גליה אלבין היא אשה מסקרנת. מי שהוגדרה בעבר כאלמנתו העשירה של איש העסקים מיקי אלבין – שבשנת 1985 נפל אל מותו מהקומה השלישית של המטה הארצי של משטרת ישראל, שם נחקר בחשד למעילה בכספים ממעבידו שאול אייזנברג בתקופה שבה קרס מפעל הטקסטיל אתא – הפכה לאשה דעתנית, וקולה נשמע כמעט בכל נושא. היא אשת עסקים, מוציאה לאור, סופרת, שחקנית ומנחת תוכניות טלוויזיה שנולדה וגדלה בחיפה, ולאחרונה מונתה לנשיאת אגודת הידידים של אוניברסיטת חיפה.
החיזור אחרי אלבין היה כמעט גורלי בשל לו”ז צפוף ומניירות אלפיניסטיות, אך מי אני שארים ידיים ואוותר על שיחה עם מי שמתיימרת להצעיד את המוסד האקדמי החיפאי לשיאים חדשים. וכרגיל, לפני הכל, אלו הם חמשת הדברים שלא ידעתם על אלבין.
1. בבית הספר הריאלי שבו היא למדה לא אבחנו את הפרעת הקשב שלה והיא סולקה ממנו בסוף כיתה י’ מפני שחששו שם שהיא תהרוס את הסטטיסטיקה של בית הספר.
2. האחיין שלה הוא אדם נוימן שהקים את WeWork העולמית, שמחזיקה גם בסניף חיפאי.
3. היא הדודה של הדוגמנית הבין לאומית לשעבר עדי נוימן.
4. החבר הראשון שלה היה דני שרון – החתיך של הכרמל שנהרג בקורס טיס – וכשנולדה בתה הבכורה היא קראה לה דניאלה על שמו.
5. אמה של העיתונאית דנה ספטור היתה המורה שלה מכיתה א’ ועד לכיתה ג’.
רוצים להישאר מעודכנים?
כפי שכבר ציינתי, עברתי דרך חתחתים עד לפגישה עם אלבין. בערב קפוא, מלווה בגשם זלעפות, רגע לפני הפגישה שלנו היא התקשרה והודיעה על ביטול. שיחת הטלפון איתה היתה, איך לומר, לא קלה. אספתי את כל הכלים בארגז האסרטיביות הכרסנטית שלי וממש פקדתי עליה להתייצב במסעדת שוואטינא בשכונת בת גלים. אלבין התרככה אך הציבה שני תנאים – האחד, שאבוא לאסוף אותה ממשרדי WE WORK בעיר התחתית, והשני, שהמפגש יהיה קצר כי היא היתה צריכה לטוס עוד באותו הערב להולנד. מכיוון שמחוג הדלק ברכבי ירד אל מתחת לקו האדום התפשרנו שההיא תגיע בכוחות עצמה ושארוחה תהיה קצרה. וכך היה.
כשאלבין הופיעה היא בישרה לי שהיא לא רעבה ושאזמין כרצוני, אבל כשכרסנטי הולך לאכול האורח חייב לאכול איתו, וגם במקרה הזה כך היה. המתנה של הערב היתה המלצר עימאד, ושוואטינא התגלתה כמיקרוקוסמוס של תושבי חיפה – יהודים, מוסלמים ונוצרים יושבים זה לצד זה ונהנים מארוחה טוב.
על ההתחלה נפרשה על השולחן מניפת סלטים, שהמצוינים שבהם היו תבולה נהדרת עם חמיצות מעודנת, חומוס, טחינה, אבוקדו פיקנטי עם בצל ירוק, סלט עלים שנקטפו באותו הבוקר, סלט חצילים עם פלפלים וסלט פתוש עם קרעי פיתה כדי להדגיש את המיקרוקוסמוס. הפחות מעניינים היו סלט פטריות (מקופסה), גזר וטונה שהיו בעיני ממש מיותרים.
מניפת סלטים
אני אכלתי ואלבין טעמה. זכרתי שעלי למהר ולכן שיננתי היטב את השאלות שהתכוונתי לשאול אותה. כדי לא לאבד אותה יריתי לאוויר את השאלה הראשונה – האם גליה אלבין שאני פוגש היום היא אותה גליה אלבין שהייתי פוגש אלמלא מותו הטרגי של בעלה? היא
השיבה ש”חד משמעית לא” והסבירה שמתוך האסון הנורא שפקד אותה, כשהיתה אשה צעירה עם שלושה ילדים והרגישה על גג העולם, היא צנחה לתהום שאיש לא הכין אותה אליה. לדבריה, מתוך השבר היא גילתה כוחות שלא ידעה שהיו בה, ובראשם הכוח להילחם על מה שהיא מאמינה בו, לא לוותר ולהתמודד מול רוע וצרות עין.
“הלאה, הלאה”, היא האיצה בי, ובעודי בולס את סלט העלים עם הטחינה הקרמית שלפתי מהארכיון שבמוחי את שרשרת הפרויקטים האמנותיים שלה שגרמו לה להפסיד כסף רב, ושאלתי אם אם היא מצטערת עליהם. “אני אף פעם לא מצטערת על דברים שעשיתי”, היא ענתה, “אני לעולם לא מביטה אחורה בזעם אלא רק קדימה בתקווה. כי להביט לאחור ולהתלונן ‘אכלו לי, שתו לי’ לא מביא איש לכלום. הכסף שאיבדתי היה שכר הלימוד של בית הספר של החיים”. לדבריה, ההפסדים האלה עשו לה רק טוב כי בהמשך היא ידעה למה להיכנס ולמה לא, וקצרה רווחים נאים.
לפני ששלפתי את השאלה הבאה אמרתי לאלבין שהמטרה המרכזית של הפגישה היתה ונשארה האוכל ושהולנד יכולה לחכות. ואז הגיעו לשולחן ראשי קלאמרי מטוגנים בבלילה אלוהית, ועימאד סידר אותם בצורה מדוגמת על הצלחות, סחט לימון, מזג מהרוטב חמוץ-חריף חיפאי (כן, יש דבר כזה) ואמר “תיהנו”. זו היתה מנה מופלאה וקריספית, גם בעיני וגם בעיניה, ואז היא הציצה בשעונה ושאלה אם היא רשאית ללכת. “חס ושלום”, אמרתי ושיניתי את כיוון השיחה. אמרתי לה ששנינו בני מזל סרטן (אני אהיה בן 50 בקיץ והיא תהיה בת 70) ושהיא גדלה ברחוב סמוך לרחוב שבו אני מתגורר, וניסיתי להוציא ממנה את האשה הרכה ולא את אשת העסקים הנוקשה. אך אלבין, ערנית ודרוכה כמו חיית טרף, אמרה שהיא נחשפת רק כשבא לה ושזה לא קורה עם נציגי התקשורת. לדבריה, היא נענתה בחיוב לפנייה שלי מכיוון שהיא רואה בכך דרך לגייס חיפאים לאגודה שבראשה היא עומדת ולא כדי להתחבב על מישהו.
ראשי קלמרי
“סבבה”, אמרתי לעצמי, “חברות כבר לא תצמח מהארוחה הזו”. התעשתי ושלפתי את שאלה הבאה: איזה ערך מוסף את מביאה עמך לאוניברסיטת חיפה? בדל של חיוך עלה על שפתיה של אלבין והיא סיפרה שכאשר פנה אליה נשיא האוניברסיטה פרופ’ רון רובין והציע לה לקחת על עצמה את התפקיד, נדרש לה חודש שלם לשקול את ההצעה כי “כשאני עושה משהו אני עושה אותו עד הסוף”. היא לא העלתה בדעתה כמה תעצומות נפש ותעצומות פיזיות ידרוש ממנה התפקיד, אך היא התחייבה לתרום את מיטב כישוריה וקשריה הענפים. לדבריה היא מביאה איתה את הראייה הגלובלית ואת הצורך למתג מחדש את האוניברסיטה כמוסד אקדמי משמעותי שאינו נופל מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מאוניברסיטת תל אביב ומאוניברסיטת בן גוריון בנגב. “בחיפה יש מוחות גאוניים”, היא ציינה והוסיפה שבכוונתה לגייס משקיעים שיסייעו בקידום סטודנטים מצטיינים ובחלוקת מלגות לנזקקים.
עימאד חזר אלינו עם מגש עמוס בשיפודי שרימפס ובמנה של דג לברק בגריל. החסילונים היו אמנם יפים ושמנמנים, אך תיבולם היה תפל. גם הדג נראה יפה, גדול וחסון, אך חלקו התחתון היה שרוף וחרוך וטעמו היה כטעם לענה.
שיפודי שרימפס ולברק בגריל
בנקודה זו פסקה אלבין שזמני תם ושהיא חייבת ללכת. “מה עם סלפי?”, שאלתי, ואז עימאד הגיע אלינו שוב, הפעם עם כנאפה נעימה ולא מתוקה מדי אם כי לא מהמשובחות שאכלתי בחיי. נתנו ביס או שניים, צילמתי סלפי ושאלתי אותה אם היא מוותרת על ההמשך ונוטשת אותי. אלבין השיבה שנשים רבות מדי נוטות לוותר. “למה לוותר?” היא תהתה, “תילחמו. אני אומרת לכן הנשים, אל תוותרו. אני מחכה לכן באהבה גדולה באוניברסיטת חיפה החדשה”.
כנאפה
המדדים
מדד השירות: מיליון דולר.
מדד הניקיון: כנ”ל.
מדד העיצוב: חלל ענק ומרווח באווירה ובעיצוב אוריינטליים, שבו כל אחד יכול למצוא את הפרטיות שלו גם כשהמקום מלא.
מדד השכנים: בני משפחה מכפר בצפון סיפרו לי ששוואטינא היא המסעדה המועדפת עליהם בגלל השירות הפנטסטי והאוכל המצוין.
מדד המחירים:
מניפת סלטים – 70 שקל
ראשי קלמרי ברוטב חיפאי – עח”ה
שיפודי שרימפס – 95 שקל
לברק בגריל – 95 שקל
אפרול שפריץ – 40 שקל
מיץ אשכוליות – 12 שקל
קולה זירו – 12 שקל
מים מינרליים – 12 שקל
סך הכל – 336 שקל
הציון: 3.5 זוגות מספריים
שוואטינא
רחוב העלייה השנייה 96
טל’: 04-8333037
מבינה
היה כייף לקרוא, איציק כרסנטי אתה קריספי אינטילגנטי
חתול רחוב
חתולים שולטים!
אילנ
אישה מפחידה