רבים שואלים אותי מהו מקור שם משפחתי, והגיע הזמן שאחשוף אותו. ובכן, השם הגיע מספרד והוא מחולק לשתי מילים – כרו (פנים) וסנטו (קדוש), כלומר פנים קדושות. מי שיביט היטב בתמונותי יוכל להבחין ברוח הקודש שעוטפת את פני המחויכות, וכיאה לאותה רוח קדוש חיפשתי את אם כל הקדושות והגעתי למסעדת סנטה מריה, הלא היא מרים הקדושה, אמו של ישו. “סנטה מריה” היתה גם ספינת הדגל של כריסטופר קולומבוס שנבנתה בספרד לקראת המסע שבו התגלתה יבשת אמריקה. כלומר כל הדרכים הקדושות מובילות לספרד, אך יש גם דרכים עקלקלות, שלא לדבר על מהמורות, שמובילות לוינה ומזכירות את הויה דולורוזה, קרי דרך הייסורים שבה עבר ישו, שהובילה אותי אל המסעדה-בית הקפה הסמוכה לכנסיית סטלה מאריס ולמנזר הכרמליטים, אשר מתהדרת בהיותה קפה וינאי קלאסי. על הקלאסיקה הזאת עוד ידובר בהמשך.
הפעם בחרתי לקחת איתי את לירן אלזסה, הלוא הוא לירן חולצה אפורה. היה זה ערב חורפי וגשום, לירן במגפיים ואני בערדליים כמו שמשון ויובב, אבל למרות מזג האוויר הסוער המסעדה היתה מלאה. מצאנו מקום קרוב לפתח המסעדה.
תקרת המסעדה ספונה בעץ עם קלונסאות של אדני רכבת וממנה משתלשלות נברשות עם זכוכית דמוי שיש, והאקססוריז הבולטים הם וילונות תחרה פרחוניים לצד וילונות בגווני ברונזה שאמורים להעניק למקום נופח יוקרתי ועשיר, אך הקשר בינם לבין וינה הוא מקרי ומיותר. לאחר המתנה של רבע שעה הגיעו זעקותי לעזרה לאוזניו של המלצר המנומנם אנג’לו, שניסה לעזור לנו לבחור מהתפריט מנות וינאיות קלאסיות. אנג’לו היה שרוי בתדר מינורי שהזכיר את הסדרה האלמותית “סטיב אוסטין – האיש השווה מיליונים” מתחילת שנות ה־80 – דבר שגרם לסנטה מריה הראשונה שלי לערב זה להידמות לגלי רדיו בתדר 3 קילוהרץ. אנג’לו הוחלף במהרה באמיר, המוגדר “כמנהל חלקי פעמיים בשבוע”, וכמה כיף לנו שנפלנו על פעם אחת שלו כי הוא היה אדיב ומנומס.
* * *
בחרתי בלירן – האיש והחולצה – שמעורר אצל רבים סימני שאלה כיצד הפך האיש הזה, בן ה־37, לתופעה לא ברורה שהפכה למותג במוסד הסלבריטאיות הישראלי. ראשית ביקשתי ממנו שיסביר לי איך זה שאין אדם בארץ שלא מכיר, והוא ענה שהכל התחיל לפני 20 שנה ביציע ג’ של איצטדיון קרית אליעזר המיתולוגי, במשחקי הכדורגל של מכבי חיפה. לירן, חמוש בחולצה אפורה ובצעיף ירוק, נהג ונוהג לשעוט אל המגרש עם שריקת הסיום ולהתייצב מאחורי השחקנים המתראיינים לתקשורת. עד מהרה הוא עשה אחת ועוד אחת והשכיל להבין שהניצבות שלו במגרשי הספורט תוביל אותו למגרש של הגדולים – עולם הסלבס.
ואלו חמישה דברים שלא ידעתם עליו:
1. יש לו בארון עשרות חולצות אפורות.
2. הוא לא נוהג ומגיע לכל מקום בטרמפים, באוטובוסים וברכבות.
3. הוא השתתף בסרט שצולם בירושלים אך הוא מתקשה לזכור את שמו.
4. אמא אחת קראה לבנה לירן על שמו.
5. וכן, הוא ימני בדעותיו.
לירן חולצה אפורה, סלפים נבחרים
רוצים להישאר מעודכנים?
בעודנו בוחרים מנות הרגשתי בגשם מטפטף על ראשי ועל הכותונת הלבנה שזה עתה עברה גיהוץ, ותהיתי ביני לבין עצמי אם הגיוני שיהיו טפטופים במסעדה או שמא זוהי התגלות אלוהית, וכל זאת כאשר הערדליים שלי טופפו בתוך שלולית נעימה. זה הרגע שבו הבנתי שעלי להחליף מקום ישיבה. ביקשתי מלירן שנעבור מקום, והוא צחק ואמר לי “אתה גנוב”. היה ברור לי שעם כל הכבוד לסלב שנמצא בכל הלוויה, פיגוע, אזכרה ועצרת, הדרך היחידה לשכנע אותו לעבור היא לומר לו שאם הוא לא יתלווה אלי, תמונתו לא תמרח על פני עמוד כמעט שלם בעיתון. בקלילות של אייל המדלג על הרים הוא הצטרף אלי וניצל את ההזדמנות לספר לי שאמנים כמו אייל גולן ודודו אהרון מעלים אותו לבמה בהופעותיהם. כבוד. בעודנו ממתינים למנות הראשונות שאלתי את לירן אם הוא מודע לכך שהדביקו לו כינוי נוסף – פורסט גאמפ הישראלי, ותשובתו היתה “מי זה פורסט ישראלי”. עניתי לו “לא חשוב”, והוא חייך אליי בחיוך האפרפר שלו ואמר לי ש”50 גוונים של אפור” זה עליו. נו שוין.
המנה הראשונה של לירן הגיעה – פיצה וינאית קלאסית עם רוטב ביתי, גבינה צהובה ומוצרלה בתיבול עדין. בצעתי סלייס הגון, טעמתי, והבנתי שיש בעיה קשה בבצק. ביקשתי ממלצרית מזדמנת הסבר על אודות הטאבון או התנור שבו מכינים את הפיצה. היא ענתה ש”את הבצק לא עושים לבד”, ולשאלתי מדוע היא השיבה שאין לה מושג. הסברתי לה שאני דווקא איש של מושגים וביקשתי לפגוש מנהל, ואז הגיע אמיר, שהוא כזכור “מנהל חלקי פעמיים בשבוע”, שהסביר לי שבמקום אין גז. תמהתי למה, והתשובה היתה מילה אחת – “אסור”. חשתי שסנטה מריה מספר 2, ובעודי שואל מה אסור, פנה לירן לאמיר ואמר לו בלי למצמץ: “אתה יודע שהוא בא לעשות עליכם כתבה?”. בטח שמעתם שלא רק לנשים יש מנופאוזה. המנופאוזה הגברית מופיעה כשאתה נושק לגיל 50, וחטפתי את הסנטה מריה השלישית על לירן, שחולצתו נראתה לי פתאום שחורה ומרה. קרצתי לו מתוך מטרה לרמוז לו שימלא את פיו במי גשם, והוא שוב צחק, ובמקום להבין את הסיטואציה המביכה הוא שאל אותי אם באמת תופיע תמונה של שנינו על עמוד שלם. אחרי שהתביישתי בשביל המסעדה שקונה בסיס פיצה מוכן שאלתי את לירן לדעתו על הפיצה והוא אמר “משו משו”. הבטתי בו המום, ואז הוא הגדיל ראש ואמר שזו אחת מהפיצות הטובות שאכל בחייו. השם ירחם, מה אכלת עד היום – טורטייה עם גבינת צ’דר? שאלתי אותו מה טעים לו בפיצה, והסלב שלף שלוש מילים שמסכמות את החוויה: “גבינה, זיתים, הכל”. גם הסלט הווינאי שלי הגיע – עגבניות, מלפפונים, בצל סגול, בזיליקום, תפוחי עץ, משמש מיובש ורוטב של ויניגרט חרדל דיז’ון ודבש. שוב הזעקתי את אמיר “מנהל חלקי פעמיים בשבוע” ושאלתי אותו מה הקשר בין הסלט דנן לשמו. “המתיקות של הפירות מזכירה את וינה”, הוא השיב והקפיץ לי את הסנטה מריה בפעם הרביעית שלי. בכל מקרה, וינה או לא וינה, הסלט היה טעים, טרי וכיפי חרף שמו האווילי. לירן שאל אותי שוב אם תמונתו תתנוסס מעל לדפי העיתון. אותי זה כבר לא הצחיק, וכשפני עטו מראה זועף הוא הציל את המצב וסיפר לי שרגע השיא בקריירה שלו היה יום חזרתו של גלעד שליט מהשבי. באותו היום הוא הגיע למצפה הילה בטרמפים, ובזמן הריאיונות כל המדינה צפתה בו. לירן שידר לי שעלי להזמין לו מנה עיקרית, וכיאה למעמדו הרם ולמעמדי הנחות כנושא כליו הזמנתי לו לזניה שמנת ופטריות, ולי נקניקיות ברט עגל על מצע של סלט רענן בתוספת כרוב כבוש חם, חזרת, חרדל דיז’ון ומיונז. לירן, כצפוי, אמר לי שהלזניה שלו חבל על הזמן. באמת חבל על הזמן של מסעדה שמגישה לזניה קפואה שהופשרה וחוממה. איך נפלתי?! זה לא הפריע ללירן להמשיך למלמל “חבל על הזמן”.
הנקניקיות שלי היו – איך לומר בצורה עדינה – סוג של טראומה דנטלית. אמיר המליץ מאוד על הנקניקיות ואמר שהן מיוצרות במיוחד בשביל המסעדה, אבל אל שולחננו הגיע צמד של נקניקיות עבות שהוצבו בתנוחת X, היו יבשות להחריד והזכירו את הטעם המוכר של נקניקייה בלחמנייה בעשרה שקלים בדוכן עלום בהדר. אבל השיא היה כאשר הכיסוי הסינטטי שעוטף את בשר הנקניקייה הפך לדף A4 בשל צלייה ארוכה הרבה יותר מדי. זעקתי לקיסם, ואמיר נחלץ לעזרתי. ביקשתי מלירן שיטעם מהנקניקייה ויחווה דעתו, ודעתו היתה “מושקע, מושקע”. מה שהחריב לחלוטין את המנה היה תוספת הכרוב הכבוש והחם שטעמו כחומץ תפוחים, אבל לירן אמר לי שהוא רואה שאני נהנה. ברגע זה הפנמתי שאני חייב להזמין לו קינוח בדחיפות ולברוח מהר הביתה ולצחצח שיניים + חוט דנטלי + מי פה.
לזניה שמנת ופטריות ונקניקיות ברט עגל
המלצרית המליצה – איך לא – על השטרודל הווינאי. המלית שלו היתה לחה במידה, התפוחים היו טריים, אבל עלי הבצק היו רכים מאוד ולחלוטין לא פריכים – דבר שהרס את הקינוח. לירן העדיף עוגת שוקולד ללא קמח, ויצא מגדרו. “חבל על הזמן”, הוא המהם, וכשביקשתי שירחיב הוא הוסיף “חמה חמה”. ככל הנראה, השוקולד החם שימח את לירן והוא אמר לי שהוא אמנם לא שחקן, זמר או דוגמן אבל הוא זה שהמציא את ז’אנר הניצבים, סיפר שבשנים האחרונות הוא פחות פוקד פיגועים, הלוויות ואזכרות ומתמקד יותר בשמחות, ואמר שהוא מקווה שגם השנה ילדים יתחפשו לדמותו.
שטרודל תפוחים ועוגת שוקולד חמה
לא רציתי לחפור יותר מדי מפני שהאיש הזה הוא פשוט קסם. כל כולו לב, נשמה ורגש. מה שאני כן יכול לומר זה שהוא שואף להקים בית בישראל, ומכאן אני שולח לו בקשה שיזמין אותי לחתונה ושיסכים להצטלם איתי. כי לירן יש רק אחד, והוא הכי סלב שיש.
* * *
המדדים
מדד הניקיון: סנטה מריה היא מסעדה נקייה, אם כי היא מרוצפת באבני רחוב שבוודאי קשה להבריקן. מנגד, צחנת השירותים מגיעה לאפו של הסועד כבר בכניסה.
מדד העיצוב: המקום מעוצב כסלון בורגני של דירת מגורים מהמעמד הבינוני פלוס.
מדד השכנים: גברים מאחד מכפרי האזור שישבו בשולחן שלידינו ציינו שהאוכל הוא אחלה ושהם באים באופן קבוע.
מדד המחירים:
פיצה קלאסית – 34 שקל
תוספת זיתים – 4 שקלים
סלט וינאי – 54 שקל
לזניה שמנת ופטריות – 49 שקל
נקניקיות ברט עגל – 68 שקל
שטרודל תפוחים – 38 שקל
עוגת שוקולד חמה – 39 שקל
2 פפסי מקס – 24 שקל
שירות – 40 שקל
סך הכל – 350 שקל
אם אתם לא ממש מבינים באוכל או אם תהליכים של הפשרת מזון וחימומו לא מפריעים לכם או אם גשם שמטפטף על ראשכם במסעדה מרגיש לכם רומנטי או אם בא לכם לחטוף את הסנטה מריה, אני ממליץ לכם לפקוד את סנטה מריה וליהנות מחוויה מוזרה.
הציון: זוג מספרי זהב אחד מתוך חמישה
סנטה מריה
דרך סטלה מאריס, הרכבל העליון
טל’: 04-8597518
זקלין
יפה לך איציק קרסנטי.אהבתי את הכתיבה השנונה.הציניות.מבקר מסעדות???
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
איציק,כתבת מקסים,שנון,חד כתער.כל הכבוד,אהבתי.מה שכן עלה לי הסעיף על הסנטה מריה,הבנתי את הרעיון.תודה על הביקורת,מחכה לביקורות הבאות שלך.ויקי