“מה קורה אם אתה לא צייד אלא להקה של כלבים?”

הדבר הראשון שהרשים אותי בתערוכת הפורטרטים העצמיים של קורס הרישום המתקדם בבית הספר הנביאים הוא שכמעט מאף אחד מהציורים לא נשקפת הבעה. במובן הזה נראה שהמשימה שהטיל שחר סיון על התלמידים שלו הצליחה מעל ומעבר והם ציירו את מה שהם ראו, ולא את מה שהם חשבו. היעדר הפרשנות נראה כמעט כפוי. על פניהם של חלק מהפורטרטים קפא מבע של בהלה, אחרים נראים משועממים, כמעט ריקים. הרגע קפוא, לפעמים נחלצת ממנו ההפתעה של ההתגלות, של היות נראה, אבל נראה שלא מעורב פה המבט של האחר, וההפתעה היא של המצייר הרואה את עצמו. לכן יש משהו אינטימי קיצוני בחלק גדול מ-30 הפורטרטים שבחר סיון מהקורס שלו.

סיון דווקא כן רואה הבעה בחלק מהעבודות. “לפעמים השאלה היא אור”, הוא אומר. כמי שהצד הוויזואלי אצלו מעומעם בהרבה אל מול המילולי, השאלה שלי תמיד פסיכולוגית. כשמדובר בפורטרטים הדבר הראשון שאני חושב עליו הוא כיצד יכול אדם לשבת שעות מול המראה ולהתבונן בעצמו מבלי להתמודד עם הקיר הלא עביר של הזרות העצמית המעיקה עד מחנק.

השתקפויות בחלון (צילום: שחר סיון)

כדי לדבר על התערוכה פגשתי את סיון אחרי שיעור אצלו בסטודיו והלכנו לסיור אקסקלוסיבי לילי בתערוכה שמוצגת בגלריית פופ אפ ברחוב הנמל 23. לפני שיצאנו הסתכלתי על הקיר בחדר המדרגות שלו, והבחנתי בפעם הראשונה בציור קטן ממוסגר של אמיר גבעון, חבר מימי תל אביב שהקשר שלי איתו נקטע, ושאת ציוריו אני אוהב. אמיר צייר בתקופה ההיא המון אופניים ונעליים, וכתב הרבה באותיות דפוס על הציורים. אני לא זוכר פורטרטים עצמיים שלו.

אבל הייתי בשאלה הפסיכולוגית. קצת לפני שניגשתי לכתוב על התערוכה, אם אכן זה מה שאני עושה, שלפתי מארון הספרים את ה-Ecrits של ז’אק לאקאן, כדי לעיין עוד פעם במאמר על שלב המראה. את הטקסט עצמו, אם להודות על האמת, אף פעם לא צלחתי. ההסבר הפופולרי שלו הוא די אלמנטרי – שלב המראה הוא השלב המתחיל בגיל חצי שנה, שבו לשימפנזה תינוק עדיין יש יתרון אינסטרומנטלי על תינוק אנושי, אבל התינוק האנושי מצליח לזהות את בבואתו ולהזדהות איתה. זה השלב שבו נולד האני מתוך אשליה של שלמות חיצונית, של תבנית המוגשת לו בסיוע של אחר, המזהה אותו ואומר לו שהוא אכן הוא. נגיד שהבנתי. יש הטוענים שעצם העובדה שספר מונח אצלך על המדף הופכת אותו לשלוחה של המחשבה שלך. אם זה כך, הרי שלאקאן הוא זרוע לא מתפקדת של המחשבה שלי, שמדי פעם עוברים בה פולסים עצביים בלתי נשלטים שזורעים בעיקר הרס.

אבל אם הבנתי נכון, הרי שמה שסיון מנסה לעשות עם התלמידים שלו הפוך לשלב המראה הלאקאניאני. לאקאן מדבר על תבנית שאינה ניתנת לרדוקציה, על זהות שיש בה פער פנימי שלא ניתן לגישור. למעשה על חיפוש של אותנטיות שיוכל להתממש רק בזמן אין סופי. האגו הוא תוצאה של הניכור המובנה בחוסר היכולת לזהות באופן מוחלט את הבבואה עם עצמך.

זיקוק לאותנטיות

פורטרט בתערוכה (צילום: שחר סיון)

“מה קורה אם אתה לא צייד אלא להקה של כלבים”, כתוב על הדף ששרבטתי במהלך השיחה עם סיון. אין לי מושג עכשיו למה זה התייחס, אבל במאמץ מה אפשר לפרש את המשפט הזה כהלך רוח שמנותק מכוונה ושקוע בעשייה מתוך חדווה. “התערוכה היא תוצאה של קורס שעוסק בשלושה מרחבים שקשורים לרישום”, אומר סיון, “התבוננות פסיבית, שאלות ציוריות שקשורות למקצב ומדידה ביחס למציאות אוביקטיבית, וטכניקה שאנחנו קוראים לה ‘עננים’. הטכניקה הזו היא באופן כללי עבודה טונאלית, איטית ומעורפלת שבמהלכה נוצרת התבוננות פסיבית ומתקיים בה מרחב דינמי שבו נשאלות השאלות של הציור – קומפוזיציה והרמוניה בין הצורות הטונאליות. בסופו של דבר בכל מפגש חוזרים על אותם דברים, שוב ושוב, מול מראה, במשך ארבעה חודשים”.

איך, אם כך, אפשר למצוא בפורטרטים העצמיים הפתעה, רגעים קפואים ותחושה של התגלות? אחרי חודשים של התבוננות וחזרה? סיון קורא לזה “זיקוק לאותנטיות” ואומר שבהליך העבודה יש צורך בכנות גדולה מאוד. ספר אחר, שלא הייתי צריך להוריד מהמדף כי הוא כבר יושב כמה שבועות על שולחן העבודה שלי, הוא “החולי עד מוות” של סורן קירקגאארד. “האדם הוא רוח, אבל מה היא הרוח? הרוח היא העצמי, אבל מה הוא העצמי? העצמי הוא יחס המייחס את עצמו לעצמו”, אומר קירקגאארד בפתח החיבור. האדם הוא סינתזה בין הזמני לנצחי, לדבריו, אבל סינתזה היא יחס בין שני מרכיבים, ומזווית הראייה הזאת, הוא עדיין לא יכול להיות מוגדר כ”עצמי”. ביחס בין שני גורמים, ואם נתרגם את זה לעבודת הציור, בין המתבונן לבין בבואתו הנשקפת, כלומר בינו לבין עצמו, היחס הוא הגורם השלישי. היחס הוא שברא את המערכת. הוא אלוהים.

סיון מדבר על רובר ברסון, הבמאי הצרפתי שקרא לשחקנים שלו “מודלים” והכריח אותם לחזור על אותן סצנות שוב ושוב עד שהיה חיבור בין השחקנים לטקסט ברגש שעבר. פתחתי באמירה שבציורים הכוונה הזאת ניכרת, ובמובן הזה הזיקוק לאותנטיות נראה מוצלח מאוד. זוהי הבאה לכדי ממשות של הבלתי אפשרי, לכידה של הגורם השלישי, של האלוהים במערכת הייחוס העצמי.

תערוכת הפורטרטים העצמיים נסגרת מחר (שבת), אבל הגלריה תהיה פתוחה שוב בעוד שבועיים לשיח גלריה ולאירוע מכירה של העבודות. המשתתפים בתערוכה הם טטיאנה לוי, דורון מרקוביץ’, אביבית סגל, עבדול, לאה רוזן, עדי ארני, שירה בר יעקב, פרל פנינה ורסנו ושי ידיד ארז.

אילו הייתי ניצב בעצמי מול המראה, זה לא היה נמשך ארבעה חודשים. כשהייתי מתבונן לא הייתי רואה את מי שניסה לקרוא את לאקאן ולרוב נכשל, את מי שקרא את קירקגאארד והעמיד פנים שהבין את כוונתו, לא הייתי רואה אפילו מי שנכשל בניסיון להעיד בכנות על כישלונותיו. להרף עין אולי הייתי מזהה בהלה לנוכח הפרימה הבלתי פוסקת של כל ודאות שהמראה חושפת, ואז שוב לא הייתי רואה כלום ומזה בוודאי הייתי בורח.

פורטרט בתערוכה (צילום: שחר סיון)