תארו לעצמכם שאתם מסתובבים במשך שנים עם אבן קטנה על הלב, ועם הזמן היא הולכת וגדלה והופכת לסלע, והסלע הופך להר שפוצע את הלב ומצלק אותו לאט לאט אבל בטוח. ההר הזה הוא הסתרת הזהות שלנו, ואם לא מרסקים אותו בגלי הלם הוא מרסק אתכם מבפנים בגלי הרגש והורס כל חלקה טובה.
השבוע נפגשתי עם יוסי שלום – רווק חיפאי בן 34 שבמשך שנים ארוכות הסתיר, כמו רבים וטובים לפניו ואחריו, את זהותו המינית בשל חשש מפני תגובותיהם של הוריו וסביבתו הקרובה. רק לאחר שעבר את אותו התהליך של וריסוק ההר נפתחו בפניו דלתות של אור. ורנסנס חדש פרץ לחייו.
הוא כיהן כיו”ר איגוד הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, ומשם המשיך לתפקיד סגן יו”ר התאחדות הסטודנטים הארצית, אחר כך נבחר לחבר מועצת העיר כיד ימינו של שי אבוחצירה בסיעת יש עתיד-צעירי חיפה, ואז פנה אליו ראש העיר יונה יהב וביקש ממנו להתמנות למחזיק תיק הקהילה הלהט”בית בעירייה. ואם זה לא מספיק, הוא בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני במינהל ציבורי.
את שלום פגשתי במסעדה הטבעונית אום כולתום, אבל עוד לפני כן, אלו הם חמשת הדברים שלא ידעתם עליו:
1. הצבע האהוב עליו בבגדים הוא שחור.
2. הוא מאמין באמונות תפלות (ובעיקר למשוך את האוזן לאחר התעטשות).
3. יש לו פחד גבהים.
4. הוא היה חבר מועצת העיר הצעיר ביותר בתולדותיה של חיפה.
5. הערך העליון שלו הוא משפחה וחברים.
בחרנו להיפגש במסעדת אום כולתום בשדרות מוריה, ששמעתי על אודותיה ביקורות נלהבות וביקשתי לבדוק כמה הטבע קורא גם לי. התיישבנו על המדרכה הנושקת לכביש לצורך החוויה האורבנית, ואת פנינו קיבלה מלצרית חייכנית ואדיבה. הזמנו שתי מנות ראשונות ושתי מנות עיקריות.
המנה הראשונה שהגיעה לשולחן נקראת בטטה, עדשים ורוקט, ויש בה קוביות בטטה אפויות בתנור, עדשים, עלי רוקט בוויניגרט הדרים ושברי אגוזי קשיו מפוזרים ממעל. המנה היתה מבריקה ומצוחצחת והוגשה בצלחת פושטית, כלומר מצד אחד העצמה ומצד שני מינימליזם פשוט. במבחן הטעימה הסלט היה חמוד, ואם לפרוט את הקונסטלציה לפרוטות הרי שכל מרכיב בנפרד היה חמדמד, אך ביחד לא היה להם שום איזון וויניגרט ההדרים שימש להם סוג של גלגל ההצלה. שלום תיאר את המנה כ”קיצית, רעננה וקלה”.
אחרי זמן קצר הגיע גם סלט פטוש, וחבל שהגיע. הסלט הכיל עלי רוקט, מלפפון, עגבנייה, בצל סגול, צנונית ותחליף לבנה בתיבול של שמן זית וסומק, ומעל אגוזי קשיו ושקדים. עם הסלט קיבלנו גם לחם פראנה, אבל איפה לעזאזל הפטרוזיליה והנענע הקצוצות ושברי הפיתה? מה הקשר בין הסלט הזה לסלט פטוש? אז ככה, יא עומרי – אום כולתום היתה זמרת מצרייה מופלאה, ובמצרים יודעים להכין סלט פטוש. רק בלי השקדים והקשיו ועם הרבה פטרוזיליה ונענע. איפה האלמנט הערבי בסלט? ואם כבר טבעונות, ותרו על תחליף הלבנה, הרי אין כאן שום ניסיון ליצור מזרח תיכון חדש.
משכך, בחרתי להתמקד יותר באורח שלי ופחות באוכל, וביקשתי ממנו שיסביר לי ולכם, קוראי הנאמנים, מהן התמורות שחלו בקהילה הגאה מאז שהוא נכנס לתפקידו. שלום סיפר לי שראשית הוא למד היטב את הנושא וערך פגישות ארוכות עם בכירי הקהילה על ארגוניה השונים (ויש כ־20 ארגונים כאלה) כדי להבין את צורכיה, ורק אז נכנס לפעולה. הוא פתח חמישה מרכזים לחברי הקהילה, ובראשם בית הקהילות ברחוב מסדה בהדר, ולדבריו, במשך שלוש שנים הדביקה חיפה את הפער שנוצר בינה לבין ערים אחרות, וכיום העיר מדורגת במקום השני בארץ מבחינת מגוון השירותים שמעניקה העירייה לקהילה.
בעודו פורט את הישגיה של העיר בתחום הגאה הגיעה אלינו סינייה קבב. מה אומר – לא קבב ולא נעליים. היו אלה קציצות עדשים ופטריות פורטובלו אפויות עם ירקות קלויים, קונפי שום, בצל מקורמל וטחינה בתנור. כמה חבל שבתפריט לא מפורטים מרכיבי המנה, כי בוודאי יש כאלה שלא אוהבים או לא מסוגלים לעכל ירקות ממשפחת המצליבים, כמו כרובית למשל שתפסה מקום נכבד במנה. כל שנותר לי היה לשער שזוהי מנה מנחמת של טבעונים מכיוון שהעדשים נותנים תחושה של בשר, תפוח האדמה עבר טיפול מקדים של ריכוך ולאחר מכן נאפה עם שאר החברים, והטחינה שמחלחלת ומרטיבה את כל התחליפים למקור מצילה ולו במעט את טעמה העגום של המנה, שלא לדבר על הנראות האיומה – הסינייה הוגשה בפיילה קטנה ממתכת, שזה דבר שיכול להצטייר כמגניב או כטרנדי בעיני השף והבעלים אבל הרבה פחות בעיני.
שאלתי את שלום מה עוד נותר לו לעשות במחזיק תיק הקהילה הגאה בעירייה, ועיניו אורו כשהוא סיפר לי שהוא הצליח לגייס שני מיליון שקל לשיפוץ גן קסל בהדר אשר שוכן סמוך לבית הקהילות, שהוא פעל לחבר בין הקהילה הלהט”בית לתושבי השכונה לצורך שיקומו של הגן, ושבחודש הבא תיפתח קפיטריה בבית הקהילות שתשרת גם את באי הגן. הוא המשיך ודיבר על חינוך הדור הצעיר שהוא המפתח לפתיחות ולהכלה, ולצורך כך הוא מתכוון להכפיל את תקציב ההסברה בבתי הספר כדי שבני הנוער יכירו את הקהילה הלהט”בית ויבינו את צורכיה ואת חשיבותה למרקם העירוני.
המנה האחרונה – סיבוב ביוון שמה – הגיעה אל השולחן. כפריק של יוון רציתי להסתער על החצילים הקלויים עם הקונפי שום על הפיתה הלוהטת עם לבנה (תחליף כמובן), קשיו והמון רוקט ועגבניות שרי. או בקיצור – פיצה. והגברת אום כולתום היתה מתהפכת בקברה למראה המנה. כי לא שמים על פיצה כל מה שיש במטבח; כי פיצה צריכה להיות אפויה בצורה אחידה ולא רק בשוליה; כי בפיצה, בניגוד לנילוס, צריכים להיות מדודים עם כמות הנוזלים אחרת מתקבל, כמו במקרה שלפנינו, בצק סמרטוטי ובלתי אכיל בעליל. במילה אחת – בושה.
הצעתי לשלום שנזמין קינוח כדי להמתיק את טעמה המר של האכזבה, וכשהתברר לי שהמסעדה מציעה כנאפה עלה בדל של חיוך על פני. אבל בביס הראשון התחלף החיוך בפרצוף כועס. הכנאפה היתה פשוט נוראית – שערות לא טריות של קדאיף, גבינת קשיו בליווי תותים מוקפאים שהופשרו ונראו כסובלים מתת תזונה, וסירופ דל. את השקדים שפוזרו ממעל אכלתי, את כל השאר לא. המלצרית האדיבה הבינה שהעיסה הזו אינה אכילה והביאה לנו פיצוי בדמות מלבי יסמין, שלפי התפריט היה עשוי מקרם קוקוס, פירות, בוטנים גרוסים, נענע ומי ורדים. מי ורדים לא היו שם, אבל מתיקות נעימה דווקא כן.
צר לי, אבל הארוחה היתה מהגרועות שאכלתי לאחרונה, ולא מפאת טבעוניותה. יש מסעדות טבעוניות שהשפים שלהן מצליחים להוציא תחת ידם מנות מעניינות, טעימות ומשביעות, אך באום כולתום זה לא קרה. עם זאת, חשוב לציין שהמסעדה מלאה באופן קבוע וששירות המשלוחים שלה עובד חזק מאוד. אולי פשוט נפלנו עליה ביום לא טוב.
המדדים
מדד הניקיון: ישבנו על המדרכה הנושקת לכביש, והשטח הציבורי היה נקי. גם השירותים הממוקמים בחצר (מי שזקוק מקבל מפתח) היו נקיים.
מדד העיצוב: חלל פנימי קטן בסגנון היפר קיטש, כאשר טלאי על טלאי משמשים בערבוביה. ניכר כי לא הושקעה מחשבה בעיצוב המסעדה.
מדד השכנים: איתמר אהרוני מאשדוד ועומר בכר מפתח תקוה – שני עלמי חן שלומדים הנדסת חשמל בטכניון – פוקדים את המסעדה באופן תדיר. לדבריהם זו מסעדה מעולה והם מגיעים אליה בגלל השירות והאווירה.
מדד המחירים:
בטטה, עדשים ורוקט – 25 שקל
סלט פטוש – 45 שקל
סינייה קבב – 50 שקל
סיבוב ביוון – 50 שקל
מלבי – 27 שקל
2 כוסות גוורצטרמינר – 40 שקל
סך הכל – 227 שקל
הציון: 2.5 מספרי זהב
אום כולתום
שדרות מוריה 60
טל’: 053-9427569
חנית ג'אגר
אום טומטום