקברנה מבחינת האיכות. “צריך להקשיב ליין שיש השנה”, הוא אומר. לדבריו, בפעם האחרונה שהם עשו מרלו זני זה היה לפני ארבע שנים. ושוב, האיזון ראוי לציון. יין מצוין.

כבונוס העניק לי וורטמן יין מתיישן מ־2010, מהז’אנר שזוכה כאן לכינוי “ים תיכוני”. 60 אחוז מורברדר ו־40 אחוז קריניאן, מתקופה שהמורבדר עדיין עשה את צעדיו הראשונים בארץ. זהו יין עוצמתי אבל לחלוטין לא כבד. אם המרלו היה גמבה ודובדבנים, הרי שזה מורכב מזיתים שחורים ומדובדבנים. אם להתייחס אליו מטאפורית אפשר לומר שהוא שרירי אבל לא מנופח. תמיד יש את השאלה אם קריניאן באמת מזכיר זיתים שחורים, או שהכינוי “זן דרומי” גרם למיתוס הזה להתפתח. אני חושב שהמטאפורה טובה כאן כדי להקל על הפרשנות של הטעם, שיש בו קצת מרירות ומשהו שמזכיר ניחוחות של אדמה. בכל מקרה זה יין שחייבים להשהות זמן מה לפני השתייה, אחרת לא ניתן להבין אותו או לגשת אליו. אחרי לפחות שעה הוא מתייצב ומראה את אופיו – קצת יותר פרוע מהיינות הרגילים של היקב אבל עדיין ברור. מתקיימים בו יחסים מעניינים בין מינרליות מרירה לפירותיות חמצמצה-מתקתקה, עם חיוניות רבה. אין בו טיפה של ריבתיות – זה יין שלפעמים פועם, לפעמים קצת בועט. מרשים ומקורי.

בשישי ובשבת יושקו היינות החדשים במרכז המבקרים של היקב ברחוב נתיב אופקים 23, בשעות 19:00-10:00, עם הנחות וסימפטיה. אל תחמיצו.