חיפה נמצאת בצומת החלטה של יחסיה עם הנמל – לאן?

כילד טוב מן הכרמל, הנמל תמיד היה נוכח בחיי, ובה בעת לא היה לו שום חלק בהם. הוא היה נוכח רק כנוף, במבט מלמעלה, מההר – מנופים גדולים, ערימות קוביות צבעוניות של מכולות ושובר הגלים האלגנטי המתעקל קלות בסופו, שבעיני רוחי היה קיים שם מאז ומתמיד, ממש כמו קו המתאר של המפרץ עצמו. לפני כמה שנים, כשראיתי לראשונה את שובר הגלים הנוסף שצמח מתוכו, זה של רציף חיל הים, חשתי הפתעה כאילו צץ פתאום עוד הר בין הרי הגליל שממול.

גם הספינות נדמו כחלק מן הנוף, דוממות ליד הרציפים, או בלב ים אם היו גדולות מדי כדי לעגון במים הרדודים. רק לעתים נדירות ראיתי אותן זזות, ומן המרחק והגובה האלה נראתה תנועתן כה איטית, עד שראיתי את התקדמותן רק במקוטע, כמו רצף של תמונות נייחות. זה היה יפה, כמו מחול קדמון של ענקים שצעדיו נעלמים ממך, אך אתה יודע שהם סדורים ומתוכננים היטב.

בנמל עצמו הייתי אולי פעם או פעמיים. זכור לי במעומעם ביקור משפחתי ביום פתוח של חיל הים ועוד סיור כלשהו, אולי במסגרת בית הספר, שבו הראו לנו את המנוף הכי גדול, השני הכי גדול והשלישי הכי גדול. הם באמת היו גדולים.

כבר אז, מזמן, חלפו ימיו של הנמל כמסוף נוסעים שוקק. מה שעוד היה עבור אמי המקום הראשון שבו דרכו רגליה בישראל, ועבור אבי נקודת המוצא של נסיעותיו הראשונות לחוץ לארץ – אותו נמל חיפה שממנו ״אפשר להגיע לכל מקום שבעולם״, כדברי נחום גוטמן ב”לובנגולו מלך זולו” – היה עבורי מעין מפעל תעשייתי ענק ותו לא. זה היה אמנם הלב הפועם האמיתי של העיר, הסיבה לקיומה במובן מסוים, אבל הוא היה מאחורי גדר, וגם אם הייתי יכול להיכנס לא היה לי מה לעשות שם.

נקודת ההשקה היחידה שלי עם הנמל היתה הרחובות הסמוכים לו בעיר התחתית. לאבי ולסבי היה משרד לראיית חשבון באחד מהבניינים המנדטוריים שלאורך דרך העצמאות, והייתי יורד לשם לעתים קרובות, בעיקר בחופשים, בקו 22 או – כן, כן – בכרמלית. מזיכרונות הילדות האלה נשארו, קודם כל, כמו תמיד, הריחות. לא ריחות אקזוטיים, לא ניחוחות השוק ופריחת היסמין, אלא ארבע צחנות עזות ומובחנות – פיח, שתן, פלאפל בשמן מקולקל והריח המתכתי של מעליות מסחריות ישנות בכלוביהן החלודים. פה ושם הגיע משב ריח נעים יותר, של גרגרי קפה קלויים מבית המסחר הסיטונאי לקפה שהיה בבניין הסמוך. לא היה לילד מה לחפש ברחובות הפנימיים יותר, בסמטה חסרת השם שבירכתי שורת הבניינים וברחוב הנמל שמאחוריה, אבל מהליכותי המעטות שם אני זוכר, כמו כל חיפאי בן גילי, את דוכני הימאים, כלומר מבריחי השעונים והג׳ינסים ושאר דברים שהיו אז בגדר מותרות מחו״ל, ובארים אפלים שלפעמים עמדו בפתחם, גם בשעות היום, כמה זונות הרוסות ומחרידות למראה. כי אכן, הנמל היה קרוב, קרוב מאוד.

ובזה חיפה מיוחדת: אין היום עוד הרבה ערים בעולם שיש להן נמל גדול, פעיל, אמיתי, ממש על מפתנן, צמוד למרכז המסחרי והעסקי שלהן. פיראוס היא כזאת (ולא סתם האורות שלה מזכירים), אבל במרסיי, בברצלונה, בניו יורק וברוב ערי הנמל הגדולות הנמל האמיתי עבר הרחק ממרכז העיר, ואילו זה ההיסטורי נשאר רק כאתר תיירות ציורי ומעגן יכטות. כך גם בתל אביב-יפו, ששני נמליה – הצפוני והדרומי – ננטשו מפעילות ימית מסחרית לטובת הנמל הגדול שלה שהוקם באשדוד.

נמל חיפה (צילום: רמי שלוש)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

בחיפה, כאמור, לפחות עד שנות ה־80, הרחובות הסמוכים לדרך העצמאות היו באמת שילוב של מרכז פיננסי, מסחרי ואדמיניסטרטיבי עירוני ביחד עם עסקים הקשורים לפעילות הנמל – כמו מחסנים ועמילי מכס – ועם עסקים מהוגנים פחות הקשורים לפעילותו כמו חנויות של מוצרים מוברחים, בארים של מלחים וזנות. כשנושאת מטוסים של הצי השישי האמריקאי היתה עוגנת במפרץ, האזור היה מזכיר לפעמים יותר את נמל אמסטרדם משירו של ז׳אק ברל, עם “ריח הבירה” ועם ״זונות הרציפים״, מאשר את חיפה החרוצה, הבורגנית והישנונית שהכרתי.

אין בדברים האלה שמץ של נוסטלגיה. כילד זה היה מרתיע ומפחיד, ובכל מקרה זה היה רע. בנשים האומללות והמסוממות שעמדו ברחובות ההם לא היה שום דבר רומנטי. אבל כשאני יורד היום בתחנת הרכבת והולך לקמפוס האוניברסיטה החדש דרך רחוב הנמל בשעות שבהן לא הייתי מעז ללכת בו פעם, צועד על המדרכה המעוצבת וחולף על פני בתי קפה חמודים ומסעדות יקרות, אני תוהה לפעמים על גורלם של הזיכרונות הרעים, שאותם איש לא רוצה להנציח ולשמר, ובצדק, ובכל זאת גם הם חלק מן הדבק שמחבר את העבר של העיר להווה שלה, אחרי שנהרסים הבתים ומשתפצות החזיתות ומתחלפים העסקים ומתים האנשים והעיר היא בעצם כבר עיר אחרת לגמרי, שהכל בה השתנה ורק השם נשאר.

מה שאולי כדאי שיישאר לנו מן הזיכרונות ההם הוא אותנטיות מסוימת שהיתה בממשק שבין הנמל לעיר. חיפה נמצאת בצומת החלטה של יחסיה עם הנמל – לאן. מצד אחד, יש רצון חיובי לשבור את הגדר, לגשר על פסי הרכבת, להמשיך את מתיחת הפנים שעברו רחובות הנמל ושער פלמר עד לקו המים עצמו, ״לחבר את העיר לנמל״. מצד שני, אם החיבור הזה משמעו הוא שהנמל האמיתי יזוז מזרחה והעיר התחתית תהפוך לאתר תיירות ולקמפוס אוניברסיטאי בלבד, יש סכנה שמתיחת הפנים, כפי שקורה לעתים, תהיה מוגזמת, ושהתפר בין העיר לנמל יתקבע כחיוך פלסטי ומלאכותי, שבמקום לעדן את העבר יתעלם ממנו ויעטה עליו נעורים גרוטסקיים.