נמל חיפה נזכר לראשונה בביוגרפיה שלי כמקום עבודה שאבי החמיץ בראשית שנות ה־80. הם היו פועלי נמל, הורי, אם כי במובן מופשט יותר. צדו החיפאי של הנמל וגבו – רחוב הנמל ורחוב העצמאות – היו המקום שאליו נוסעים לעבוד. 40 שנה עבדה אמי על גבו של הנמל, בסניף דיסקונט ראשי חיפה שנסגר. בציר הזה, שפעם התנוססה בו גאוות ממכר תוצרת חוץ, פרי עמלם של הימאים, היא הכירה כל מוכר בחנות סדקית, כל זכיין של מפעל הפיס, כל קבצן שהפך עם הזמן למוכר עיתונים ומצא לו איזו פינה למכור בה, כל עוגה, כל סופגנייה בקונדיטוריית שני.
סגירת הבנק ופתיחת WeWork במקומו מסמלת עבורי את אבולוציית העבודה בעיר התחתית. החלל כולו על כל קומותיו, הכניסה המפוארת עם השומר שעמד על משמרו יומם וליל, הכספות בקומה התחתית, המסדרונות הקפקאיים, שיחות המסדרון בין המבשלת לפקידים – כל אלה נעלמו במחי יד. כל מה שעבד. כל מי שעבד. איפה שישב מזרחי, ואיפה שישבה שולמית – להשכרה. מטפורה למה שהיה. כיסאות ריקים מחכים למי שיחפוץ בהם תמורת זמן מוגבל. בפרסומת המופנית למשכירים העתידיים העיר התחתית היא דאון טאון חיפה, הגישה שבין המדרגות למרכז העסקים לבין עמדת קבלת הקהל היא אופן ספייס, השוכרים הם ממברים והעבודה היא נטוורקינג. ובכל מבט שאני מגניבה למדרגות השיש בכניסה הלב שלי נשבר. זה הדבר.
גם האמנות על הקירות רוצה יותר ממה שההיסטוריה של המקום יכולה לתת לה. הגרפיטי של הנערה עם הפרחים מאחוריה – אין לה מוצא אל הים. דמות גוגנית שלא מדברת אלי אף לא מילת אהבה אחת. היא לא עמלה. היא לא נמלה עם כתף דלה. דמות של היפסטרית על הקירות. במקום דיוקן אמי פורטת שטרות לעורך הדין המדופלם שרק עכשיו פתח ברחוב הבנקים משרד, במקום הפקידה שרוצה למות, במקומה של נערת הליווי עם הפאה הנוכרית הצהובה ועם האודם עד הסוף בכניסה למשרד. מבחינה זו, המזימות הנדל”ניות של יוסף ובניו אהובות עלי הרבה יותר מן העלמה בגרפיטי. הדברים נאמרים ישר בפנים בשלט חוצות. אף אחד לא בא לעשות עלייך סיבוב, לייבא חתיכת תל אביב בבד מצויר של מעצבת אופנה.
אמא שלי קלטה את זה מיד כשגררתי אותה לחנות ההיא ברחוב יפו. כמו סצנה מהסיפור בגדי המלך החדשים זה היה. המלך הוא עירום כי הבגדים שהוא לובש מרימים ת’אף על העיר, כי אין קשר בין העיר לבגדים, לבין הגלריה שאוצרת בה מישהי שרק עכשיו עברה לחיפה כי זה נראה לה מגניב.
תומר
בכיינים
חיפאי אמיתי
איזה פאקינג שטויות