השבוע הזמנתי לארוחה את ד”ר אמנון רופא, שעומד ב־19 שנים האחרונות בראש המרכז הרפואי בני ציון ושיפרוש בחודש יולי הקרוב מתפקיד. הפעם, לשם שינוי, התחלתי מהסוף, ומיד תבינו מדוע. שאלתי את רופא איזה בית חולים הוא משאיר אחריו, ותשובתו היתה שהוא משאיר מרכז רפואי שנעים לבוא אליו, שדואג לתת למטופליו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר והעדכני ביותר עם האמצעים העומדים לרשותו, שמכבד את הנכנסים בשעריו ושמקיים מערכת יחסים חברית בין כל אנשי הצוות שלו.
הרמתי גבה לנוכח תשובתו של רופא שהתמקדה בעיקר ביחס ובתחושות. הרי מעמדו של בית חולים בעיני הציבור יהיה תמיד דו ערכי: הבנה שבית חולים הוא המקום היחיד שבו הוא יוכל לקבל טיפול במטרה להפחית סבל או למנוע תמותה, מול הבנה שבית החולים לא תמיד מצליח להביא מזור ושמתרכז בו סבל אנושי רב.
כדי להבין בצורה עמוקה יותר כיצד פועלת המפלצת הענקית החלטתי שעלי לבקר במוסד ולחוש את התחושות שעליהן מדבר רופא בכנות רבה. וכך עשיתי. כיתתי את רגלי בין חדרי המיון למחלקות, בין מרפאות החוץ למעבדות, בין רופאים לאחיות ובין סניטרים לאנשי תחזוקה, ויצאתי נפעם, שלא לומר נרגש, מההרמוניה האנושית ומהסינרגיה שזורמת בבני ציון.
וכעת, אלה הם חמשת הדברים שלא ידעתם על רופא:
1. הוא מחזיק במשרדו אוסף של יותר מ־2,200 עטים.
2. בשנות ה־90 הוא היה יו”ר מועדון הכדורגל הפועל חיפה.
3. הוא חובב אפייה – תחביב שהחל מקריאה מקצועית בנושא והפך אותו לאופה המשפחתי.
4. בשעות הפנאי הוא עוסק בנגרות ויוצר בעיקר לנכדיו ארונות, כיסאות ושלל חפצים יפיפיים.
5. בגיל 36 הוא מונה למנהל המרכז הרפואי כרמל והיה מנהל בית החולים הצעיר ביותר בארץ.
חשבתי רבות לאיזו מסעדה להזמין את רופא ובחרתי ללכת הפוך על הפוך לסעוד איתו בבית אוכל נון קונפורמיסטי בשוק תלפיות העונה לשם פיצרייה תלפיות שצצה לה ברחוב סירקין, מול בית הכנסת “ארם צובא” של יוצאי חלב. פיצרייה תלפיות מתיימרת לקרוא לעצמה מסעדה איטלקית, אך ממה שראו עיני שיערתי שאולי זו טרטוריה (מסעדת פועלים) אך המבנה הקטן עם הבר הקטנטן ועם כמה כיסאות ושולחנות בסופו של פרוזדור, ליד עמדה של שטיפת כלים, ספק אם יכול להיקרא מסעדה.
רופא הג’נטלמן המנומס הסיק שיש למקום קטע, אך כשביקשנו לעיין בתפריט התגלה לנו שבפיצרייה תלפיות אין דבר כזה. ולמה שיהיה כשאפשר להסביר בעל פה? תומר אברג’יל, שבאמתחתו ניסיון קולינרי נרחב בארץ ובחו”ל, הסביר לנו מה הוא מגיש בפיצרייה שלו שנפתחה לפני חודשים אחדים, וביקשנו ממנו שיגיש לנו כאוות נפשו. וכך, בזמן שרופא סיפר לי על חדר המיון הממוגן שנבנה בימים אלה בבני ציון בהשקעה של 80 מיליון שקל, הגיע אל שולחננו הקט קרודו דג – מנה צבעונית ויפה של דג אינטיאס נא עם פלחי מנדרינה, פרחי ברוקולי, עלי פטרוזיליה וזילוף של שמן זית. לא כל כך הבנתי את הקשר בין המרכיבים, וגם במבחן הטעימה לא זוהה קשר כזה.
“כשאתה רואה את הזקנה במסדרון”, שאלתי את רופא, “מה זה עושה לך כאדם, לא כמנהל בית חולים”. “זה מייסר אותי”, הוא ענה, “המצב הוא קטסטרופלי. יש את מדינת תל אביב ויש את מדינת ישראל, וזה בולט לעין מבחינת הכספים, התרומות, מכשירי הפד CT ושכרם של הרופאים. בחיפה הם אפס לעומת גוש דן. להיות שר הבריאות זו לא משאת לבם של פוליטיקאים כי זה תפקיד שאתה לא יכול לחלק בו ג’ובים. ולצערי, שום דבר לא הולך להשתפר”.
המנה הבאה היתה שלוש פרוסות דקיקות של פרושוטו שהונחו על כמה פרוסות דקיקות של מלון. אם הייתי מודע לכך ששלוש פרוסות של פרושוטו – טוב, יש לומר – עם כמה פרוסות של מלון מתומחרות ב־75 שקל לא הייתי מעז להזמינן, אבל נתתי את אמוני בשף, וכאשר אבדתי אבדתי.
ביקשתי מרופא שיספר לי על תוכנית האינטליגנציה הרגשית שהוא הכניס לבית החולים, והוא סיפר לי לפני כשש שנים הוא רכש כמה אלפי עותקים של הספר “איך להיות רופא” ושלח אותם לבכירי הרופאים במדינה ולכ־50 מוסדות בין לאומיים. “אני מחבר בין עובדים כדי שהם ילמדו לכבד האחד את השני”, הוא הסביר, “הדינמיקה הקבוצתית, ההרצאות והשלמויות של הצוותים בנושא האינטליגנציה הרגשית עשו פלאים בבית החולים וריככו גם את המחלקות הכי קשות”.
המנה הבאה, שנחשבת לאחת ממנות הדגל של המקום, היתה פסטה פרסקה רחבה בעבודת יד עם שמן זית, פרמזן מיושן, שום, פלפל שחור, בזיליקום ופרוסות של פפרוני. הפסטה היתה יכולה להיות מצוינת אם היא היתה מגיעה אל דנטה, אך היא היתה דרגה וחצי מתחת לאל דנטה – קשה מאוד ודביקה. יחידות הפסטה נדבקו זו לזו לכדי יחידה אחת, ורק הפרמזן והפפרוני הצילו במעט את היציקה.
פיצה תלפיות ריחנית עם ארטישוק מקושטת בעלי בזיליקום היה אמורה להציל את הארוחה, אך ברגע שטעמתי ממנה אמרתי לרופא שאם היו קושרים לעיני סרט שחור ונותנים לי לטעום ממנה הייתי מנחש שמקורה של הפיצה הוא בסניף דומינו’ס הקרוב. חבל.
לפני כשלושה שבועות, ביום המודעות הבין לאומי למחלת הסרטן, הזמינו אותי לבני ציון לספר נשים שתרמו את שיערן להכנת פיאות. אחד מהרגעים המרגשים באותו היום היה בזכותה של ילדה בת 5 שתרמה את שיערה הארוך, ורופא סיפר לי שהוא שלח לה תעודת הוקרה וביקש להזמין אותה לבית החולים ולערוך לה טקס חגיגי. “זה לא טריוויאלי”, הוא אמר, “אלה הם רגעים שלא שוכחים”.
שנינו עוד היינו רעבים, אבל איש ניגש אלינו כדי לשאול אם אנחנו בחיים. קראתי אלינו את אברג’יל ושאלתי אותו מדוע הוא לא מציע לנו ממיטב תקרובתו, והוא אמר שהוא לא דוחף. ביקשתי דחיפה והדגשתי שתהיה זו דחיפה רצינית, וכעבור כמה דקות הגיע לשולחן סלט ג’רג’יר עם מיני עשב בר, ירקות טריים, שמן זית, מיץ לימון ופרמזן. ואכן היה זה סלט טרי טרי שהכיל למרבה הצער גבינה שהיתה מלוחה כל כך עד כדי שאי אפשר היה לאוכלה, ופלחי פומלה שלא נתנו לסלט שום כיוון.
המנה האחרונה היתה פסטה קרבונרה. קרבונרה הוא רוטב נהדר עם מרקם קרמי שמבוסס על שמנת, על ביצים ועל גבינת פרמזן, אבל במקרה שלנו הגיעה שוב פסטה דביקה עם פיסת פרושוטו חסרת ייחוד. אחרי טעימה קטנה הנחנו למנה להתבוסס בעצמה והמשכנו לשוחח על בית החולים.
קינחנו בפאי פיסטוק עם שוקולד שהכינה אחת מעובדות במקום, והוא היה גלגל ההצלה של הערב – בצק נפלא וקרם פיסטוק לא תוקפני שהעלו סוף סוף חיוך עלה על שפתינו.
פיצרייה תלפיות היא מקרה קלאסי של טבח שחי בספרות עליונות וממציא חיבורים שבעיניו הם מעניינים ובעיני הרבה פחות. כשמגיעים למסעדת רחוב מנסים ליהנות ללא יומרות, אך כאן המנות היו מפוזרות ולא מדויקות, השירות היה רחוק מלהיות מקצועי והמחיר היה בשמים. אם הייתי בוחר בעצמי את התפריט הייתי סוגר את הערב ב־350 שקל במקרה הרע, ובמקרה הטוב הייתי נשאר בבית ומזמין פיצה משפחתית עם כל התוספות ב־90 שקל.
המדדים
מדד השירות: אנמי וחיוור. לא מזמין ולא מתעניין בלקוח.
מדד הניקיון: המקום אמנם ממש לא מלוכלך, אבל ניקיון יסודי לא יזיק.
מדד השכנים: חבורה של תיירים הגיעה למקום וסיפרה לי שהחוויה בשוק היא גדולה ושהאוכל הוא נהדר.
מדד המחירים:
קרודו דג – 45 שקל
פרושוטו על מלון – 75 שקל
פוקצ’ה – 25 שקל
פסטה פרסקה עם פפרוני – 57 שקל
פיצה תלפיות – 54 שקל
סלט ג’רג’יר – 47 שקל
פסטה קרבונרה – 80 שקל
פאי פיסטוק עם שוקולד – 25 שקל
2 קוקטיילים – 70 שקל
סך הכל – 478 שקל
הציון: 2.5 זוגות מספרי זהב
פיצרייה תלפיות
רחוב סירקין 30
טל’: 04-9071727
תגובות