כשנפגשתי השבוע בליל קיצי עם רינה דהן בת ה־60 ועם מרינה לויש בת ה־44, מייסדות עמותת מתגייסים למען חולי לוקמיה, אחזה בי התחושה שסיפור החברות האמיצה, הקרבה והאהבה שחיברה את שתי הנשים הללו מזכיר לי את תלמה ולואיז יושבות עמי בקפה הפינה ברחוב מסדה בהדר, רק שבמקום בריחה והתאבדות כמו בסרט המופתי בבימויו של רידלי סקוט ובכיכובן של סוזן סרנדון וג’ינה דייוויס, לדהן וללויש מצפה האפי אנד.
מעטים הם המקרים כמו זה, שבהם אני פוגש מרואיינים ושערותי סומרות לאורך כל הפגישה עמם. מסלול חייה של דהן התחיל בילדות בשכונת הדר הכרמל, המשיך בנישואים מאושרים ללא ילדים, בתואר שני בהיסטוריה של השואה, ובעבודה קבועה במשך 20 שנה במשרד הקבלה של המרכז הרפואי כרמל.
לויש נולדה באוקראינה ועלתה לארץ בשנת 1989. היא חוותה קשיי קליטה, וסרטי הבורקס ושירותה הצבאי הפכו אותה לישראלית לכל דבר ועניין. היא התחתנה, התגרשה (גם היא ללא ילדים), סיימה תואר BA כללי עם התמחות בבריאות הנפש, ולפני עשר שנים החלה לעבוד בכרמל. שם היא הכירה את דהן, ומאז הם מקבלות את החולים המגיעים לאשפוז ומשחררות אותם, אך מאז הן לא השתחררו האחת מהשנייה.
סיפור טראגי חיבר ביניהן והוציא מהן פרץ התנדבות אובססיבי בדמות חנות שהן הקימו בהדר למען חולי לוקמיה אשר זקוקים לתרופות, להסעות לבתי חולים ולסיוע מול הרשויות. בחנות הן מוכרות בגדים, נעליים, כובעים, כלי בית, חפצי וינטג’ ותכשיטי כסף שהתקבלו מתרומות, וגם מאפים שאותם מכינה דהן מדי יום בביתה, מרקים ביתיים וקפה.
ואלו הם חמשת הדברים שלא ידעתם עליהם. נתחיל בלויש:
1. היא מנגנת בפסנתר, ובעבר הלחינה שירים.
2. היא חולמת לכתוב רומן.
3. היא לא סובלת אנשים מטומטמים ומנסה לשלוט בעצמה כשהיא פוגשת אותם.
4. היא אוהבת לטייל בהרים או בערים עתיקות באירופה.
5. היא מרגישה שבגלגול הקודם היא היתה רופאה.
ונעבור לדהן:
1. היא רומנטיקנית חסרת תקנה.
2. היא מתה על מאפים איטלקיים.
3. היא חולמת להיות שפית.
4. היא מעולם לא עברה טיפול פדיקור.
5. היא לא מצטערת שאין לה ילדים.
רוצים להישאר מעודכנים?
קפה הפינה הוא פנינת חמד וינטג’ית הממוקמת – איך לא – בפינה חבויה מול ביתה של סבתי גניה ז”ל. הישיבה לצד שולחן על המדרכה החזירה אותי 40 שנה לאחור, אל חוויות ילדות בלתי נשכחות שעברתי ברחוב מסדה בכל יום שבת בזמן שסבתא היתה מכינה את ארוחת הבוקר המפורסמת הקרויה פטור ואחריה את ארוחת הצהריים, והכל ללא פחות מ־30 בני משפחה.
פתחנו את הערב עם קמפרי תפוזים שהגיע לא מדויק ביחסי האלכוהול והמיץ והוחזר לבר לחיזוק ולהעלאת המורל, ועם שייק פסיפלורה קפוא שהיה מרענן ומרווה. התפריט בקפה הפינה הוא צנוע, לא יומרני ואין בו תחכום. בעלת הבית מציעה קישים, פאים, טורטיות, סלטים, כריכים ומתוקים המתאימים לתושבי האזור ההיפסטרים מצד אחד ולסטודנטים מגניבים עם בלנסטון ועם ג’ינס קרעים מצד שני. הצלחות והכוסות הם חלקי סטים לא אחידים, והמחירים הם סבירים עד זולים, בוודאי בהשוואה לבתי קפה בכרמל ובעיר התחתית.
הצעתי לבנות שנזמין מיד לאכול ואסרתי עליהן לספר לי את סיפור העמותה בזמן האוכל פן אחסיר מילה. התחלנו עם סלט ספיישל שמשתנה לפי מזג האוויר ומצב הרוח וכלל הרבה עלי ג’רג’יר, זיתים שחורים, אגוזי מלך, פלפל אדום וגבינה הרסנית ומפוררת עם הרבה יותר מדי נוזלים לא נעימים שהרטיבו את עלי הג’רג’יר ועשו להם רע. המנה דמתה יותר למלוחייה מצרית מאשר לסלט, וראוי היה לייבש היטב את העלים ולפרוס את הגבינה לפיסות גדולות יותר ללא נוזלים.
סלט ספיישל
מנה נוספת היתה לזניה ולצדה סלט רענן. הסלט היה נפלא, מלא חיים ועם תיבול מצוין, אך הלזניה שנראתה מפתה היתה למעשה ערימה של פירה בין דפי פסטה, שטעמם לא הורגש בגלל הפירה הדחוס.
לזניה
“אז מה לעובדות קבלה בבית חולים לחנות וינטג’ ולעמותה המסייעת לחולי לוקמיה?”, תהיתי, “איך הכל התחיל?”. דהן פצחה בסיפור על חבר ותיק שנישא לאשה בשם פטרה שלקתה בלוקמיה. הזוג חי על קו ישראל-רומניה, והיה ברור שאם פטרה תקבל את הטיפול בבוקרשט היא לא תשרוד. בעזרת חברים ואנשים טובים החל מבצע שמטרתו היתה לסייע לה לפגוש את הרופאים הנכונים, אך עד מהרה התברר שעלות הטיפול היא יותר ממיליון שקל. דהן סחפה את לויש, והשתיים ניסו לגייס כסף בכל דרך אפשרית, אך הסכום שהם אספו לא הספיק. הן פנו לרשם העמותות והקימו עמותה בשם מתגייסים למען פטרה וחולי לוקמיה אחרים.
“ערכנו ערב תרומה לפטרה, אבל גם זה לא הספיק”, המשיכה דהן את סיפורה, “ואז הכרנו אשה מקהילת האדוונטיסטים (זרם בנצרות שמאמין כי ישו צפוי לחזור לעולמנו בקרוב; א”כ) שהמרכז שלהם נמצא בחיפה, והם תרמו ביד רחבה. הם הציעו לנו להקים בזאר במרכז שלהם במהלך פסטיבל ‘החג של החגים’, ובסיומו יצאנו עם יותר סחורה ממה שנכנסנו כי אנשים טובים תרמו בלי הכרה”.
“הבנו שאנחנו יכולים לנצל את הסיטואציה הזו”, הוסיפה לויש, “ופתחנו חנות צדקה. כיום החנות פועלת ברחוב חיים בהדר”.
המנה הבאה היתה לביבות קישואים שמוגשות עם שמנת חמוצה ועם סלט ירוק. הלביבות הגדולות הזכירו לי את הלטקס שהכינה הגברת טוניה, שכנתה הפולנייה של סבתי גניה, כלומר נאות למראה וגם טעימות, אך עניות מעט. הייתי מוסיף להן גבינת פטה ביד נדיבה.
לביבות קישואים
“אתן עובדות בבית החולים, מסיימות את המשמרת ומגיעות לחנות שממנה אתן לא מרוויחות כסף. מהי התמורה האמיתית מהעמל הרב שלכן?”, שאלתי.
“למה לי לעשות פדיקור כשהרגליים שלי הן מושלמות ובזמן הזה אני יכולה להתנדב?” השיבה דהן בשאלה, “העבודה בחנות גורמת לי לאושר וממלאת אותי. למי שלא מכיר את ההרגשה אני ממליצה לנסות”.
“אנחנו פוגשות הרבה טוב על הדרך, והחנות שלנו היא כולה טוב”, הוסיפה לויש, “החנות ממוקמת בסביבה שיש בה אוכלוסייה מבוגרת במצב סוציואקונומי לא ממש מזהיר. מגיעים אלינו מבוגרים שאוכלים את המרק שלנו תמורת עשרה שקלים, וזו הארוחה היחידה שלהם ביום. הם לוקחים גם אוכל הביתה או קונים ספר בפרוטות. זה אושר בשבילנו”.
אל השולחן הגיע מאפה של עלי מנגולד. לויש בצעה ממנה ולא ממש הבינה מה היא אוכלת. טעמתי גם אני מהמאפה וגיליתי שהוא התחפש לסוג של לחמנייה, קשה וקשוחה מבחוץ ורכה ולא אפויה מבפנים, כאשר עלי מנגולד מבצבצים מפה ומשם.
מאפה עלי מנגולד
גם פסטת הפתעות הגיעה אל השולחן, והיא היתה מצוינת – עשויה אל דנטה, עם רוטב מצומצם של שמנת, עם בזיליקום במידה, וגם בצל מטוגן, ג’רג’יר, בטטה ועגבניות שרי. במילה אחת – נפלא.
פסטת הפתעות
בתום הארוחה יצאנו החוצה אל הרחוב וישבנו על כיסאות, שבדומה לכלי האוכל היו גם הם חסרי אחידות. “מהו החזון שלכן?”, שאלתי לסיום, “לאן אתן רוצות להגיע?”.
“אנחנו חולמות לפתוח חנות נוספת, אך ההוצאות הכרוכות בזה לא מאפשרות זאת כרגע”, ענתה דהן, “זה יקרה בעתיד. בואו אלינו לקרוא ספר – סטודנטים קונים אצלנו שני ספרים בעשרה שקלים. בואו לשתות קפה טוב עם מאפה ב־15 שקל. בואו לקיים אצלנו את פגישות העסקים שלכם. בתמורה תקבלו הרבה חיוכים, ואל תשכחו שכל שקל שנשאר לאחר כיסוי הוצאות השכירות והארנונה מוקדש לעזרה לחולי לוקמיה שזקוקים להסעה, לארוחה חמה, לתרופות, לקביים ולכל סיוע אפשרי. חוץ מזה, כמובן שנשמח לקבל תרומות מכל סוג. כל תרומה תתקבל בברכה”.
קפה הפינה הוא דוגמה קלאסית לבית קפה בוהמייני שלא מנסה להיות מה שהוא לא. הוא לא רוצה להיות צפונבוני, מוקפד ומתוקתק אלא יותר בקצב השאנטי, שמחבק את החבר’ה הצעירים שמתגוררים באזור ומזמין אותם לארוחות קלילות ומשביעות במחירים השווים לכל כיס. מעט מאמץ, שדרוג של התפריט וייעוץ קולינרי נכון יממשו את הפוטנציאל והרצון הטוב של המקום המקסים הזה.
המדדים
מדד השירות: אדיב מאוד, מסביר פנים וסבלני.
מדד הניקיון: בית הקפה הוא נקי, וכך גם חדר השירותים הגדול.
מדד העיצוב: תקרות גבוהות מאוד שאינן צבועות כהלכה, אוסף של תמונות ישנות, תאורה חמימה ושולחנות וכיסאות שהיו המילה האחרונה בשנות ה־60 הם התפאורה הווינטג’ית הפשוטה ונעימה של המקום.
מדד המחירים:
סלט ספיישל – 45 שקל
לזניה – 49 שקל
לביבות קישואים – 42 שקל
פסטת הפתעות – 39 שקל
מאפה עלי מנגולד – OTH
2 קמפרי – 62 שקל
2 שייקים – 48 שקל
ביטר למון – 12 שקל
אשכוליות – 12 שקל
סך הכל – 309 שקל
הציון: 3.5 מספרי זהב
קפה הפינה
רחוב מסדה 43
טל’: 04-6275846
קפה הפינה
כתבת נכון, המקום חייב ייעוץ קולינרי, ריהוט, צבע בקיר… לדעתי גם הדר חייבת להמציא רחוב חדש, נראה שמסדה סיים את תפקידו וכמו בתי הקפה שלו כבר לא יודע או רוצה להתפתח.